קראתי בשקיקה את הכתבה עליך ב"הארץ". היה נחמד לקבל פרטי רכילות עסיסיים, שחלקם אומנם היה מוכר לי, בעטיפה מאורגנת ומסודרת. נזכרתי באנקדוטה של בציר קרמניצר, על הדרישות שהוא צריך לעמוד בהן כדי שתפורסם כתבה על ספרו (ההצגה "אורטל חייבת למות" - המערכת).
קראתי את האמירות האלמוניות של מספר תלמידים, ואני מרגיש צורך לכתוב לך, בגילוי שם.
הגעתי אליך בסוף שנות השמונים, פגוע וחבול ממערכת לימודי המשחק הממסדית.
מצאתי איש חם וחכם, עם אמירות ואבחנות נוקבות אודות תורת המשחק, ואודות החיים בכלל. רכשתי אצלך כלים חשובים לעבודה אמנותית, ויותר מזה, למדתי להסתכל, לראות, להבין, לנתח ולהיות שחקן יוצר.
קראתי את האמירות של השחקנים האלמונים בכתבה, אודות הצורך האיום והנורא שנתקלו בו, לחשוף את נפשם בשיעוריך, ולא הבנתי. אנחנו שחקנים. אנחנו אמנים. בחרנו בתחום הקשה והתובעני הזה, אשר דורש מאיתנו, כתנאי בסיסי, להיות מודעים לרגשותינו ותחושותינו, ולתת להם ביטוי על הבמה.
במערכת הלימודית האחרת, חשתי שאני מקבל הוראה בשיעורי המשחק:חשוף את נפשך - בפקודה! ובלחיצת כפתור הייתי צריך להתפשט עירום ועריה, ולהרגיש אחר כך בזוי ונקלה.
אצלך הרגשתי חופש, חופש לחשוף ולהיחשף מתי שארצה וכמה שארצה, לחקור את עצמי ללא לחץ וכורח, לקבוע לעצמי את העומק ואת ההיקף של החקירה, כל זאת תוך עבודה בקבוצה חמה ואוהבת. כמה תלמידי משחק יכולים לכנות את כיתתם חמה ואוהבת?
באופן טבעי, כאשר ניתן לי החופש לגלות טפח, טפחיים או בכלל לא, לפי בחירתי, בחרתי לבטוח בך ובקבוצה, ואני לא מצטער על כך לרגע. אין זה מקרה שמקבוצת לימוד המשחק אצלך צמחה קבוצת שחקנים (ואני ביניהם) שעבדה יחד שנים רבות; אין זה מקרה שמקבוצת הבימוי צמח הצוות בו אני עובד עד היום.
עברו למעלה מעשרים שנה מאז למדתי אצלך לראשונה, ואני עדיין חוזר אליך תמיד, עם כל הפקה, להתייעץ ולהמשיך ללמוד. חלק מההפקות שנטלתי בהן חלק עלו בתיאטרון החדר, והדבר גורם לי גאווה ושמחה.
מעת לעת אני נשאל, "מה השיטה הטובה מכולן?" שאלה מביכה. היא מעידה על הצורך של השואל בנקודת אחיזה אוניברסאלית. גם השאלה, "מהי השיטה הטובה מכולן בשבילי?" אינה פשוטה. התשובה נמצאת בגוף השואל. בחרת באדם זה ולא אחר שייתן לך תשובה, אם כך, בכך כבר סימנת את התשובה.
מזכיר לי ניסוי שנערך בבית חרושת אמריקאי לפני עשרות שנים. באותו מקום הייתה קיימת שיטת עבודה שלצורך המחקר הוגדרה "A". באו החוקרים ויישמו שם שיטת עבודה אחרת שהוגדרה "B". נמצא ששיטה "B" טובה יותר מ"A". לאחר תקופת זמן מסוימת, החליפו את שיטה "B", בשיטה "C". נמצא ששיטה "C" טובה יותר מ"B". החליפו את "C" בשיטה "D" ונמצא ששיטה "D" טובה יותר מ"C". את ההמשך אפשר כבר לנחש. החליפו את שיטה "D" בשיטה "A". נמצא ששיטה "A" טובה יותר מ-"D". חזרנו להתחלה.
מה המסקנה? כל השיטות טובות? אף אחת מהן אינה טובה? ברור שמרכיב השינוי פעל כאן לטובה. מרכיב השינוי בין השיטות פועל לטובה, כמו גם מרכיב השינוי בתוך השיטה.
ניסויים כאלה נערכו במאה הקודמת והם הלמו את תפיסת העולם הדינמית של התקופה. היום, אני חושש, המשאלה הכמוסה היא לתשובה שבה תינתן לשואל נקודת אחיזה אשר באמצעותה הוא יוכל להרים את העולם כולו לנצח נצחים. תשובה כזאת היא פרדוכסאלית.
"המעגל הפתוח" אינו טוען לכתר השיטה הטובה מכולן. כי מהי שיטה? מקבץ הנחיות לפעולה, ולאחר ששיננת אותן בעל פה הן הופכות להיסטוריה. היסטוריה מטבעה נוטה להתנוון, כמו כל חוויה אחרת. במה היא משל לחיים ועל הבמה אנו נוכחים לדעת, במהירות מתסכלת, שבחירות הפעולה שלנו, שעבדו באופן כל כך מספק בתחילת הדרך, הולכות ומתנוונות לאורך הזמן. הדבר היחיד שאינו מתנוון לעולם היא החוויה האישית המיידית.
אנו אומרים: אם אין לך שיטת עבודה, נציע לך את שלנו. אם יש לך שיטת עבודה, נקבל אותך בסבר פנים יפות ותוכל ליישם את שיטתך, כמובן, כל עוד היא אינה פוגעת בשלומו ורווחתו של הזולת. ואז הנח לנו להוסיף עליה את החוויה האישית המיידית שלך שלעולם היא חיה ומתחדשת. זהו אכן משל לחיים: "התנועה הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המיידית והאותנטית, שואפת להרמוניה אמנותית". ואכן, זהו משל לחיים.
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו? ללא הערות שוליים)
7. ויצא: בראשית כ"ח 10 - ל"ב 3
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".
