הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2011 . 8 . 11

--------------

לימודי משחק לבמה ולמצלמה
לימודי בימוי
בקורסים השנתיים המרוכזים
של תיאטרון החדר
קבוצה משחק אחת מלאה
נותר מקום בקבוצת המשחק השנייה
ההרשמה עכשיו
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן
--------------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------
לאיגרות קודמות
--------------

באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: מדברים על... מונודיא 2011
•   חמוטל בר יוסף: יָשָׁר
•   פרשת השבוע: 45. ואתחנן: דברים ג' 23 - ז' 11
•   מאיה בז'ראנו: כתב יד של רקדן/נית
•   יואב איתמר: אורדיקה
•   סמדר שרת: ולכן
•   עינת ויצמן: האביב יגיע בספטמבר
•   מני אביב: מכונת הדיכוי האוליגרכית
•   יונתן ברקאי: פני העיר
•   דנה בנטוב: מעלה מטה
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצרצר

מדברים על תיאטרון החדר: מרטין מוגילנר

מרטין מוגילנר, במאי ויוצר מדיה, בוגר קבוצת המנחים-במאים, מדבר על תקופת הלימודים בתיאטרון החדר: "בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש רכיבים מהותיים של הקשבה. יש קבלה". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.






















 

מוֹנוֹדִיאָ 2011

ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר
הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית"

מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו

כל קטע הוא חוליה במחרוזת, היוצרת תמונת מצב ישראלית ואוניברסאלית

כתבו וביימו חברי קבוצת המנחים-במאים. מבצעים חברי קבוצת השחקנים

קטעים מתוך הופעות קודמות ניתן לראות באתר האינטרנט שלנו
מנחים (לפי א"ב):

אלחי לויט, דוד קנר, יוסי זיו, רן סלוניקי, רני אמיר, שני קינסטלר,

משתתפים (לפי א"ב):

אודי עוז, אנה מינייב, אריק אלון, גיא דורון, הילה נוריאל, חלי סינקה חמיס אלשייח, יגאל רם, יהודית קונפורטי, ירדן לב, לוטם ברעם, לטיפה יכין

ליאור ג'ייקובס, מיכל גיל, מעין פרידמן, שני רעני, תום פאואר

תודה: לאבי גיבסון בר-אל ולצוות התיאטרון של יפו

יום חמישי, 11.08.2011, בשעה 20:00
התיאטרון של יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל': 03-5185563

ניהול אמנותי: אמיר אוריין

 

תכנית הערב

א. 19:30- קבלת קהל

ב. 20:00 – פתיחה, אמיר

ג. 20:05 - רצף חימום של השחקנים בנוכחות הקהל
ד. 20:10 - " מונו-דיא 2011 "

 

רשימת הקטעים ב"מונודיא 2011"

 

1. פרולוג, מנחה: אלחי לויט, יוצרת: לוטם ברעם

2. חשיבה חיובית, מנחה: רני אמיר, יוצר: חמיס אלשייח

3. ניקיון, מנחה: דוד קנר, יוצרת: שני רעני

4. קרין והקטינה, מנחה: שני קינסטלר, יוצרות: ליאור ג'ייקובס, מיכל גיל

5. חתכים, מנחה: רן סלוניקי, יוצרת: לטיפה יכין

6. מלכת הלסביות, מנחה: שני קינסטלר, יוצרות: יהודית קונפורטי, מיכל גיל

7. מרנינה, מנחה: שני קינסטלר, יוצרים: ירדן לב, אריק אלון

8. בור, מנחה: רן סלוניקי, יוצרת: מיכל גיל

9. היפוכונדר, מנחה: יוסי זיו, יוצרים: יגאל רם, חמיס אלשייח, הילה נוריאל

10. לרוץ ולאהוב, מנחה: שני קינסטלר, יוצרים: אנה מינייב, גיא דורון

11. תיק-תק, מנחה: רן סלוניקי, יוצרים: הילה נוריאל, אריק אלון, גיא דורון, יגאל רם

12. פיטורים, מנחה: יוסי זיו, יוצרים: חלי סינקה, יגאל רם  

13. זיגי, מנחה: יוסי זיו, יוצרים: תום פאואר, אודי עוז

14. למות מאושר, מנחה: רן סלוניקי, יוצרת: מעין פרידמן

15. אבא זה, מנחה: אלחי לויט, יוצר: אריק אלון

16. תיעוב, מנחה: יוסי זיו, יוצר: אודי עוז

17. הפור, מנחה: יוסי זיו, יוצרים: גיא דורון, תום פאואר, ירדן לב, אריק אלון

18. לילה בלי שינה, מנחה: רן סלוניקי, יוצרים: גיא דורון, אודי עוז.

