הצטרפו לאיגרת השבועית

כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה לתיקון מצבו של האדם.


האיגרת השבועית

יום ד', 2011 . 10 . 12

ברוך הבא גלעד!
אוהבים אותך
חג שמח!


--------------

לימודי משחק
לימודי בימוי
בקורסים השנתיים המרוכזים
של תיאטרון החדר
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע באתר החדר: כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן
--------------

--------------

בקרוב!
ההפקה החדשה של תיאטרון החדר:

"היטלר"

(כן, ההוא, אבל... )

--------------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------
לאיגרות קודמות
--------------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: מדברים על תיאטרון החדר: דנה דבורין
•   חמוטל בר יוסף: עִידָן הַפֶּלֶפוֹנִים
•   מונודיא 2011: היפוכונדר
•   יואב איתמר: הקבצנים
•   סמדר שרת: כאב
•   אלישע פורת: ספרו של קפקו בידי
•   דנה בנטוב: כתב סתיו
•   תיאודור ממליץ: מי יציל את השומרים?
•   קליפ: Hanggai - Four Seasons
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצר

דנה דבורין, שחקנית, במאית, מפיקה, הגישה תכניות ילדים בטלוויזיה, בוגרת תיאטרון החדר, מספרת על תקופת לימודיה בקבוצת המנחים (בימוי, משחק, הנחייה), בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

הָאֲוִיר מָלֵא זְבוּבוֹנֵי מִלִּים מְתֻזָּזוֹת

קוֹשְׁרוֹת וּמוֹתְחוֹת אֶת זֶה וְאֶת זֹאת,

חִישֵׁי פְּחָדִים, אַהֲבוֹת, חוֹבוֹת

מַרְגִּיעוֹת, מַזְהִירוֹת,

אוֹסְרוֹת, מַסְבִּירוֹת,

מִתְגָּרְשׁוֹת וְחוֹזְרוֹת

שׁוֹבְרוֹת לִרְסִיסִים

וְשׁוּב פַּעַם קוֹשְרוֹת.

 

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

קישור קבוע

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

 

היפוכונדר

כתב וביים: יוסי זיו

שחקנים: יגאל רם – ההיפוכונדר. שני חולים: הילה נוריאל, חמיס אלשייח

 

(קופת חולים. בתור לרופא יושבים שני חולים. נכנס ניצן, כבן 35, נראה כאילו זה עתה יצא מהמיטה. מחזיק בידו שקית מלאה בתרופות)

ניצן:

מי האחרון? טוב, אני. לא באתי רק לשאול שאלה אבל יש לי תור דחוף. (נאנח)

אני מקווה שאני לא מקבל עכשיו התקף כמו אתמול בלילה. זה היה סיוט. בדיוק כשרציתי להיכנס למיטה, אחרי בדיקה עצמית. כל ערב אני עושה בדיקה.

(מוציא לשון)

בודק גרון, בלוטות, בטן, אשכים, כן! אשכים! יש לכם מושג איזה סרטן זה? שלא נדע. בכול אופן שרדתי עוד יום.

פתאום אני מרגיש מין גל כזה, עובר מצד לצד.

(מרים חולצה מצביע על הבטן)

הרצתי בראש את התפריט שלי. לא אכלתי שום דבר שעושה גזים. אבל אולי זה הכדור החדש? פרמיקסון לשיפור זרימת השתן. קראתי פעמיים את העלון לצרכן. לא מוזכר כלום. אז לקחתי שני קרבוסילן, אבל אחרי כמה דקות שוב עובר גל כזה. ממש נלחצתי. חזרתי על הבדיקה העצמית אבל הפעם ביסודיות. לא פספסתי כלום. אז לקחתי עוד שני כדורים גזימקס.

 

אני תמיד מחזיק בבית, לפחות שתי תרופות, לאותו סימפטום. פעם סידרתי לי בראש את כול האפשריות של הכדורים שאני לוקח. כמו בסודוקו. כי אי אפשר סתם ככה לקחת כל כדור עם כל כדור אחר. כשאני בא לדוקטור אז כבר יש לי רשימה של כל התרופות למחלה שלי. וגם רשימה של האפשרויות לערבוב שלהן עם הכדורים האחרים שאני לוקח. (שתיקה, נאנח)

מזל שיש אינטרנט. בלי אינטרנט הייתי מת מזמן. אני מאד פעיל בפורומים הרפואיים. זה מדהים. בכל פעם שאני קורא על הסימפטומים של איזו מחלה, תמיד, אבל תמיד אני מוצא אצלי, את הסימפטומים האלה, אבל בדיוק אותם סימפטומים. 

 

רגע, זה בא. (מקשיב)

כלום. זה רק גזים. הייתי משחרר בלי חשבון. זה טבעי. אבל אני לא בטוח שאתם תקבלו את זה בהבנה. יש מקומות שמברכים על נאד "לבריאות" כמו שמתעטשים.

(מתעטש. מתכווץ. בודק דופק, בדיקה מהירה של בטן, בלוטות, אשכים, מתכופף, קם, רעד בידיים)

 

סליחה, יש לי רעד בידיים. אכפת לכם? יש לי תור דחוף. תאמינו לי, דחוף ביותר. אני יודע כמה זמן נשאר לי לחיות. אתמול, בדיוק כשאני עומד ליד הארון של התרופות, וחושב איזה כדור שינה לקחת, ביד אחת היה לי וובן, ביד השנייה היה לי בונרדומין. ואז בדיוק מתקשרת גלית, פעם יצאנו, כן, אבל עם כל המחלות שלי למי יש כוח. אמרתי לה שהפעם זה רציני. כי רק סרטן מפותח יכול לרוץ אצלי בבטן מצד אל צד.