חרן, עיר קדוּמה, עוד מהתקופה השׁוּמֵרִית והאַכָּדִית, ששכנה במעלה נהר הבַּלִיח' שבטורקיה של ימינו. היא נזכרת בתעודות אַשׁוּרִיוֹת מהמאה ה-19 לפני הספירה, ומתעודות ממארי מהמאה ה-18 לפני הספירה. חרן נזכרת בתנ"ך כמקום אשר בו תרח אביו של אברהם השתקע לאחר שברח מאור כַּשְׂדִּים. מחרן נדד אברם לארץ כנען. נחור אחיו נשאר בחרן. לשם חוזר אליעזר, עבד אברם, כדי לחפש אישה ליצחק. ושם נושא יעקב את נשותיו לאה ורחל, בנות לבן, נכד נחור.
האבות נהגו לצאת מארץ כנען ולבוא אליה ואלוהים הולך עימם. יש בזה שוני ממערכות היחסים שבין שבטים אחרים ואלוהיהם בארץ כנען. רוב אלי כנען היו אלים טריטוריאליים ופונקציונאליים, כלומר הם התייחסו למקום מסוים, היו בעלי כוח מסוים ותחום התמחות מסוים. למשל: עשתורת הייתה אלת הפריון. בעל, אל המלחמה, הגשמים, הסופות והרעמים וגם עסק בחקלאות וכיוצ"ב.
לעומתם, האל העברי "מלוא כל הארץ כבודו".מצד אחד, השכינה שהיא הפן האלוהי שפעולותיו מתגלות לבני אדם, שורה בבית המקדש בירושלים:
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". כלומר, לא רק בבית החומר, אלא גם ובעיקר ברוחם של בני האדם. אבל נאמר גם: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוהִים" .
כלומר, הפולחן הדתי העברי יכול להתקיים בכל אתר, בין אם בית המקדש קיים ובין אם לאו. יש להזכיר זאת למי שפועלים להקמה מחודשת וחומרית של בית המקדש בירושלים.
"ויחלום (יעקב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו".
חלום יעקב הוא גרסה נוספת של הבטחת האל לעמו הנבחר. לכל אחד מהאבות ניתנה הבטחה לריבוי העם העברי. לאברם ניתנה ההבטחה בברית בין הבתרים. אצל אברם מדובר בעיקר בריבוי כמותי. ליצחק ניתנה ההבטחה בישיבתו בגרר, בזמן הרעב הגדול שהיה בימיו. גם אצל יצחק יש הבטחה לריבוי כמותי, אבל בתוספת הבטחת איכות: "ונתברכו בזרעך כל גויי הארץ".
יעקב, בדרכו מבאר-שבע לחרן, מקבל הבטחת ריבוי והבטחת איכות, שהיא על פי ניסוחה כוללת יותר: "ונברכו בך כל-משפחות האדמה ובזרעך".
יש אומרים כי נתברכו או נברכו פירושו שהכול יכרעו ברך בפני העם העברי. אנו אומרים שמדובר בלשון ברכה, כלומר בנתינה.
אצל אברם ניתנת ההבטחה במחזה ואצל יעקב בחלום. בשני המקרים ניתנות ההבטחות בחזיון פנימי שהוא בעל תוקף אמוני מחייב. חלומו של אברם מפורט יותר מזה של יעקב. חלום יעקב פשוט יותר, מופשט ובעל מגמה אוניברסאלית. אולי זוהי הסיבה לכך שזכה להתייחסויות רבות בספרות, בשירה, באמנות הפלסטית, ולפירושים רבים.
ברוחו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, אפשר לומר: העלייה בסולם היא דימוי להסלמה במתח הארוטי. אלוהים הוא החלום מושא אהבה של המאמין. ההתקרבות אל האלוהים מגיעה לשיאה ברומו של הסולם. שם מתקיים האיחוד הנשאף עם מושא החלום. החלום מגלם משאלה לרוב-אונות והנצחת העצמי בדורות הבאים. קארל יונג, תלמידו של פרויד, היה עשוי לומר: החלום מגלם תיאור דרגות האנושיות. מן היצר והחומר ההיולי שבתחתית הסולם, אל הרוח שבמעלה הסולם.
הקבלה, בדרך כלל, מתייחסת לתמונת הסולם כאל המחשה של עולם הספִירות האלוהי (במקור היווני - ספֵירות). בהקשר לזה מופיע בה גם דימוי האילן ההפוך, ששורשיו באל וענפיו יורדים אל העולם הזה. כמו-כן נמצא במקורות שונים, החל במסורות מזרחיות, תיאור תנועה מעגלית ספירלית, עולה כלפי מעלה, המקבילה לתיאורי הספירות.
מדוע תחילה עולים המלאכים בסולם ואחר כך יורדים? הרי מלאכים באים מלמעלה, ולכאורה ראוי היה לכתוב שתחילה הם יורדים ואחר-כך עולים? אומר רד"ק שהכול לפי התלמדות האדם. שתחילה עליו לעלות בסולם לדרגת ההנהגה העליונה, שהיא הנהגת העולם. כשהוא מגיע לדרגה העליונה, עליו לרדת אל העם. אפילו בפירוש זה, שהוא לכאורה מתקדם בעניין יחסי מנהיג-מונהג, התבנית ההיררכית שלטת. פירוש זה עלול ליצור זיקה מעוותת בין תמונת הסולם לייעודו של העם העברי כמתנשא מעל לאחרים: "והנה יהוה ניצב עליו...". האל עומד בראש סולם המלאכים וגם עומד מעל יעקב לשומרו. האל עומד על יעקב להנהיגו, ויעקב עומד מעל משפחות האדמה להנהיגם. יש פה חשש להתנשאות ויוהרה, שאולי סותרים את בסיס הפירוש של רד"ק.
לכן באופן פרדוכסלי אפשר לטעון שמעלתו הגבוהה של המנהיג ודרך ההנהגה המתקדמת פירושה היכולת להתקשר עם הסביבה, בתנועה מתמדת של עליה וירידה בסולם היחסים עם הזולת. בתנועה זו משתתפים הכול - המנהיג והמונהג. מנהיג מתקדם הוא שליח ציבור, וזה שהגיע למצב של קבלה עצמית, שבו הוא מוכן לא רק לעלות בסולם ההנהגה, אלא גם לרדת בו ולוותר על המנהיגות הפורמאלית. באותו אופן אפשר לראות את יחסי היוצר וקהלו. מראש אנו מניחים כי היוצר העומד על במת היצירה, הוא כמו כהן הדת של האמנות. היוצר הוא שליח הציבור. היוצר הוא מנהיגה של היצירה, והיא הסולם שבאמצעותו נוצר הקשר שבין היוצר לבין קהלו.
ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.