19. טופס טיולים, מנחה: רן סלוניקי, יוצרים: גיא דורון, אריק אלון.

20. מותר, מילים ולחן: אנה מינייב ואודי עוז, מנחה: אלחי לויט, יוצרים: הקבוצה

קישור קבוע

יָשָׁר?! זֶה יָשָׁר!

עָנָה יְדִידִי הַחֶנְוָנִי

בָּעִיר הַמִּזְרָחִית,

כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי הֵיכָן  אֶמְצָא כָּאן

חַלְּפַן מַטְבֵּעוֹת יָשָׁר.

הוּא הוֹרִיד מֵאָזְנוֹ אֶת הָעִפָּרוֹן הַצָּהֹב

וְהִרְקִיד אוֹתוֹ עַל אֶצְבָּעוֹ בִּזְרִיזוּת

כְּדֵי שֶׁאֶרְאֶה אֶת הַלַּהֲטוּט

אַחַת וּלְתָמִיד

וְלֹא אֶתְבַּלְבֵּל.

 

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

קישור קבוע

(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים. הערה: הדיון הזה אינו בהכרח תואם השקפה אורתודוכסית. במקרה זה הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

45. ואתחנן: דברים ג' 23 - ז' 11

"כי עם קדוש אתה ליהוה אלוהיך בך בחר יהוה אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים, ואתחנן, ז',6).

 

שלוש פעמים מופיע בתורה הביטוי "עם סגולה" בהקשר לבחירת האל את עמו. זהו פסוק קשה, ששימש ככלי בידי מתנגדי היהדות לניגוחה. טענתם הייתה כי זו ההוכחה לכך שהיהדות היא דת גזענית. על פי הגדרת הגזע במאה העשרים, זו כמובן טעות. גזע הוא מושג-יסוד באנתרופולוגיה, ומשמש למיון המין האנושי לקבוצות. סיווג בני אדם לפי גזע הוא נושא שהחלו לעסוק בו במאה התשע-עשרה. הסיווגים הראשונים היו בעלי מגמה פוליטית וכלכלית. תיאוריות שונות הציגו סולמות-דירוג בני ארבעה עד עשרה שלבים, ובהם הלבן היה בראש הסולם והשחור בתחתיתו. תיאוריות אלו שרתו בעיקר את בעלי ההון שניצלו את האדם השחור כעבד.

 

במאה התשע-עשרה היה נפוץ סיווג לפי גולגולת: עגולה, מוארכת וסגלגלה. אבל אז נתברר שבכל קבוצה אפשר למצוא את שלוש הצורות הללו. אחר-כך סיווגו לפי צבע, אבל המעבר מצבע לצבע אינו חד וישנם גווני ביניים שאינם מאפשרים לשים קו גבול ברור בין קבוצה לקבוצה. אחר-כך סיווגו לפי גובה והגיעו למבוי סתום. בכל קבוצה יש גבוהים נמוכים ובינוניים. סיווגו לפי סוג דם, אבל בכל קבוצה נמצאים כל סוגי הדם. הסיווגים האחרונים עוסקים בגנטיקה, וגם כאן הקשיים מרובים.

 

התורה בפרשת נח מציינת את שלושת בני נח - שם, חם ויפת - כמי שמהם יצאו שלושת הגזעים שאכלסו את הארץ. היהדות כמושג כולל אינה מגדירה גזע אלא תרבות מורכבת המכילה בתוכה, בין השאר, גם פולחנים דתיים. אם יש בפולחנים אלו סממנים המתארים את היהודים כנפרדים ונעלים על פני אוכלוסיות אחרות, אין אלו סממנים גזעניים אלא פשיסטים. יהודים הוגדרו כבני הגזע השמי, שככל גזע אחר גם הוא רב-תרבויות. מהלך ההיסטוריה גרם לערבוב גזעים, וקיים קושי בהגדרת גזע. אין בנמצא היום גזע טהור באופן חד-משמעי.