 

ואז היא צחקה ואני ממש נעלבתי. ואז היא אמרה: אם אתה כל כך חולה תבדוק באתר "דע את היום" ששם מחשבים לך עוד כמה זמן נשאר לך לחיות. הידיים רעדו לי עד שמצאתי את האתר. חשבתי לעצמי, נו רק פרקינסון זה מה שחסר לי עכשיו. הכנסתי את הנתונים שלי וזה מה שיצא. לפי האתר היו לי בדיוק 104,400 שניות שאם תתרגמו את זה לשעות זה ...

 (מביט בשעון כמעט מתעלף)

אוי, אלוהים. נשארו רק 3600 שניות וכבר פחות,... פחות,... ופחות,... (נופל על ברכיו)

 

קול מחוץ לבמה:

הבא בתור בבקשה!

 

ניצן:

(קם מביט בשניים, רועד וכמעט בוכה. הם לא מגיבים)

יש לי תור דחוף. אפילו לא התלבשתי. באתי ככה עם טרנינג. אני ... מתעלף.

 

קול מחוץ לבמה:

הבא בתור בבקשה!

 

ניצן:

(ניצן מתעשת מיד)

תודה רבה לכם, תודה, תודה.

 

(נכנס לחדרו של הרופא בצעד קליל ועליז.

שני החולים מביטים זה בזה, מביטים בשעונים. יוצאים).

קישור קבוע

הקבצנים היום עושים ביקורי בית,

ואינם מציעים דבר בתמורה.

האיש הקטן במדי הזית,

ביקש לתת לי עט, לכתוב שירה.

 

הוא ביקש שיר ציוני

שיר של אהבת מולדת

שיר שיאחה את הסדקים

בסכר חומת ישראל האובדת

 

העט, כמו דוד אל מול גולית

ביקש לכתוב שיר של ספק

הוא היה חכם ממני וידע

שאין דבר שימנע מהתפרק

 

קולקטיב שאין בו הסכמה

דמות מופת, גבול או גאווה

הוא החליט על דעת עצמו

לכתוב שירי אהבה.

 

מנעו ממני אוכל, משקה וגם

אוויר. גרשו אותי אל המדבר

למצוא שם את השיר

האהבה הפכה אף היא מצרך נדיר.

 

בסוף העט נותר,

הדף נותר,

ואני הפכתי שיר.

.

קישור קבוע

לפני יום כיפור פגשתי את הילה, מורתי לשיטת גרינברג. במהלך המפגש היה לי קשה מאד. הכאבים במקומות ששחררה לי באזור הגב והצלעות היו קשים מנשוא. "את מתעללת בי" זעקתי "את אכזרית!" כעסתי. "את אכזרית", ענתה לי הילה "להשאיר את הכאבים האלה בגוף כל כך הרבה שנים זה אכזרי, אילולא הייתי עוברת בעצמי את התהליך הייתי מאמינה לך שאני מתעללת בך..."

 

"תנשמי לתוך הכאב כשכואב לך" אמרה הילה. זה לא פשוט. כשכואב כל כך בא לי קודם כל להפסיק את הכאב, להימנע. כמו שעשיתי עד כה. הייתי בטוחה כל השנים שאני מתמודדת עם כאב ,הרי  אני כותבת עליו. הילה שינתה לי את הגישה לעניין. "זה לא מספיק לכתוב על הכאב צריך להרגיש אותו במציאות, לא להימנע מעימותים ולחוש את עצמך".

 

מסתבר שקשה לי לחוש את עצמי. קשה לי להתמודד עם זה. אחרי שנים של טיפולים מסוגים שונים עדיין קשה לי לחוש את עצמי? מה הבעיה? חווית הילדות שלי היא לחוש את האחרים לפני שאני חשה את עצמי, לפנות מקום לתחושות הזולת, ואכן אצלי הזולת רלוונטי יותר ממני. אני מגלה את זה תוך כדי מפגש עם הילה, מוצאת את עצמי חושבת על התלמידים שלי במקום על עצמי. לפני שנים  נרקומן לשעבר אמר לי שאני מכורה לכאב של אחרים. עצוב לי לגלות שנשארתי באותו מקום. כמה הסוואות תחפושות ומסיכות יש למין האנושי.

 

במפגש עלה שאני צריכה לדבר עם החברה שפגעה בי. ניסיתי להתחמק. היא לא ממש חברה, אין לנו מערכת יחסים, אני יכולה לוותר עליה. הילה התעקשה ואמרה "את צריכה לבטא את מה שקרה לך". התלבטתי. חזרתי לאשדוד בחמש ובשעה שש התקשרתי לחברה הפוגעת. למזלי היא הייתה בביתה. היה לי חשוב לדבר איתה לפני יום כיפור החל למחרת.

היא שמחה לשמוע אותי. מיהרתי לבטא את רגשותיי. היא מיד אמרה שהיא מבקשת סליחה ולא תיארה לעצמה שזה יכול לפגוע. הייתה שיחה חמה וטובה ממש כמו עם המורה ליוגה.