תיעוב
כתב וביים: יוסי זיו
שחקן: אודי עוז
(נכנס דוד איש שלום, המכונה מייג'ור דאוד. קצין שב"כ. לבוש בהידור יחסי)
ברוכים הבאים לקורס מפרקי פצצות מתקתקות.
קוראים לי דוד איש שלום או סתם דודי. (מצחקק) אבל כאן במיתקן אני מייג'ור דאוד ואני המדריך הראשי שלכם.
כמו בפירוק פצצות אמיתיות גם אתם תידרשו לסבלנות, קור-רוח ותחכום. מטרת הקורס היא להוציא מהנחקר שלכם מידע על הפצצה האמיתית, ומהר ככל האפשר. נלמד פסיכולוגיה, פיסיולוגיה ומעט אנטומיה (מצחקק). אבל על כל זה נדבר אחר כך. כי התמזל מזלכם והגעתם ביום מאד מיוחד, ראש הממשלה, יהיה כאן אצלנו לחלוקת אותות הצטיינות ואני אחד המועמדים.
(שתיקה)
לידיעתכם, זה החדר היחיד במיתקן שיש לו את כל האישורים, גם בג"צ. לכאן מביאים את המקרים הקשים.
(פותח את הז'קט מריח את עצמו, מוצא שערה ארוכה, מחזיק בה בקצות האצבעות מחייך חיוך גדול)
אני לא מכיר מקרה אחד, שיצא מפה מבלי לדבר. בסוף כולם, מדברים.
גם אתם תלמדו לעשות את זה.
(שותק, מרחרח באוויר)
הריח הזה הורג אותי. גם אתם מריחים או שזה רק אני?
מאיפה זה בא לעזאזל? נראה כאילו הסירחון ספוג בבגדים. הבוקר הוצאתי אותם מהארון נקיים ומגוהצים, וכבר הריח ספוג בבגדים, ספוג בבגדים.
(מריח את כפות ידיו)
אני יודע, אתם חדשים, לא מריחים כלום, כלום, רק אני הכי וותיק במיתקן, מריח. קילומטרים מהמיתקן אני כבר מריח את הריח שלהם. את הריח המיוחד שלהם, שתן, דם, חרא, זיעה. אני בטוח שלכל עם יש את הריח המיוחד שלו, לפלסטינים, ליהודים, לכול אחד החרא שלו.
(שתיקה. מביט בקהל עיניים מתרוצצות כמעט בצעקה)
אתם יודעים כמה זיעה מוציא מי שמפחד? ליטרים. לפעמים גם אני מזיע. אם יש אחד שלא משתף פעולה אני מזיע איתו. (מצחקק) אתם מבינים? מזיע איתו. (מצחקק. כועס) אבל עכשיו אני לא מזיע. אולי קצת. אז מאיפה לכל הרוחות הריח הזה בא?
(מרחרח בעצבנות)
שאלתי את המדריכים שלכם מיכה ויוני. אבל גם הם כמוכם לא מריחים כלום. (צחוק עצבני)
מצחיק אותי, מיכה הופך כאן לקפטן מייק ויוני המניאק נהיה מייג'ור ג'ון
אבל להם לא איכפת מהריח, לא אכפת להם מכלום, יהודים, ערבים, העיקר משכורת מתקתקת. אבל לי, אכפת. כי אני עושה את זה בשביל... בשביל דבר שהוא גדול ממני.
עוד מעט הטקס. אני הולך לעמוד שם ככה, זקוף, ראש המדור ניגש לראש הממשלה לוחש לו באוזן, מצביע עלי. "גיבור ישראל" אומר לי ראש הממשלה ומתקרב אלי עם יד מושטת. אני מושיט לו את היד שלי.
(שתיקה)
אבל איך הוא יוכל ללחוץ לי את היד? הריח. הריח הזה. הוא בטח יחוש בריח הזה. הוא מוכרח לחוש בריח הזה. הוא ראש הממשלה. אף אחד כאן לא חש בריח הזה. רק ראש הממשלה ואני.
(מוריד את החולצה משליך אותה בכעס. טופח לעצמו על החזה)
אני אעמוד ככה, חשוף. שינעצו לי את הסיכה כאן, שכולם יראו, מייג'ור דאוד, דוד איש שלום, מפרק הפצצות המתקתקות הוא גיבור ישראל. כאן, בגוף שלי יהיה האות. מקועקע.
(מסתובב בחדר מריח את האוויר בטירוף)
הריח הזה. הריח שלהם, החרא שלהם, הדם שלהם, הזיעה שלהם. מכאן הריח, מכאן הריח, אמרתי להם כל יום להחליף דלי, כל, יום. הריח שלהם, הריח שלהם, לא שלי. שלהם! שלהם הריח! לא שלי!
(מצטנף שר בבכי)
"הסבון בכה מאד דוד לא רצה בי עוד. הסבון בכה מאד דוד לא רוצה בי עוד".
לפנישער החוק עומד חבר כנסת. אל חבר הכנסת הזה בא אזרח שומר חוק ומבקש רשות להיכנס אלהחוק. "בוודאי!" אומר חבר הכנסת, אבל עכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש כותב מכתב, עושה הפגנה, מגיש עתירה לבג"ץ. חבר הכנסת שולח את המשטרה שתטפל בו, שם הוא יושב ימים ושנים. פעמים רבות הוא מנסה לקבל רשות להיכנס ומלאה את חבר הכנסתבהפצרותיו. לא פעם המשטרה חוקרת אותו קצרות, שואלת אותו על מולדתו ועל דא ועלהא, אבלמתוך שוויון נפש, כדרכם של אדונים רמי מעלה, ובסוף חבר הכנסת שב ואומר לו תמידשעדיין אינו יכול להרשות לו להיכנס. במשך השנים הרבות האיש מתבונן בחבר הכנסת והשרכמעט בלי הרף. הוא רואה כיצד הממשלות והמפלגות מתחלפות, אבל חברי הכנסת לעולםעומדים. לבסוף ראייתו נחלשת ושוב אין הוא יודע אם באמת החושך רב יותר סביבו או רק עיניו הן שמתעתעות בו. ימיו ספוריםעתה. לפני מותו, כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך כל הזמן מתלכדים בראשו לשאלה אחתשעדיין לא שאל את חבר הכנסת. הוא רומז לו, משום שאינו יכול עוד לזקוף את גופוהמאובן. חבר הכנסת נאלץ להתכופף אליו הרבה, כי הפרש הגובה ביניהם השתנה מאוד לרעתהאיש.