 

הגופים הקיבוציים מחוללי התרבות ונושאי בשורות מהפכניות היו בעבר, והם גם היום, חטיבות רב-גזעיות. אין הבדלים בולטים וחד-משמעיים ברמת האינטליגנציה ובכישרונות, בין הגזעים השונים. המחקר המדעי ערער את האמונה הטפלה ביתרונו של "טוהר הגזע". אם קיימת היום אחידות גזעית מסוימת, היא יכולה להתקיים רק בקרב שבטים מבודדים, פרימיטיביים ונחשלים. יש גם קושי אובייקטיבי בהגדרת תרבות, כי אותו מהלך היסטורי שגרם לערבוב גזעים, גרם גם לערבוב תרבויות. גישה זו התפתחה במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, כריאקציה לתורות הגזע שסללו את הדרך לנאציזם.

 

המחקר הגנטי החדש ממיין קבוצות בני אדם לפי מפתח גנטי, אבל גם בו אין יומרה להבחנה מוחלטת בין גזעים. למשל, ההבדלים הגנטיים בין אדם שחור אחד למשנהו, או בין אדם לבן אחד למשנהו, יכולים להיות גדולים יותר מאשר בין שחורים ללבנים. לאחרונה נעשו בישראל מחקרים שבהם נמצא קשר גנטי בין יהודים לערבים פלסטינים. זהו ממצא מעניין שניתן לפירוש פוליטי בדרכים אחדות.

 

התרבות היהודית היא רבת-פנים ומגוונת, וככל תרבות אחרת היא מכילה בתוכה יסודות שונים. לדוגמא: שירה יהודית "ספרדית" מבוססת על לחנים שמקורם בתרבויות הים התיכון. שירה יהודית "אשכנזית" מבוססת על לחנים שמקורם בתרבויות מזרח אירופה ומרכזה, וכן הלאה. גזענות כתופעה חברתית מתעוררת בגלל הפחד מהאחר והשונה, אבל ההבדלים בין בני האדם חיוניים לבריאותו הנפשית והתרבותית של המין האנושי. ברגע שבו נדע לקבל הבדלי גזע ותרבות – הגזענות תיעלם.

 

כנגד רעיון הבחירה ועם הסגולה יש לטעון שרעיונות אלו מגלמים תפיסת עולם קנאית, מתבדלת ומתנשאת, המרבה תוקפנות והרס. אם גזע מסוים יבקש להתנשא מעל גזע אחר, המדע לא יוכל לעזור לו עוד, אבל דתות מסוימות תוכלנה. דת אינה עוסקת בתצפיות מדעיות. היא מבוססת על אמונה בדוגמה ובאורח חיים. בכל דת נמצא את הכוח להיטיב ואת הכוח להרע. מי שמבקש להשתמש בכוח האמונה הדתית כדי לסווג את עצמו מעל לאחרים כבסיס לפעולה אלימה כלשהי, עושה שימוש באמונה כדי להרע ומבצע פשע כנגד האנושות.

קישור קבוע
או: כוריאוגרפיה של הנפש

20

  אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים עַל הָאֲוִיר בְּכָל כֹּבֶד מִשְׁקָלֵנוּ

וְלֹא נוֹפְלִים, מִתְדַּיְּנִים עִם הָאֲדָמָה

שֶׁמְּנַסָּה לְרַתֵּק אוֹתָנוּ אֵלֶיהָ לְתָמִיד

(כָּל הַכָּבוֹד לִשְׁרִירֵי הָעַכּוּז וְהַבֶּטֶן)

בֵּינְתַיִם נִצַּחְנוּ אֶת תַּאֲוַת הָאֲדָמָה בְּעֶזְרָתָם.

 

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

קישור קבוע

לאחר שאשתו מתה, יצר לה אורפיאוס אוואטאר במחשבו.