נראה שכאשר באים עם פגיעוּת וכוֹח זה שילוב טוב. הוקל לי מאד, אני לא צוברת עוד כעסים. עשיתי דרך.

קישור קבוע

הבוקר, במפתיע, חשתי שמעט מכוחותיי הישנים שבים אלי. השפעת התרופות נחלשה קצת, והטשטוש הקל, המלווה סחרחורת תזזנית הרפה ממני. מחוזק ניגשתי אל ארון הספרים. משכתי מתוכו ספרים דחוקים והסרתי מעליהם את האבק. לבסוף נשארתי מותש עם קפקא בידי. כבר זמן רב שלא פקדתי את כתביו. אבל בשבועות האחרונים הוא שב ועלה בזיכרוני. והנהו שוב בידי, בכריכה הקשה, בפורמט הקטן, בעברית היצוקה והמיושנת של ישורון קשת, בדפוס בלט גבשושי.

 

רק לפני כמה ימים שמעתי את המשורר הצ'כי המפורסם, שעתיד לבקר גם בארץ, איך הגה את שמו של קפקא. קופקו הוא חזר ואמר, קפקו. ולפתע נשמע לי השם הזה, דווקא בהגייתו הזרה, נכון פי שבע. מדויק פי אלף. הרי זה שינוי עצום, אני עוצם את עיני ומהדהד לעצמי בקולו: קפקו מול קפקא, קפקא כנגד קפקו. כשהמשורר הצ'כי זימר את שמו, בלשונו הסלאבית המלעילית, שמעתי כאילו הוא אומר: יוסף ק. ובעצם יוסף קו, יוספקו, יושקו.

השם נשמע לי מוכר מדי. מודע משנים, ממש כמו שהיה מודפס בגיליונות סידור העבודה שבקיבוץ. אותם גיליונות בריסטול ענקיים, המסרבים להתקפל, והמפילים בכובדם את הנעצים הקטנים המצמידים אותם אל לוח העץ המחורר. יוסק ק. יושקו קו'ף. והנה כמה קל להטות את השם. וכבר מתקבל קפקוא, כלומר יש לקרוא כך ולא אחרת. שתיכנס התנועה האחרונה לתוך העיצור הסופי. אבל הסיומת חשוב שתהיה דמוית עברית ולא סלאבית מערבית. קפקוא, שאם אתה מאד רוצה, אתה קורא קפקא. ואם אתה רוצה, אתה שומע קפקו. שם מרשרש שעושה אותו כאחד האדם. קרוב פתאום, עד שמעצמי אני טועה ואומר: יוסף קפקא. על שם גיבורו בעל השם המשונה. ופרנץ הקטן נשכח ממני לגמרי.

 

ובכן אני ניצב לפני ארון הספרים שלי, המדיף ריח של עץ טחוב, קפקו בידי, ואני מנסה לנסח במחשבתי מכתב לאב. עוד גרסה של המכתב לאב, שלא תתפרסם לעולם. הפרוזה שלו: פרוזת הדילוגים המפתיעה שלו, משגעת אותי. לפעמים היא נדמית לי כמעוף מתוזז של חרק, המקיף בשבעים מעגלי זהירות את הפרח הפתוח. ולפעמים בורק בה משפטו של המשורר על חרדתו של 'הנסוג מגשת'. כן, מין כתיבה של נסיגה, של חשש מגישה ישירה.

הנה התגבר והתאמץ ופלט משפט ישיר ומהיר. וכבר אני מצפה שבעקבות הפריצה הזו, בגזרה הצרה שלו כמובן, אין הוא יודע מהן פריצות רחבות בין הדפים – ישעטו ויבואו אוגדות ההשתלטות, הבאות לאחר אוגדות הפריצה. הן ירחיבו את הפרצה, ינקו את המאחזים, ויקימו, סוף כל סוף את ראש הגשר. אבל לא. לא אצלו. לא אצל קפקו. כי מייד הוא נסוג לאחוריו. אל המחסה הבטוח של המשפט הקודם. ומשם יצא אולי שוב, בהסתר, וינסה שוב להגיע. פרוזה השוללת את עצמה. משפטים הכולאים עצמם בתוך גדרי איסורים משונים. כמעט כמו שלמדתי בצבא לפני המון שנים: רגל בקרקע ורגל באוויר. בעוד כוח הרתק נמצא על גבעה שליטה, מגשש כוח ההלם את דרכו, להפתיע את האויב המחופר. ואולי גם זו אינה הגדרה מדויקת. אבל מה לדיוק ולספרות?

 

צעד קדימה ושני צעדים אחורנית. כך הוא בונה את התקדמותו. אני מהלך לפני ארון הספרים. ספרו של קפקא בידי, וכבר הוא פתוח לפני עיני. אנחנו כותבים את המכתב לאב. משפטים רצים לפני כפופים, יראים, מבקשי מחסה. פסקאות נועזות שוטפות פתאום בעוז רוח לא מוסבר, ועמודים שלימים נהדפים קדימה. איך התגבר על אלה ישורון קשת? שהרי אני קורא את עבריותו של קשת ולא את גרמניותו של קפקא.