- "מה עוד אתה רוצה לדעת?" שואל השר, "אינך יודע שבעה"
- "הרי כל בני האדםשואפים אל החוק," אומר האיש, "ואיך זה שבכל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשותלהיכנס?"
הח"כ רואה שהאיש כבר נוטה למות וכדי שעוד יגיע אל חוש השמיעה הגווע שלוהוא מרעים אליו בקולו: "כי הם לא מטומטמים כמוך".
(בהשראת "לפני שער החוק", סיפור קצר של פרנץ קפקא (כאן).
--------------
2. לשלטון בחרתנו
בבכות שמאלנינו על דפי עיתונים, לחמת העולם לאשמענו לשלטון בחרתנו מכל הימין, אהבת אותנו ורצית בנו, כי אתה בחרתנו מכלהנציגים, מקדימה, ממר"צ, חד"ש. וגם אם כולכם מרגישים מרומים, ואנחנו טיפשים וגם אטומים, רצונכם לא נחשב, רק דמים שקיבלנו מכל אוליגרך - ואנחנו יושבים וממציאים לכם חוק, ועוברים ברכב השרד לעולם לא נחייה כאנשים רגילים, ואפילו לא יום אחד.
ורבה דאגה לביתנו, לכבוד, לשלטון ושררה. את ילדינו סידרנו עד דור עשירי
כיסיכם - נקובים ככברה.
ואנחנו יודעים שזו לא דמוקרטיה וכמה אתכם הזנחנו
אך נולדנו לשלוט, נולדנו לשלוט, זה לא אתם, זה אנחנו.
אותנו בחרתם מכל הנציגים למלא את הכיס והבטן
ואת בריחת המוחות, יבבת שמאלנים
נכבה בגשמים של שתן.
כי אתם בוחרים, בוחרים יקרים, מעניינים לנו את התחת.
דמוקרטיה היא שלטון הרוב ולמיעוט מגיע קדחת.
אותנו בחרתם, אותנו בחרתם, ועכשיו תשלמו ת'מחיר
ואנחנו, נאכל ונצחק ונבלה
עד שנעמוד אל הקיר.
--------------
3. מילה אחרונה בעניין חופש הביטוי
העניין העצוב ביחס לעיתונות שהיא מטבע הווייתה יוצרת אי דיוקים ומכאובים. בתור מי שהיה, במידת מה, משני עברי הגבעה, אני יכול לומר שכשמראיין ומרואיין או כותב ומושא הכתבה יושבים זה מול זה, כל הכוח נמצא בידי העיתונאי, משום שעל פי רוב המרואיין רוצה לרצותו ולהכניסו לעומק הדברים, וגם אם איננו רוצה ריבוי המפגשים, או האינטימיות שנוצרת במפגש בודד, גורמות לאנשים לאבד את הראש. כמו כן, העיתונאי צריך דם, אחרת הראיון לא יתפרסם, וגם אם איננו רוצה דם, עם כל ההבנה והרצון הטוב, הוא איננו יכול לבור את המוץ מן התבן עבור מרואינו, מטבע הדברים אין לו זמן לדייק עד הסוף, ואיננו יכול להחליף את המרואיין בשיקוליו ובהעמדת הפנים הפרטית שיש כשאנחנו פועלים באופן בו אנו פועלים. מעטים העיתונאים שיתנו למושא כתבתםהזדמנות לעבור פעם נוספת על שאמר בראש צלול, מקסימום הם יבקשו תגובה.
זאת הסיבה שהעיתונאים מתרגשים כל כך מהחוק ההולך ומתקרב, ולכן הם מכנים אותו סתימת פיות. הם יודעים שלעולם לא יגיעו לדיוק הנדרש מהם. המלאכה הסיזיפית של העיתונאי, תגרום לכך שאכן הסלע יתגלגל מטה, אבל הפעם על ראשיהם. מספיק שיטעו בפרט הכי קטן, ולמושא הכתבה תהיה הזכות להגיב תגובה ארוכה כאורך הגלות - כלי התקשורת יפשטו רגל.
עוד יותר חמור הדבר כשמדובר בביקורת. אינני מאמין שגל של תביעות יקום נגד המבקרים, אבל אני בטוח, שעל פי לשון החוק, תהיה לכל אמן הרואה עצמו נפגע מן הביקורת, זכות לתגובה בכל אורך שירצה, והדבר יכול להפוך את הביקורת לחוכא ואיטלולא.
המונחים בהם אנו משתמשים בתיאטרון, בעיקר בדו-שיח שחקן-במאי, משמשים אותנו ככלי עבודה. אנו מניחים שבאמצעותם יערך ניתוח מעמיק ופורה של מחזה, תמונה, דמות, מצבים, יחסים וכו'. אנו מאמינים שהבנה שלמה ומעמיקה של טקסט נתון, יעזרו לנו לפצח את חידת היצירה –"איך לעשות את זה טוב ויפה ככל האפשר." ואכן המונחים בהם אנו משתמשים עוזרים לנו לנתח ולהבין דברים הגנוזים במחזה ונמצאים "מאחרי" או "מתחת" לכתוב. אנחנו לובשים אצטלה "מדעית", ורוצים להעניק לפענוח הדברים את תחושת התוקףשל אמת וריאליה, שאנו מקנים לחיים עצמם. עם החיים כפי שהם, אי אפשר להתווכח. למציאות תוקף שאינו ניתן לערעור. לתוקף כזה מייחלים אמני הבמה - המתרחש על הבמה, כמוהו - "כמו" החיים. יתרה מזאת – אלה הם החיים, משום שהצלחנו גם לפענח אותם וגם להגיש אותם כפי שהם נראים לכל עין מתבוננת. אנו מניחים שיאמינו למה שאנחנו אומרים ועושים ושהופעתנו תחדור ללבבות ושתשאיר בהם חותם.