הדמות שיצר הייתה זהה בכל לאשתו. גם במחשב היא נראתה אותו הדבר, וכשראו סרטים ביחד היא ידעה לומר את המילים הנכונות וכתבה לו סטאטוסים בהסתמך על פרופיל הפייסבוק שלה.

אומנם היו תלונות של אנשים אחרים ששיחקו במשחק החברתי שלהם ביחד איתם, שטענו שמפגש עם הדמות הוא כמו לפגוש רוח רפאים, אבל בסופו של דבר שכששכב במיטה לבד, והרהר, ההווה הבודד, הלילות ללא שינה והתחושה שיש משהו מלאכותי בכל העניין, הייתה יותר מדי בשבילו ואז הוא יום אחד הסתובב לאחור ומחק אותה.

קישור קבוע

ולכן

שיחות הטלפון האינסופיות

או לחלופין

שיחות על הבאר

או בבית

או על שפת-הים

או להתמזמז עם זרים

או נסיעה מטורפת לחו"ל

או פתאום לרדת לסיני

או לכל מקום שהוא לא כאן

או לקרוא באובססיביות את מדורי-הרכילות

שזה בכל זאת סוג של תרופה

כנגד בארות העצב הפנימי.

 

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

קישור קבוע

מתוך הקריאה "העם דורש צדק חברתי" צריך להיווצר עם חדש – "עם הארץ".

סולידריות עם הערבים מוגדרת כפוליטית ואי סולידריות איתם כלא פוליטית. הקריאה - "העם דורש צדק חברתי" - הפכה לסיסמה הרשמית של המאבק. בתוך הסיסמה הזו, שנשאת בפי כל, מוצפן הקוד לפענוח המאבק.

 

רק כאשר יובהר - מי הוא "העם" הדורש ומהו ה"צדק החברתי" אליו הוא מייחל, אפשר יהיה להבין את מהות הדרישה וכיצד אפשר ליישם אותה. ללא הבהרה שכזו נוותר בתחום הכללי, העמום שמצליח לכנס תחתיו את ההמונים. רק חיבור בין הפוליטי הכלכלי והמוסרי נוכל ליצור את המהפכה שבדרך.

 

מי הוא העם?

על איזה עם מדובר פה בכלל? מי נכלל בעם הזה ומי לא נכלל בו? האם הוא כולל את מהגרי העבודה? את הבדואים? את הפלסטינים אזרחי ישראל? האם העם כולל את נתיני השלטון הישראלי? בעצם, מתוך הקריאה "העם דורש צדק חברתי" צריך להיווצר עם חדש – "עם הארץ", יושבי האזור הנמצאים תחת ניהולה ושליטתה של ישראל. הקפיטליזם הישראלי הרי לא עוצר בגבולות 67' וזולג לשטחים חדשים ומארגן את מערכת היחסים בין כובש לנכבש בין יצרן לצרכן ומבוסס לא רק על כוח עבודה זול שרק מעט ממנו עדין בשימוש, אלא על יכולת הקניה שלהם המסובסדת ע"י תרומות בינלאומיות של מוצרים בסיסיים ובעזה של מצרכי יסוד הומניטאריים.

 

הקריאה למאבק לא פוליטי היא מופרכת. ישנן הרבה מאוד קריאות לא לדבר על הכיבוש או על קיפוח הפלסטינים בשם מאבק לא פוליטי. אם כך סולידריות עם הערבים מוגדרת כפוליטית ואי סולידריות איתם כלא פוליטית. מאבק עממי מעמדי וחברתי חייב לצור סולידריות בין כל תושבי הארץ שמשתתפים כיצרנים וצרכנים במערכת הכלכלית אחת שנפרסת מהנהר אל הים.

 

והצדק?

יש הבדל בין צדק לאינטרס. הצדק חייב להיות מעל האינטרס האישי. יש משהו אבסטרקטי בצדק שבא לארגן מחדש את החברה כולה ולא לשפר את חיי הצועק. כדי להשיג צדק הכרחי שיהיה שוויון. צדק חברתי הוא צדק בחלוקת המשאבים. בו כל אזרחי המדינה ונתיניה מתחלקים במשאבים באופן צודק. אך כדי שחלוקה זו תהיה צודקת, הנתין והאזרח צריכים להיות שווים, יש לבטל את ההבדל ביניהם וליצור שוויון בין כל המשתתפים בכלכלה.