 

החומר הכתוב נע כולו לפנים, כמסה שחורת אותיות. אות פרנק-ריהל מיושנת של דפוס בלט גבשושי. בחזית רחבה, תוך תנועה למגע אלימה. עד שפחד מוזר של טביעה בתוך העיסה השחורה מקפיץ את לבי לשנייה קצרה. אבל אין לי ממה לחשוש. הצעד הראשון לפנים כבר נעשה. כעת הכול נעצר, משתהה, תוהה על סביבותיו, כאילו יצא קפקא עצמו מהכתוב. הוא משקיף על סביבותיו ואומר לעצמו: התקדמות מהירה מדי. יש לבלום את הגייסות המתפרצים. וכבר הוא מתכנן את מהלכיו הבאים. צעד כפול לאחור. ואני שוב מוטל הרחק מלב הפצע הפתוח.

 

טוב, אחרי ההתקדמות אנחנו מתייצבים שנינו בפני האב. יש כאן אי-בהירות מסוימת. אבל אני איני ממהר להחווירה. בפני איזה אב אנחנו מתייצבים? בפני אביו של פרנצי הקטן, הנפחד, המטיל את המכתב לתיבה וממהר להימלט? או שאיש-איש מאיתנו מתייצב בפני אביו, ושם בכפו את מכתבו?

 

אני תוהה אם טרח אביו של פרנצי הקטן לקרוא את מכתבו. שהרי לפי מה שניתן לצייר, ייתכן שראה את הנייר ואמר: טוב-טוב, שימו אותו על שולחן-הלילה שלי בחדר השינה. אני כבר אקרא בו כשאתפנה. ועד היום לא התפנה ולא קרא.

 

ופראג, העיר המסתתרת בתוך סיפוריו של קפקו הרי לא נחרבה במלחמת העולם. הצ'כים הממזרים התכופפו כרגיל. הבית ניצב על עמדו. הנהר עודו זורם. והגשרים הישנים עודם מתוחים מעליו. כלומר, יכול היה האיש הקפדן ליטול את מכתבו של בנו, לקרוא בו שורות אחדות, לירוק על הרצפה כמו שירקו אז: טפו טפו טפו. ואחר כך לשאול מעבר למשקפיו הנשמטים את האם האהובה והנכנעת: תגידי, מה הוא רוצה ממני בעצם, הרוצח הקטן שלך?

הכול מתבהר לפתע. תעלומותיו נפתרות. וקפקא הבריא, שנועדו לו חיי מתושלח, היה מתנפל אל המים הקרירים של הנהר. וכעדות חבריו, שעמדו שם וזכרו, היה חוצה את הנהר בשחייה מהירה. ובערב, בשבתו רענן ושופע און גופני, היה מפעיל על גיבורי הנייר שלו, את הטקטיקה המדהימה שפיתח, צעד אחד קדימה, ושני צעדים אחורנית. וכשלא נרגע מהכתיבה, היה עולה אל חדרה של המשרתת הצעירה, שהמתינה לו, אך גם לאביו, בין המצעים.

 

היכול משפט הפתיחה לשלול את כל המשפטים שיבואו אחריו? ואיך ניתן לחסום ולפתוח שבעה פתחים בפסקה אחת? להיכן עוד אפשר לגלגל את הילד הנרעד, פרנצי הקטן, החומק מאימת אביו? ממש כמו אותו הילד, חבר ילדותי, ששבר פעם בשוגג את מפתח דירת הוריו. זה היה בשיכון החדש, הלולאה נשמטה על הרצפה, והפותחן השבור נשאר תקוע בתוך חור המנעול. מזיע כולו מחרדה טרח לחלוץ את השבר מתוך הדלת. וכשהצליח לאחר שעה ארוכה, הרעיד בכל גופו. הוא הניח את המפתח השבור למרגלות הדלת. כאילו נשמט מעצמו, נחבט ברצפה ונשבר. אפילו את הסדק שניסה לאחות ברוקו, אי אפשר היה לראות. הוא זחל אל הגינה שבמורד הדשא ורבץ באפילת השיחים עד ששבו הוריו מעבודתם. ורק משהחשיך לגמרי העז לצאת ולהשית עצמו כמי ששב מנסיעה רחוקה. בהעדרו נמצאה על המרפסת גופת המפתח השחוט. אבל היה חשד כבד באוויר, שלא מיהר להתפוגג.

 

כלומר, אינני הוזה כשאני מעלה את זיכרונותיי. ואין גבולות לפחד מפני זעמו של אב. וגם בקיבוץ צופה ילד באימה באביו הנרגז, השב אל הבית לאחר יום עבודתו הארוך. בועט במפתח השבור וגוער באשתו, שהיא אצל קפקא האם האהובה: טפט טפו טפו. הוא יורק. אז מה, מה הוא שוב עולל 'התכשיט' היקר שלך? אולי כדאי שנסלק אותו שוב מן הבית לכמה ימים? שישכב לבדו בבית הילדים הריק, וילמד פעם איך להתנהג?

 

על מיטתי בבית החולים ערכתי כמה וכמה מכתבים לאב. היובש והריחוק משכו אותי. האפשרות להיחבא מעבר האחר של הכתוב. שלא כמו בסיפורים ובשירים שכתבתי לאורך השנים. הגעגועים החשופים עושים שמות בכתובים. הרגשות מקלקלים. אפשר היה לחוש בצער ואפילו בחרטה. בכל מקום חשוב בחיי, בכל צומת, מצאתי את עצמי מולו, עורך אליו את דברי על נייר מכתבים. מצד אחד שמחתי שניצל מהמלחמה הנוראה ומהשואה, ומצד שני הצטערתי שלא הספיק לקרוא את סיפוריי הראשונים. אבל כשהבלבול גובר, וקפקו והאב מתערבלים, אני מניח את הכתיבה. ומשתרע לאחור על מיטתי במחלקה.