כשאנו מדברים על "רצון", אנחנו מתכוונים לאותה נקודת אל-חזור בנפש, ממנה מתחילה הפעולה של דמות במחזה. יגו רוצה לנקום, להתעלל, להפוך סדרי עולם, להכפיש כל טוהר, להשפיל וכו' וכו'. אנו צריכים להבין היטב מה מכל אלה ועוד, מניע אותו, ואז נוכל לבסס את פעולתו על הרצון או הרצונות שקובעים את כל דבריו ומעשיו.כשאני מצויד בהבנה כזאת, אני יכול להתחיל לשחק את יאגו. בחירותי לא תהיינה שרירותיות, אלא שרירות, קוהרנטיות, ומהוות מכלול שלם המייצג את אופיו של יאגו, בהיבט הפועל שלו. הרצון או הרצונות של יגו הם מפתח פעולה לשחקן. החלטה ובחירה ברצון, הם צעד קובע לפתרון החידה - מיהו יאגו. עלי, השחקן, לעצב לעצמי רצון זה, ולהופכו כאילו הוא שלי, ואז לפעול מתוכו. ומה באשר לרצונותיו של השחקן? האם עליו לשכוח, לדחוק אותם לאיזו פינה אפלה? האם עליו לרתום אותם למערכת הרצונות של הדמות? האם השאלה הזאת בכלל רלבנטית? ומה הקשר בין רצונו של השחקן לבין רצון הדמות?
השאלה הזאת תהיה רלבנטית אם נסכים לקבל את השחקן לאורך כל הדרך, בזמן הופעתו, כאדם שלם, שעושה מה שבחר לעשות. באותו זמן בו הוא משחק את יאגו למשל, הוא עדיין ממשיך את חייו. זה נכון שמרב ישותו מגויסת למען הדמות, אבל אפילו בזמן הזה, הוא מקיים בקרה פנימית כדי לממש ולקיים את הבחירות שעשה במהלך החזרות. הבקרה הפנימית הזאת שומרת היטב על טיב הביצוע. השחקן מקיים בתוך עצמו מעין ישות אנושית כפולה. ישנה בכירות מסוימת לדמות, זה כרוך בעבודה לא קלה להציב את יאגו לפנים, ולהתייצב מאחריו. להקנות לו את כל חומרי החיים הנחוצים כדי שכל מה שכובל אותו – אופי, גורל, אובססיות, החתירה הבלתי נלאית לאובדן, הן של אחרים והן שלו – כל אלה יתממשו מתוך חופש הרצון והבחירה של השחקן המגלם את יאגו. זה מאמץ לאקטן, אם כי עונג לא מבוטל בצידו.
אם כן, לפנינו פרדוקס נוסף על הפרדוקסים הרבים המעטרים את אמנות המשחק – הרצון החופשי של השחקן, כובל את עצמו מרצון בכבלי הרצון הבלתי חפשי של הדמות. החרות הנפלאה של האמן השחקן, תמצא את מימושה האמנותי, בכבלי האופי של הדמות, מתוך בחירה חופשית ומודעת.
אין זה משנה כלל, אם לשחקן אמביציות מטורפות, רצון להתפרסם, להדהים את העולם, להרוויח הון, וכו', כל עוד ברגעי המבחן, על הבמה, כל אלה סרים למשמעת הרצון האחד והיחיד – לקיים את הגבולות, את התחום הצר יחסית, בו פועל בעוצמה ובנחישות - הרצון של הדמות. המשכו של פרדוקס זה הוא, שכבלי האופי והגורל של הדמות על הבמה, גורמים להעצמת החרות של הפרטים בקהל הצופה במחזה. השחקן בגופו ובנפשו, מעניק לצופה את היכולת להבין יותר טוב הן את עצמו והן את זולתו. יכולת זו יוצרת רווח בין האדם לבין אופיו ועלילת חייו. לרווח הזה מצפה הרוח כדי לחדור ולהעניק לאדם את היכולת לבחור מתוך חרות, בחירות מוסריות. כאן אנו יכולים בקלות להבין, את הקשר עתיק היומין, בין התיאטרון לבין ממד הרליגיוזיות באדם כמו גם בתרבות האנושית. בכך אנו מקנים משמעות אמיתית לקביעה שהאירוע התיאטרוני ההצגה - מתרחש בחלל כנסיה, ללא כל חשיבות לגודל או לתפארת של כנסיה זו. עלינו, האמנים, לזכור תמיד, שבסופו של דבר, אנחנו עוסקים בקודש, כמה חילוניים שלא נהיה.
מכתב אחר הבכי. אני יכולה לומר שהבוקר עלה. אתמול כשקראתי במכתבך דָמעתי. איני יכולה לזכור מה בדיוק קרה. משפט אחד או כמה משפטים אמרו במילים את כל מה שיכולתָ לומר ואמרת, זה מה שיש. אין לָךְ ברירה. אַת חייבת להישאר.
ואני חשבתי לא אוכל לכתוב אליך. מה כבר אוכל לכתוב אליך. מה כבר אני יכולה לעשות.
אתמול בלילה חלמתי על תיקון חצות. ראיתי את קבוצת המתפללים ליד קבר דויד. עברנו ביניהם. אחת לפנות בוקר. טיילנו בין מבנים באפלת הלילה. וראיתי תמונות מסתוריות שעלו לפתע מן הזיכרון. טיילנו יחד כל הלילה, עד לכותל המערבי הגענו. תוכל לשרטט את הדרך על מפה הנמצאת בראשך כי אתה מיטיב להכיר את סמטאות העיר.
פעם חשבתי לעבור לגור בירושלים איתך. כן, זה היה מאוד אמיתי. רציתי כל כך להיות תושבת העיר. למצוא את הבית הזה, שאוכל לגור בו ונוכל להיות בקשר יומיומי. גם מצאנו את הבית הזה שבו תכין את ריבת רחל המשוררת. טיפלנו בנושאים. אף פעם לא הצלחתי לסיים משהו איתך יחד. שמת לב לזה? אף פעם לא הצלחנו להיות כל הזמן יחד. לא הצלחנו להקים פרויקט משותף. לא הצלחתי ללדת לך ילד אמיתי. גם כשכתבתי ספר ושיתפתי אותך, בסופו של דבר גנזתי ומחקתי.
הפעם אני מאמינה שנסיים יחד. כשנגיע לסיום, נוכל לומר שבנינו את השלם.
(* השם הינו תרגום מילולי של המנטרה הבודהיסטית, אולי הידועה ביותר – הו מאני פאדמה אום)
זיכרונות החלו לסחרר את מחשבותיו. הוא ניסה לעשות בהם סדר. כיצד הגיע לכאן?
הוא פתח את עיניו. מולו ישב נרבו ראפה, הנזיר טיבטי מערבי, ראש המסדר של טאשי-לה. נרבו ראפה ישב בקירוס רגליים על כרית בד אדומה לבוש בבגדים טקסיים, גלימה צהובה כבדה מעל לגלימת בד לבנה. שערו העבות אסוף מעל לראשו בקשירת בד. זקנו הארוך אסוף גם הוא מתחת לסנטר. משקפי ג'ון לנון עגולות על עיניו שהביטו בו ישירות.