 

כשם שהצרפתים צעקו "חירות שוויון אחווה" ושלושת אלו הפכו למוטו של המהפכה ושל צרפת בכלל, כך המילים "עם, צדק וחברתי" צריכות להביע שאנו רוצים שינוי בשני אלו. המאבק יוכל להיות מאבק לצדק רק אם העם, לא יהיה ביטוי לקבוצה אתנית לאומית אלא לתושבי ויושבי הארץ הזאת. לא זאת בלבד אלא, הצדק צריך לכלול גם את מי שנתונים תחת שלטון ישראל, הפלסטינים תושבי הגדה ועזה.

 

כולי תקווה שהזרמים השונים שהצטרפו למחאה יתחברו עם נחשולי המחאה שיגיעו- אינשאללה- בספטמבר. האביב יגיע השנה בספטמבר עם התעוררותה של אינתיפאדה אזרחית מעבר לחומה שתשנה את הסדר עד היסוד. לשם כך עדיף שבמאבק זה לא יהיו דרישות קונקרטיות, עדיף שלא להיכנס למשא ומתן עם פרקליטי השלטון הממולחים אלא לתת לדרישות לצאת מתוך המאבק עצמו ומתוך התחברותו למאבקים נוספים.

(הופיע לראשונה ב"מיי-סיי", 8.8.2011)

קישור קבוע
07.08.11

תשובה, דנקנר ושאר "קברניטי המשק" הם חלק ממערך עולמי של הון שהפך למפלצת מאסיבית, אמורפית ודורסנית. בעיניה כמעט כולנו משתייכים לאותו מעמד, ומה שנמצא על הכוונת זה רמת החיים שלנו.

 

Keep you doped with religion and sex and TV,

And you think you're so clever and classless and free,

But you're still fucking peasants as far as I can see,

A working class hero is something to be,

A working class hero is something to be.

(ג'ון לנון, גיבור מעמד הפועלים)





















דווקא בימים של התעוררות כה מרוממת רוח, רצה הגורל שלא אהיה בארץ. לבי במזרח ואנוכי, לצערי, היכן שהוא במערב אירופה הגשומה. אבל גם מעקב מרחוק אחר האירועים, כולל קשר רציף עם אחת מראשוני המאהל בשדרות רוטשילד (רוטשילד! איזו אירוניה נהדרת!), מגלה אכן תופעה שניתן רק לשפשף את העיניים נוכחה. מרי אזרחי? בישראל?! וואלה.

 

מה שמתרחש בימים אלה הוא הרבה מעבר למחאה חברתית במובן העיתונאי המוכר לעייפה של המושג. הרבבות שיוצאים אל הרחוב רוקמים במו ידיהם לא רק את החלום המהפכני שמנקר בלבבות רבים, אלא גם את הסיוט המדיר שינה מעיניהם של בעלי ההון, החוזים בהתקוממות הזועמת של נתיניהם המרוטשים.

 

נראה שנוצרת דינאמיקה של שיח המתעלה מעל החלוקה הפוליטית הדרקונית, המניפולטיבית, המתייגת אותנו לפי קבוצות זהות הרמטיות ויריבות, במפגן של סולידריות אנושית פשוטה, עם ההבנה שמכונת הדיכוי האוליגרכית אינה מבדילה בין יהודים לערבים, חרדים וחילונים, ימנים ושמאליים, אלא מתייחסת לכולנו כגדודי העמל שתפקידם לייצר ולשמר את רווחיה ועוצמתה, בעוד שהמדינה, הגוף שכביכול מייצג את האינטרס הציבורי, היא ככלי שרת בידיה.

 

אני משוכנע שמעטים כיום נופלים בפח האינדוקטרינציה האקדמית-עיתונאית, לפיה ההון (המכונה באופן אבסורדי "המגזר העסקי היצרני") רואה במדינה מנגנון מיותר ומכביד. זה נכון באופן חלקי, ככל שמדובר בחקיקה סוציאלית, במיסוי ובתקציבי רווחה, ובשאר צעדים "פופוליסטיים", אשר מבקשים (שומו שמים!) אם לא לאזן את פגעיו של ה"שוק החופשי", לפחות להקל על ייסורי קרבנותיו.