 

תן לי עוד עשר שנים, התחננתי לטווה הגורלות. לפחות שאגיע לגילו כשהסתלק מאיתנו. ניהלתי משא ומתן נרגש עם הממונה על חלוקת השנים. לא התביישתי לערב גם את דמעותיי. זכרתי את פניו המחמירות כשתמו ימי עונשי והורשיתי לשוב אל הבית. לאחר שהלך לעולמו התאבלתי עליו ארוכות, ותהיתי איך היה נוהג קפקו, אילו צריך היה לקרוא מספד אמיתי, טרי ומעודכן, על קבר אביו, בבית העלמין היהודי בפראג, בעת סתימת הגולל.

מי, קפקו? הוא בדרכו המשוגעת היה מחולל נשף לילי מטורף, ובו היה משחרר את בני ביתו מעולו של אב עריץ. אפשר ובצעדו לפנים היה פורץ במונולוג משכר, שעיקרו טעם היציאה לחופשי. אבל מייד היה נבהל. פרנצי הקטן היה ניעור, ובשני צעדים לאחוריו היה מתנפל בגעגועים צורבים על זכרו האהוב של אביו. על ימי ילדותו המאושרים, על שמחה פשוטה ושקטה של בית-משפחה חמים בחורף אירופי גשום וקר.

 

ולבסוף, כדרכו הנפתלת, היה רוקק טפו טפו טפו. ונוזף באם ובאחות, כדי שיבינו סוף סוף הנשים קצרות-הדעת הללו, האהובות הפתיות הללו, את מי הן צריכות לשרת בנאמנות, מעתה והלאה, בשארית חייהן.

(אלישע פורת, סופר ומשורר)

קישור קבוע

באור החרישי מתפרץ
מדי פעם ברוח משב
המיית עד עולה
ושוקטת מדי
פעם
גם

ממרחקים ערום קולך
בי עובר מגע שבשתיקה
או אז מבעד לכוכבים
הושטת לי
כנף
מילים.

 

(דנה בנטוב, משוררת, מנחת יוגה)

קישור קבוע

קבוצה של חיילי צה"ל כתבה למפקד שלה והתריעה בפניו על היחס הברוטאלי שזוכים לו כלבי השמירה בבסיס, שהשירות הצבאי המסוים הזה גורם להם סבל בל ישוער ומחלות איומות. צה"ל השיב לפונים תשובה לקונית וצינית למדי, כלומר מתחמקת (הופיע בתקשורת).

לפני זמן מה התרעתי (כאן) במדורי המכובד, על היחס הנורא שמקבלים כלבי השמירה של בנין הכנסת בירושלים והבאתי כאן את הודעתו של כלב שקצה נפשו בחייו אלו והוא גזר על עצמו מוות ברעב.

עד מתי?

כי כמו שכנסת ישראל וצה"ל מתייחסים אל כלבי השמירה שלהם כך הם מתייחסים גם אליכם בני האדם האזרחים. אמנם אין לכם שרשרת ברזל קשורה לצווארכם הפיזי, שמגבילה את תנועותיכם למרחב צר, אבל יש לכם שרשרת איומה מזו: היא טבועה בתודעה שלכם כרפלקס מותנה. בכל פעם שעולה בדעתכם מחשבה עצמאית, שרשרת הברזל מופעלת ומסיגה אתכם אחורה, אל המקום שבו הם שולטים בכם.

עד מתי?

חג שמח!

שלכם באהבה
תיאודור

קישור קבוע

להקה מונגולית סובבת עולם:





















Hanggai - Batubagan

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

בקרוב!
הפקה חדשה של תיאטרון החדר

היטלר

(כן, ההוא..., אבל כך הוא מעולם לא נראה בציבור)

חזרה פתוחה: מוצ"ש, 12.11.2011, בשעה 20:30, בחדר

(לקבלת פרטים)

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 21.10.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

 

נו-אקסיט

- מוצגת משנת 2002 ועד היום מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 29.10.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית. טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

 

פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר

16-19.10.2011 - הכול כאן:
http://www.accofestival.co.il/index.php

 

פסטיבל "בציר חדש" ביבנה, פסטיבל לתיאטרון ולאמנות עכשווית

16/17/18 לאוקטובר

ייסדנו פסטיבל שעיקרו אומנות פורצת דרך.

המטרה היא להפגיש אומנים שיוצרים שפה חדשה, מקורית ומפתיעה מכל התחומים: תיאטרון, מחול, מוסיקה, תיאטרון רחוב, ספרות, אומני מיצג ואומנות פלסטית - חגיגה תרבותית צבעונית. 

תהליך גיבוש התכנית האומנותית נבע מתוך רצון להביא לקדמת הבמה יוצרים ייחודיים, בשילוב עם מופעים מיוחדים מחו"ל, וליצור אירוע תרבותי, רב סגנונות ומגוון. התוצאה היא שלושים מופעים, במוקדים שונים בעיר, רובם בחינם או במחיר סמלי, על מנת לאפשר לכל צופה - מבוגרים, צעירים וילדים - חוויה סוחפת, מעוררת השראה ומענגת.