שוב נשר התשוקה המריא לגן העדן הגבוה ביותר של ההתעמקות והתבוננות.
המסע היה לשווא, חשב, כל הדרך הזאת.
זה הנמיך את רוחו לראות כיצד נפשו מתעופפת לה שוב אל עולם האשליה. שוב הזיכרון ערפל את מחשבותיו.
הוא יכול היה לשמוע את הצליל המתוק של קולה, "יש מישהו שאני חושבת עליו. רחוק מכאן יש מישהו שאני חושבת עליו. רכסי הרים גבוהים מפרידים בינינו. אבל עדיין אותו ירח מאיר עלינו ואותה רוח חולפת נושבת על שנינו."
פאתי. מגוחך. ילדותי. וכל כך מפתה.
הוא נאנח בינו לבין עצמו. אפילו לא היה בטוח שהאנחה נשמעה.
נרבו ראפה ישב מולו, שתק. לא אמר מילה. רק הביט ושתק.
הוא הרים את עיניו וניסה להרים מבט אל נרבו ראפה אבל כל מה שראה היה את החיוך שלה מאיר אליו פנים לפני שהספיק להסתיר את נפשו ממנה. אם רק יכול היה לכסות את עיניו. הוא ניסה אבל לא מספיק מהר. והיא פגעה בו, עמוקות,הסיחה את דעתו מהדרך.זו לא אשמתה. העונש על הטעות הזאת ליווה אותו עד לכאן, כל הדרך הארוכה, המטלטלת, המייסרת עד לטאשי- לה, המנזר בשולי להאסה.
הוא ניסה עוד פעם להרים את עיניו אל נרבו ראפה ולא יכול. הוא חשב שהקול שלה הירווה אותו כמו שגשם מרווה שדה בור יבש לעת קיץ. הירווה אותו יותר מכל מדיטציה שתרגל ועשה. זה רק הרגיז אותו יותר. כיצד זה יכול להיות? כל מה שעשיתי? השעות, הימים הארוכים של מדיטציות קשות וממושכות, קורסי הויפאסאנה על השתיקות הארוכות שלהן. כל אלו כלום?
איך זה שברגע שמתנת הקול הקטנה שלה נחתה בתוך קערת הנדבות שלו היא זעזעה את כל אושיות עולמו אותו בנה בייסורים ובמאמצים כה רבים?
נרבו ראפה ישב מולו ראה ולא אמר דבר. רק ישב וחיכה. נרבו ראפה היה ידוע בשתיקות הממושכות שלו.
יופי מקולל, חשב.
הוא שמע את נרבו ראפה. אולי אפילו רק חשב שהוא שומע אותו באזני מחשבתו, "החובה שלנו היא לא להיות נגוע בפיתויים של העולם."
הוא נשם עמוקות. עצם את עיניו ונשם שנית.
"תחשוב למשל על ניצן הלוטוס," המשיך ואמר נרבו ראפה. הקול שלו היה צלול ורגוע, כמעט שירי. "תחשוב איך הוא צומח בתוך הביצה המצחינה ושומר על עצמו טהור לגמרי. לא נותן לשום זוהמה לדבוק בו."
הוא נשאר בעיניים עצומות. מדמיין אל מול עיניו בבהירות מושלמת ניצן לוטוס שעולה וצומח מבין העלים הרחבים, מגביה מעליהם, ורוד – לבנבן, ואז הוא נפתח, נפרש אל העולם, מושלם, נקי, טהור. את כל זה קל היה לו לראות ללא שום מאמץ. הייתה לו יכולת ויזואלית מדמיינת גבוהה.
זאת בדיוק הייתה הבעיה.
הוא פתח את עיניו ונרבו ראפה אמר לו, "מכל ההדבקות הזאת אל מושאי התאווה החזקה ביותר היא אל הצורה. למרבה המזל אין הרבה כמוה אחרת היה בלתי אפשרי היה להגיע אל הדרך הנכונה".
הם שניהם צחקו.
אפשר לשחרר לפעמים את הלחץ. גם כשאתה בדרך רוחנית.
אבל אחר כך הוא נאנח שוב. הצורה הייתה מכשול רציני. הגוף הארוך שלה, המלאות שלו, העיניים השקדיות שקרנו, הפה על שפתיו האדומות בשרניות. הוא לא רצה להמשיך ולדמיין זה רק הרחיק אותו עוד יותר.
איך נרדף באשליה הזאת של הצורה הוא ימלא את מה שנשבע שיעשה כאשר יגיע לכאן, למנזר של טאשי-לה, למדוט ברציפות לילה שלם ועוד יום. איך?
בפעם הקודם שהיה כאן נרבו ראפה השלים מדיטציה של שלוש שנים, שלושה חדשים ושלושה ימים בחשיכה.
"איך?" הוא התפלא אז.
נרבו ראפה רק חייך אז מולו ואמר, "זה יכול להיעשות. צריך לעבוד לקראת זה".
כעת הוא ביקש את רשותו של נרבו ראפה לפרוש ממנו ולעשות את המדיטציה על גג המקדש.
השמש החלה לשקוע, צובעת את המדבר הגבוה ורכסי הרי ההימלאיה מסביב בצבעים פסטליים של ורוד, חום, צהוב לגוניהם. הוא ישב במרכז הגג. לפניו על היקף הגג עמד גלגל דהארמה מוזהב ושני צבאים מתרוממים כלפיו.
הוא הביט בהם והחל למלמל את המנטרה הידועה והחזקה מכולן, "או מאני פאדמה הום,"
"הו אבן החן אשר בלב הלוטוס".
הוא חשב, "כפי שהצב שמתכנס אל תוך שריונו תן לי המבורך לכנס את כל חושי אל המדיטציה."
"הו אבן החן אשר בלב הלוטוס".
הוא סדר את ישיבתו, הניח את כפות ידיו פתוחות אל השמיים מונחות על ברכיו. הוא השאיר את עיניו פתוחות וארגן את נשימתו מקרב את ההרים מרחיק את ההרים.
הוא המשיך לחשוב ולדמות, "גשם חודר לגג רעוע של בית לא מיושב, כך התשוקה חודרת אל הנפש שלא מאוכלסת במדיטציה."