 

אבל ההיסטוריה מלמדת שהמדינה הליברלית-מודרנית עוצבה בהתאם לאינטרסים של בעלי הקרקעות והטייקונים התעשייתיים, הפיננסיים והמסחריים ולא לפי הצרכים של הציבור הרחב. הזכויות הפוליטיות והחברתיות שמהן אנו נהנים כיום הושגו במאבקים עממיים ובזכות דם שהוקז בפריז, שיקגו, וינה וקולוראדו, ולא בחסדי השלטונות הפוליטיים והאליטות. העובדה שמזה שנים (לפחות החל משנות השבעים) מקיימות ממשלות ישראל מדיניות בוטה של שחיקת שכר וקיצוץ השירותים החברתיים, ומנגד מפחיתה את המיסוי הישיר ומפרקת את הרגולציה העסקית, אינה מסמנת "סטייה מהדרך" או "חשיבה שגויה", אלא מעידה על מערך אידיאולוגי-אינטרסנטי שמנוּוט על-ידי גורמים רבי כוח.

 

ולא, לא מדובר רק בתשובה ובדנקנר ובשאר "קברניטי המשק". למעשה, הגבירים הללו מהווים חלק מזערי יחסית ממערך עולמי של הון, אשר בעקבות התהליך של רמיסת "הכלכלה הלאומית" (או "גלובליזציה" בפי אוהבי היופמיזמים) הפך למפלצת מאסיבית, אמורפית ודורסנית אשר אינה מבחינה בין מרכיב מכוניות במישיגן לבין כורה יהלומים באנגולה, בין מורה למתמטיקה ביהוד לבין בעל חנות נעליים בברלין. כמעט כולנו משתייכים לאותו מעמד, ומה שמצוי על הכוונת זה רמת החיים שלנו. המלחמה הזו מתרחשת מזה שנים ותוצאותיה ניכרות, במידה כזו או אחרת, בכל מקום בעולם.

 

ההפתעה שהביע סטנלי פישר מאירועי המחאה, מלבד הניתוק המגוחך שהיא חושפת (שהופך אותו למועמד המוביל לפרס מארי אנטואנט לאטימות, בבחינת "אם אין דירות שיגורו בווילות"), מהווה פליטה בלתי פרוידיאנית מפיו של מי שהשקיע את מיטב ימיו בהפצתה וביצועה של האג'נדה האוליגרכית, אם כמרצה בכנסיית הניאו-ליברליזם (אוניברסיטת שיקגו), ואם ככלכלן בכיר בשני הגופים שאכזריותם נודעת לשמצה: הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומי.

 

הצמד-חמד זה, התאומים הסיאמיים של אצולת הפיננסים, מביאים במו ידיהם המגואלות לחורבנן של אוכלוסיות שלמות, באמצעות הלוואות מופרכות שהשקיעו את דורות העתיד בחובות עתק, ובכפייה של "התאמות מבניות" (אח, אורוול, מי יגול עפר מעיניך) הכוללים את שעבוד המשאבים הלאומיים, הפרטה, שחיקת שכר וקיצוץ השירותים החברתיים. נשמע מוכר? יוון, אגב, היא עוד קורבן של ציפורני הטרף הללו, ואזרחיה, אשר נהרו אל הרחובות כדי למחות על צעדי הצמצום הברוטאליים שנגזרו עליהם, מבינים זאת היטב.

 

המציאות העגמומית היא שעצמאות כלכלית זה מושג שאבד עליו הכלח. ממשלות אינן רשאיות כיום לנהל מדיניות ציבורית פופולארית, גם לא לפי אמות המידה השמרניות של המאקרו-כלכלה הקלאסית (ראו מקרה ממשלת רבין שהותקפה קשות על-ידי מיטב כלכלנינו). הן לא מורשות להגדיל את תקציביהן, גם לא בתקופה של מיתון, ומנועות מלהגן על הסחורה וכוח העבודה המקומיים, לנהל מדיניות מטבע עצמאית ולחזק את הרשתות ההגנה הסוציאליות. הן מחויבות, הן בכוח הסכמי סחר והן בשל תלות פיננסית, לשחוק את שרידיה של מדינת הרווחה המודרנית.