תוכניית הפסטיבל: http://www.yavnecity.co.il/fastival.pdf

ניהול אמנותי: אבי גיבסון בר-אל, יפעת זנדני צפריר וינון צפריר קבוצת התיאטרון אורתו-דה.

(אורתו-דה)

 

פסטיבל יפו הבינלאומי ה-5 להצגות ילדים

תיאטרון יפו, 20 - 23 באוקטובר, סופ"ש האחרון של חופשת סוכות.

מופע פתיחה חגיגי:

20/10  יום ה´  בשעה 18:30 ברחבת התיאטרון

הנחיה: גיא זוארץ, איברהים סאקללה.

קטעים מתוך הצגה אורחת ממלטה: "שיקוי הנעורים של ארלקינו". 

השחקנית חאולה חאג´-דיבסי בקטע מתוך "הנשף של יפו".

מופע דבקה של "להקת הצעירים של יפו".

מופע המוסיקלי של להקת סיסטם עלי בשיתוף עם גיא זוארץ.

לעיון בחוברת ובלוח ההצגות של הפסטיבל לחץ כאן 

(יש להמתין בסבלנות כשתי דקות עד שהחוברת עולה לעיון)

 

טיפול שורש

מזמינה אתכם בחום ל"טיפול שורש" יצירה פרי עטי, בבימויה של נטלי תורג'מן.

שתתקיים ב-28/10, יום שישי, ב-13:30 ב"ביכורי העיתים", הפטמן 6, ת"א.

"טיפול שורש" זו יצירה תיאטרלית ייחודית באווירה קברטית.

רינת, ילדה שמשקה את עצמה לבדה בדרך לא דרך, עוברת מסכת של התעללות, הרס עצמי, מתבגרת לעיני הקהל עד שמצליחה להצמיח עצמה מחדש. 

מתגובות הקהל: " היצירה מזעזעת בוטה ובועטת...כל אחד יוכל למצוא מקום להזדהות...

עברתי בין רגעים של מבוכה לרגעים של חשבון נפש הן מהמקום הילדי והן מהמקום ההורי."

בתום ההצגה יתקיים דיון פתוח עם השחקנית והבימאית.

קוד ההנחה: גזר גמדי.

אשמח מאוד לראותכם!

פנינה רינצלר

 

מו(פ)רע קומי - קברט סטירי שרוט

כתיבה, לחנים ופסנתר: נולי עומר. בימוי: מיכאל טפלציקי. עיבודים מוסיקליים: יבגני לויטאס

מופע מקורי, מושחז, המורכב מקטעי סטנדאפ, מונולוגים ושירים. 12 דמויות מהוות כל אחת גוון מצחיק (ומטריד לא פחות) של תמונה כוללת על הישראליות כאן ועכשיו.

המופע הבא: 19.10.2011, בשעה 21:00, במועדון קלאב הד, רחוב י.ל. פרץ 3 ת"א  (אלנבי פינת העלייה)

מחיר מלא: 60 שקל. לאחר הנחה: 40 שקל. כרטיסים : 03-7914914

 


אחת אחת

הזמנה למופע ראשון של שיתוף רוחני בין קהל ובמה, בין תעלומה וחשיפה, בין גילוי ורגשות.
והנה,
36 קלפים פרושים לבחירתך. כל קלף נושא מסר. אוניברסאלי. מאחורי המסר יש סיפור. אנושי. כל אדם בקהל מוזמן לבחור את הקלף שלו, להקשיב לסיפור. חוויה אותנטית, חד פעמית. מקרית - או לא ממש מקרית? אלי הוז, “מוכר הסיפורים מיפו העתיקה" ערך וביים את המופע, וגאה להגיש לכם אותו במקום הכי עמוק בתל-אביב:
תיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל-אביב.

יום שישי, 11.11.11, בשעה 14:00.

25 ש"ח. מספר המקומות בחדר: 18.

בואו. באירוע כזה עוד לא הייתם.

050-5606670, elie.hoz@gmail.com

(אלי)

 

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-560-6670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

 


יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-624-0131, 03-6051459


נוכחות חיה

עם שירלי ליגום. פותחת עונה אחרי החגים. מי שרוצה לשכלל מיומנויות משחק דרך מדיום הפלייבק, ולעבוד על הנוכחות הבימתית במעבדה קבוצתית אינטימית, מוזמן בחום. מתחילים ב- 30.10, 20:00-23:00 בביכורי העיתים ת"א. שיעור ניסיון חינם. לפרטים נוספים: שירלי: 054-759-8884.

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

קישור קבוע

הצהרת המחאה האמריקאית

(פורסם ב-30 בספטמבר 2011, בידי NYCGA)

מסמך זה התקבל על ידי האסיפה הכללית בניו יורק – תרגום – רם אפרת

 

בשעה זו, כאשר אנו מתכנסים יחד בסולידריות כדי להביע תחושה של אי-צדק המוני, אסור לנו לשכוח את מה שכינס אותנו יחדיו. אנחנו כותבים כדי שכל בני האדם המרגישים שנעשה להם עוול בידי הכוחות התאגידיים של העולם ידעו: אנו בעלי הברית שלכם.