"הו אבן החן אשר בלב הלוטוס"
הנשימות שלו הפכו לסדירות, עמוקות. כמו שהשמש ירדה הוא נתן לעיניו להיסגר. החשיכה כיסתה את כל העמק הירוק שבין ההרים שבו שכן המקדש. ההרים נעלמו באפילה. רק שעה לאחר מכן החל לעלות הירח. הוא פתח את עיניו. הירח האיר על הפסגות המושלגות של ההימלאיה. רוח קרירה נשבה בין העמקים הוא שמע אותה אבל לא חש בצינה.
ואז שמע שוב את קול הפעמונים שלה מתנגן באוזניו, "ואותו ירח מאיר על שנינו."
הם שכבו שניהם על מיטה צחורה, החלון היה פתוח ואור הירח נפל על גופה העירום.
הוא קילל את עצמו, את הירח ובמיוחד אותה. לשווא כל המדיטציה, לשווא כל המסעות שלו. כל המשמעויות הנשגבות של החיפוש שלו נעלמות כשהקול שלה, כשהמראות שלה עולים.
"הו אבן החן אשר באוזנה."
הוא ראה את עצמו גולש אליה, מזיז בעדינות את שיערה הארוך, חופן את אוזנה בתוך פיו והיא נאנקת בהנאה.
"הו אבן החן אשר באוזנה."
היא הייתה הלוטוס המושלם, היא הייתה הפרח ששכב על מיטה צחורה וחיכה שיקטפו אותו כפי שאיש עוד לא עשה. לא כל יום מקבלים מתנה קוסמית כזאת.
אבל אני לא בדרך הזאת, חשב. עברתי אותה כבר איקס פעמים. אי אפשר להתחיל כל פעם מחדש. לא נשאר עוד הרבה זמן.
שירת הנזירים הטיבטיים עלתה מהאולם שמתחתיו. הוא ידע והכיר את המילים:
"כל הצורות הינן זמניות
כל הצורות נתונות לסבל
כל הצורות הינן ללא חומר ממשי".
לא יתכן, חשב, כל השנים האלו של מדיטציה ולא התקדמתי מילימטר.
אני חייב למלא אחרי מה שהחלטתי. לילה ויום אחד של מדיטציה. זה הכול. לילה ויום אחד.
הוא החל לומר מנטרה אחרי מנטרה. בודק כל פעם איזו מנטרה מחזקת אותו כדי לא לשקוע שוב במחשבות התשוקה. ותוך כדי כך חשב:
"לחלוטין ולנצח ער אני. לחלוטין ולנצח ער אני."
אור זריחה ראשון העלה פס זוהר על רכס הרי ההימלאיה, מראה נשגב של יום חדש.
הוא ישן מכורבל על גג המקדש.
שירת התפילה של הנזירים לבוקר חדש העירה אותו.
הוא התיישב מבולבל. "איך זה שנרדמתי?"
הוא קירב את רגליו וישב בקירוס. הנמיך את ראשו ושקע במחשבות. כל ישב זמן ממושך. עד שהגיע להחלטה. הוא פתח את תיק הצד שנשא עימו והוציא סכין יפנית לחיתוך. הוא החליק קדימה את הלהב הדק, בדק שהוא חד מספיק.
הוא אחז בעפעף שמאל, מתח אותו קדימה ובתנועה אחת מהירה חתך אותו מעינו והשליך אותו אל מעבר לגג אל עבר גינת הירק שטיפחו נזירי המקדש.
אחר כך אחז בעפעף ימין, מתח אותו קדימה ובתנועה נוספת חתך גם אותו, זורק אותו אל מאחורי גבו אל עבר משטח הזבל עליו ניקרו תרנגולות המקדש.
הדם זלג אל תוך עיניו ועל פניו ומהם נטף אל בגדיו והוא המשיך לשבת ולהתבונן בשמש העולה והחל לחייך.
כשנרבו ראפה עלה אל הגג לחפש אחריו הוא ראה אותו עדיין יושב ומחייך, דמעות של גיל שטפו וניקו את עיניו.
"עכשיו אין שום בעיה. לא יהיה יותר דבר שיפריע. הייתה זאת רק חולשת הגוף שגרמה לי לישון. כעת, לא אוכל ולא משקה, שום דבר לא יסיח את דעתי."
הוא סדר את ישיבתו, רגליו בקירוס, כפות ידיו מופנות כלפי מעלה, כף ימין בתוך כף שמאל. חיוך האיר את פניו.
השמש עלתה בכל עוזה, בערה בשמיים והוא המשיך לחייך. אחר כך ירדה ועלה הירח והאיר את הרי טיבט באור חיוור וקסום והוא המשיך לחייך. לא היה שום מראה שהסיח את דעתו, לא היה שום קול שקרא לו. הוא ראה רק דבר אחד, את אבן החן אשר בלב הלוטוס.
המוסיקאי והאקטיביסט פיטר גבריאל מספר על המוטיבציה הפרטית שלו להגן על זכויות האדם באמצעות קבוצת המשמר שלו, WITNESS ("עֵד")-- ומגולל את סיפוריהם של עיתונאים אזרחיים בפעולה. יש תרגום לעברית. אפשר לבחור בו בתחתית המסך. (כאן: TED).
להלן מידע חשוב ששלחו אלי חברות שלי וגם בקשה צנועה שלי (חשובה מאין כמוה!).
1. הכל חי: אלטעזאכן
רוצים לעזור לנו להציל את סוסי וחמורי האלטעזאכן? תמונה אחת שלהם תציל חיים!
סוסים וחמורים אלה נאלצים לעבוד שעות מרובות עד כדי אפיסת כוחות והם נמצאים במצב בריאותי קשה.
עמותת "הכל חי" יוצאת בפרויקט חדש בשם "מודיעין אלטעזאכן", כנגד תופעת ה"אלטעזאכן" המיושנת והאכזרית, שלצערנו, עדיין לא חלפה ממדינתנו...
במסגרת הפרויקט אנו מזמינים אתכם ליידע אותנו על סוסי/חמורי אלטעזאכן, בהם אתם נתקלים במהלך יומכם ברחוב. כל שצריך לעשות הוא לצלם את הסוס/חמור ולעדכן על קיר הפייסבוק שלנו ("הכל חי" בעברית) או לשלוח למייל info@hakolchai.orgעם אזכור המקום בו צולמה (שם של עיר/רשות מקומית).
אנו נדאג לטפל בנושא מול הרשות המקומית, אשר בשטחה צולמה התמונה.
***גם תמונות של סוסים/חמורים רתומים לכרכרות ו/או אלו המוחזקים בתנאים קשים או נטושים בצד הדרך יתקבלו בברכה!
חשוב לחשוף את מימדי התופעה וההתעללות ולמגר אותה סופית מישראל!
תודה רבה מראש על שיתוף הפעולה,
ויום נפלא!
עמותת "הכל חי"
(העברה: אפרת סימון) --------------
2. "באנו מהקוף, אבל לא היינו מתקדמים לשום מקום בלי הכלב"
נוני טל שלחה את המאמר הזה מתוך הנחה שזה ימצא חן בעיני. מאד מצא חן בעיני. תודה נוני. מומלץ לכל אוהבי בעלי החיים (כאן: על ארבע אבל לפניך).
--------------
3. חובה לראות
שלום חברות וחברים,
חובה עליכם לראות את ההצגה "היטלר" בחדר. יש לי כאן אינטרס אישי. בכל הצגה אמיר אוכל "דני" ואחרי ההצגה הוא נותן לי ללקק את הקופסה. ככל שיהיו יותר הצגות, ככה יהיו לי יותר קופסאות ללקק.
סידרתי לכם גם הנחה נאה. תתקשרו לחדר, טל': 03-5171818, ותגידו את הקוד: "רוצים לראות את ההצגה היטלר בגלל ה'דני' של תיאודור" ותקבלו את ההנחה במקום (40 ש"ח במקום 60 ש"ח). ודרך אגב, יש גם כיבוד לאורחים, בדרך כלל זה שטרודל. תשאירו לי משהו.
הצורר הגדול ביותר שקם ליהודים במאה העשרים – עכשיו בישראל.
ע"פ הסיפור הבדיוני הזה, היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945, כפי שמקובל ע"פ עדויות היסטוריות. הכפיל שלו מת במקומו והוא עצמו נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מפתח הזיה שבה הוא מגיע למדינת ישראל והיהודים הורגים אותו, ואז מתעוררים כל הנאצים בעולם ופותחים במלחמת עולם סופית והמוות שלו מסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע ישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.
המחזה מבוסס על ציטוטים ממשנתו הכתובה והמדוברת של היטלר ואלו עובדו יחד עם טקסטים בדיוניים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
יום ו', 9.12.2011, 14:00
מוצ"ש, 10.12.2011, 20:30
יום ו', 23.12.2011, 14:00
יום ו', 6.1,2012, 14:00
מוצ"ש, 7.1.2012, 20:30
טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.
באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.
הפגישה הבאה של המליאה: יום ו', 02.12.2011, בשעה 16:00
בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818
במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.
אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.
"המליאה"פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.
ברכות
לגיא דוידי, איש תיאטרון החדר, על זכייתו הכפולה בציון לשבח ובפרס הקהל, על סרטו "חמש מצלמות שבורות" בפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים באמסטרדם.
"אורטל חייבת למות!"
"כי אם ככה עושים פרינג' אמיתי, מי צריך בכלל תיאטרון רפרטוארי?" (ציון בטלש, פורטל תרבות תל אביב - 1909).
בציר קרמניצר נחשף! אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי. בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא. עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן. ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש, 17.12.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר.
40 ש"ח. להזמנות: רן בן עזרא, 052-528-4234 ובתיאטרון החדר: 03-5171818.
צפירמיהו
אם כו-לם מתעצבנים עליה – מוכרח להיות בה משהו! הרי לא תלכו לראות סתם עוד הצגה.
ההצגה שעוררה את המחלוקת הגדולה ביותר בפסטיבל עכו 2011, בהפקת תיאטרון הנגב.
בהשתתפות שלושה יוצרים בוגרי תיאטרון החדר: איסי ממנוב, ג'וש שגיא, מיכל גיל.
07.1.2012, בשעה 20:30, אולם ענת ברזילי, בדרך מנחם בגין 98, תל אביב. הנחה מיוחדת לאנשי החדר: 25 ש"ח בלבד. להזמנה: איסי - 052-273-4496
"חתיכת יצירע"
אני שמחה ומתרגשת להזמינכם לבכורה של יצירה חדשה: "חתיכת יצירע"- עבודה שלי ושל היוצרת טניה פלזנר שתעלה במסגרת התחרות בפסטיבל מחול שלם 2011.
הערב יתקיים במרכז ז'ראר בכר בירושלים, ביום 6.12.2011, יתחיל בשעה 19:00, אנחנו עולות בשעה 2100. שותפים נוספים ונפלאים לעבודה: אביב לירון ואנה וולושין.
מחיר כרטיס: 40 ש"ח בציון הקוד מחול 2.
נשמח מאוד לראותכם!
מיכל גיל
אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"
"יצאתי מההצגה עם חומר למחשבה ועם רצון מסוים לפרוץ את הגבולות ולשנות ולו גם משהו קטן אצלי בחיים" (תום אדיסמן, פורטל תרבות תל אביב - 1909).
תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים. המופע "תחושת בטן" נולד מתוך התבוננותי בתפקידי האישה, שהוטלו עלינו כנשים בחיים, המופע פותח בתפקיד הטבעי של האישה, הברור מאליו, התפקיד שכל ילדה למדה לשחק בו - אימהות. לאורך המופע אנו מציגות, חוקרות ובודקות נושאים המזוהים עם נשים: לידה, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות ואת הצורך להיות חטובה, משופצת ומושלמת. אנו מגלות שלמות אחרת ויחסים חדשים בין נשים, ומי ייתן שגם בחיים נפגוש אחת את השנייה באהבה ובהרמוניה, כי זה הכוח האמיתי שלנו. (שרון שלומי) בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי. משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תאורה, תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר. ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.
יום חמישי, 1.12.11, בשעה 20:30, תיאטרון יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה.
"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.
מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"
"'יומן היריון' - סטנד אפ נוּגֶה.
בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.
"לא בעצב נלד בנים ובטח שלא בנות אלא בשמחה, ריקוד ושירה, נלד קודם כל את עצמנו, זו זכותנו, ואחר כך את ילדינו".
תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.
1.12 בשעה 20:30.8.12 בשעה 21:00.
וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704
צוותא: פסטיבל תיאטרון קצר מס. 14
7-10.12.2011, ימים ד' - מוצ"ש.
מחיר מיוחד למנויי החדר: 45 שח במקום 90 שח.
לקבלת ההטבה, יש לציין קוד קופה 2011 , בעת הזמנת הכרטיסים