 

כעם אחד, מאוחד, אנחנו מכירים במציאות:

 

שעתיד המין האנושי דורש את שיתוף הפעולה של בני האדם; שהמערכת שלנו חייבת להגן על הזכויות שלנו, וכי במקרה של השחתת המערכת, מוטל על הפרטים להגן על זכויותיהם, ועל הזכויות של קהילתם; שהעם הוא מקור כוחה הצודק של ממשלה דמוקרטית, אך תאגידים אינם מבקשים אישור בכדי לנצל את משאבי העם והארץ; וכי אי אפשר להשיג דמוקרטיה אמתית כל עוד כוחות כלכליים שולטים בתהליך הדמוקרטי.

 

אנחנו באים אליכם בתקופה שהתאגידים שולטים בה בממשלותינו, תאגידים אשר מעדיפים רווח על פני בני אדם, אינטרס עצמי על פני צדק ודיכוי על פני שוויון. התאספנו כאן בדרכי שלום כדי לממש את הזכות שלנו, ולפרסם ברבים את העובדות הללו.

 

הם לוקחים את הבתים שלנו בתהליך עיקול בלתי חוקי, אף שאין להם את מסמכי המשכנתא המקוריים.

הם נחלצים מחובותיהם בכספי משלמי המיסים מבלי להיענש, ואף ממשיכים לתת למנהלים בונוסים מופרזים.

הם מנציחים חוסר שוויון ואפליה במקומות עבודה על בסיס גיל, צבע העור, מין, זהות מינית ונטייה מינית.

הם מרעילים את אספקת המזון מתוך הזנחה, ומערערים את המערכת החקלאית באמצעות מונופוליזציה.

הם מרוויחים מעינויים, כליאה ויחס אכזרי לבעלי חיים רבים מספור, ופועלים בכדי להסתיר מעשים אלה.

הם פועלים ללא לאות בכדי לפגוע בזכות העובדים לנהל משא ומתן על שכר ותנאי עבודה טובים ובטוחים יותר.

הם הופכים את הסטודנטים לבני ערובה בעלי חובות של עשרות אלפי דולרים בעבור השכלה, שהיא כשלעצמה זכות יסוד.

הם מעבירים באופן עקבי עבודה למיקור חוץ, ומשתמשים במיקור החוץ כמנוף לצמצום שכר העובדים והוצאות הבריאות שלהם.

הם מנצלים את השפעתם בכדי לקבל בבתי המשפט זכויות שוות לאלה של בני האדם, אך בלא אשמה או אחריות.

הם מוציאים מיליוני דולרים על עורכי דין כדי למצוא דרכים להשתחרר מחוזים בענייני ביטוח בריאות.

הם מוכרים את הפרטיות שלנו כסחורה למרבה במחיר.

הם משתמשים בכוחות הצבא והמשטרה בכדי למנוע את חופש העיתונות.

במרדף אחר רווח הם נמנעים בכוונה מלהוריד מן המדפים מוצרים פגומים המסכנים חיים.

הם קובעים את המדיניות הכלכלית, למרות הקטסטרופה שהמדיניות הכושלת שלהם יצרה וממשיכה ליצור.

הם תורמים סכומי כסף גדולים לפוליטיקאים שאחראים להסדיר את פעילותם.

הם ממשיכים לחסום צורות חלופיות של אנרגיה כדי להשאיר אותנו תלויים בנפט.

הם ממשיכים למנוע הפצת תרופות גנריות שיכולות להקל ואף להציל את חייהם של אנשים על מנת להגן על השקעות שכבר נשאו רווח משמעותי.

הם מסתירים בכוונה זיהומי נפט ימיים, תאונות, הנהלת חשבונות לקויה ומרכיבים לא-פעילים מזיקים במרדף אחר רווח.

באמצעות שליטתם בתקשורת הם מונעים מאנשים מידע וזורעים בלבם פחד.

הם קיבלו חוזים פרטיים לרצח אסירים גם כאשר הוצגו בפניהם ספקות משמעותיים בנוגע לאשמתם.

הם מנציחים קולוניאליזם בארה"ב ומחוץ לה.

הם משתתפים בעינויים וברצח של אזרחים חפים מפשע מחוץ לארה”ב.

הם ממשיכים ליצור נשק להשמדה המונית כדי לקבל חוזים ממשלתיים.*

 

אנשי העולם,

 

אנחנו, האסיפה הכללית בניו יורק הכובשת את וול סטריט בכיכר החירות (ליברטי סקוור), קוראים לכם לתבוע את הכוח שלכם.  

ישמו את זכותכם להתאסף ולהפגין בדרכי שלום; כבשו את המרחב הציבורי; צרו תהליך שיטפל בבעיות שאנו מתמודדים אתן, וחוללו פתרונות נגישים לכולם.

אנו מציעים תמיכה, תיעוד ואת כל המשאבים העומדים לרשותנו, לכל הקהילות הנוקטות פעולה ואשר יוצרות קבוצות ברוח הדמוקרטיה הישירה.

הצטרפו אלינו והשמיעו את קולכם!

 

15.10.2011 – מאוחדים למען שינוי עולמי

ב-15 באוקטובר נצטרף בישראל ונחבור לגל עולמי במחאה לא-אלימה. מאוחדים בקול אחד, נודיע לפוליטיקאים ולאילי הממון שהם משרתים, שהציבור הוא שיקבע את עתידנו. איננו סחורה בידיהם של פוליטיקאים ושל בנקאים שאינם מייצגים אותנו.

-------------- -------------- --------------

נפתלי רז: לזכר טהא מוחמד עלי, משורר פלסטיני ישראלי

טהא מוחמד עלי נפטר (2.10.11), בן 80, בביתו בנצרת

טהא מוחמד עלי נולד וגדל בכפר ספוריה בגליל – הכפר שעל מקומו הוקם מושב ציפורי. בהיותו בן 17 פרצה מלחמת העצמאות, ועלי ומשפחתו ברחו ללבנון. אחרי המלחמה פליטי ספוריה לא הורשו לחזור לכפרם, והמשפחה חזרה לגליל והתיישבה בנצרת. עלי פתח בשוק חנות למזכרות לצליינים, ובמקביל התחיל ללמוד שירה, למרות שלמד בבית-ספר רק 4 שנים. לאחר גיל 40 החל גם לכתוב שירה.

עלי כיהן בוועד המרכזי של רק"ח, אך פרש מהמפלגה ב-1990, לאחר שחלק אידיאולוגית על המשך האמונה בלניניזם. בשיריו ובסיפוריו כתב עלי על זיכרונותיו מהגירוש עם משפחתו מהכפר. עלי פרסם 5 ספרי שירה וספר סיפורים קצרים, כולם בערבית. כתביו תורגמו לעברית ול-8 שפות נוספות, כולל סינית, וב-2005 זכה בפרס טבע לשירה. עלי מת בביתו בנצרת, ביום א', 2.10.11, והותיר אחריו רעיה, שני בנים ובת.

אין דרך טובה להנציח את טהא מוחמד עלי מלפרסם אחד משיריו.

 

טאהא מוחמד עלי: נקמה

 

לִפְעָמִים

 

מִתְחַשֵּׁק לִי לְהַזְמִין לְדוּ-קְרָב

אֶת הָאִישׁ

שֶׁרָצַח אֶת אָבִי

וְהָרַס אֶת בֵּיתִי

וְשִׁלֵּחַ אוֹתִי עֵירֹם וְעֶרְיָה

לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל עוֹלַם

הַבְּרִיּוֹת הַצַּר.

שֶׁאִם יַהַרְגֵנִי

וּמָצָאתִי מְנוּחָה נְכוֹנָה

וְאִם אֲחַסְּלֵהוּ

מָצָאתִי נְקָמָה.

 

אֲבָל...

אִם יִתְגַּלֶּה לִי

בְּמַּהֲלָךְ הַדּוּ-קְרָב

שֶׁיֵּשׁ לִירִיבִי

אִמָּא

שֶׁמַּמְתִּינָה לוֹ

אוֹ אַבָּא

שֶׁמַּנִּיחַ אֶת כַּף יְמִינוֹ

עַל כִּבְרַת הַלֵּב בְּחָזֵהוּ

בְּכָל פַּעַם שֶׁהַבֵּן שֶׁלּוֹ מְאַחֵר

אֲפִלּוּ רֶבַע שָׁעָה

מֵעֵבֶר לְמוֹעֵד שׁוּבוֹ –

אוֹ אָז

לֹא אֲהַרְגֵהוּ

אִם הִכְנַעְתִּי אוֹתוֹ.

 

זֹאת וְעוֹד...

לֹא אֲחַסְּלֵהוּ

אִם יִתְבָּרֵר לִי

שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים וַאֲחָיוֹת

שֶׁנּוֹטִים לוֹ אַהֲבָה

וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלָיו בְּלִי הֶרֶף;

אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ

אִשָּׁה הַשָּׂשָׂה לִקְרָאתוֹ

וִילָדִים

שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים כְּשֶׁהוּא נֶעֱדָר

וּשְׂמֵחִים בַּמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ

אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ

יְדִידִים וּקְרוֹבִים

שְׁכֵנִים וּמַכָּרִים

חֲבֵרִים לְתָא-הַמַּעֲצָר

שֻׁתָּפִים לַחֶדֶר בְּבֵית-הַחוֹלִים

רֵעִים לְסַפְסַל-הַלִּמּוּדִים –

שֶׁמִּתְעַנְיְנִים בְּמַעֲשָׂיו

וּמַקְפִּידִים לוֹמַר לוֹ שָׁלוֹם.

 

אֲבָל אִם יִהְיֶה עֲרִירִי

כְּרוּת עֵץ-מִשְׁפָּחָה

שֶׁאֵין לוֹ לֹא אִמָּא וְלֹא אַבָּא

לֹא אַחִים וְלֹא אֲחָיוֹת

לֹא אִשָּׁה וְלֹא יְלָדִים

בְּלִי חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים וּשְׁכֵנִים

בְּלִי מַכָּרִים

בְּלִי רֵעַ אוֹ עָמִית, בְּלִי יָדִיד לִרְפוּאָה...

לֹא אוֹסִיף

לִמְצוּקַת עֲרִירוּתוֹ

לֹא יִסּוּרֵי גְוִיעָה

וְלֹא עֶצֶב כִּלָּיוֹן.

רַק בָּזֹאת אֶסְתַּפֵּק:

אַעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ

כְּשֶׁאֶתָּקֵל בּוֹ בָּרְחוֹב

וַאֲשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמִי

שֶׁהִתְעַלְּמוּת,

בִּפְנֵי עַצְמָהּ, גַּם הִיא

סוּג שֶׁל נְקָמָה.

 

15 באפריל, 2006

מערבית: אנטון שמאס / מתוך: "שירים" מאת טאהא מוחמד עלי / הוצאת אנדלוס, מהדורה שנייה, נובמבר 2006
(העברה: אהוד בן עזר)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il