 

הן מצוּות להעניק דריסת רגל חופשית לתאגידי על ול"משקיעים", להפחית למענם את עלות העבודה ולגבות מהם מיסוי מינימאלי, ואף (מישהו אמר אינטל?) לכסות על השקעותיהם במענקים נדיבים. הן מצוּות להפריט את המשאבים ואת הנכסים הציבוריים, כולל קרקעות, חברות ואפילו מוסדות נותני שירותים. הן מוכרחות להעניק מרחב מחיה מוחלט למפלצת הפיננסית של הספקולציות והאופציות והנגזרים, לאותו קזינו טפילי שאת התמוטטויותיו המחזוריות, לאחר שגרפו פרות הבשן את רווחיהן ההיסטריים, נאלצים אנו לשלם מכיסנו הדל. וכן, הן מחויבות לקצץ ולקצץ ולקצץ (חוץ מבתקציב הביטחון, כמובן - אבל זה נושא למאמר נפרד), עד אשר יידלדל הבשר ותיחשף העצם העבשה, ואז יקצצו עוד, כי מלבד השפן הרצוץ הזה אין כמעט דבר בכובע הכזבים של הקוסם הכלכלי.

 

הוא הרי תלמיד נאמן של "מדע הכלכלה", והשכם והערב נשמע אותו מזמר את המושגים העסיסיים המוכרים: שוק חופשי, פריון, תפוקה, ייעול, גמישות, תוצר, צמיחה. כמובן, שתכליתו הבלתי מוסווית של ה"מדע" הזה היא הכפפת חוקי הטבע החברתיים לצרכיה הפרטיקולאריים של האוליגרכיה, באמצעות היציר הדמיוני המופשט שמכונה "המשק". כי זה, כידוע, מייצג את כ-ו-ל-נ-ו. כשטוב למשק, טוב לכ-ו-ל-ם.

 

העובדה שההבלים הללו מופרכים שנה אחר שנה לא מפריעה לכוהנים למחזר את זמירותיהם ולעיתונאים לדקלמם כתלמידים של בית רבן, כשבאמתחתם נבואות פורענות ואשם (לפי מסורת פילוסופיית החטא הקתולית) לאמור: עלייה ברמת החיים שלכם תפגע ב"משק" האומלל ותרסק אותו. הוי עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, איך מעיזים אתם לדרוש שכר הוגן, חינוך חינם, שירותי בריאות נגישים וזולים, דיור בר השגה?! בושו לכם!

 

כשאיכות חיינו משתפרת, משהו באוליגרך מת

ואכן, כיצד ניתן להסביר את האבסורד שככל שמשתפרים חייה של מרבית האוכלוסייה, כך מחמיר מצבו של ה"משק", ולהיפך? ובכן, האמת היא שזה די פשוט: עלייה ברמת החיים מקזזת ברווחי האוליגרכיה. ה"משק", למרות כל המלמולים הריקים על אודות צמיחה, הוא בסופו של דבר משחק סכום אפס וקיימים בו ניגודי אינטרסים מובהקים ומאבק נצחי על חלוקת הרכוש, אשר אינו משתקף בכשפי הגרפים והסטטיסטיקות. האליטה יודעת זאת ולכן היא מנהלת מלחמת מעמדות אינטנסיבית נגד הציבור.

 

העובדה שהשכר הנו עלות על הרווח היא ידועה, אבל העובדה שהרווח מהווה עלות על השכר, ולפיכך כמעט על הציבור כולו, נדחקת איכשהו אל בין רגבי התודעה, כאילו עצם העלאתה על הדעת היא בחזקת חילול הקודש. אנחנו אמורים לצהול על כך שבנק הפועלים מכריז על תשואת שיא כאילו מי מאיתנו זוכה לחלוק את הדיווידנדים המופרעים של בעלי המניות (שזכו בו, אגב, בזיל הזול – אבל גם זה למאמר נפרד), בעוד שמי שמממן את הרווח הזה הם לקוחותיו וצבא עובדי הקבלן שלו.

 

אנחנו אמורים לחשוב, והרי כך מצווה הוותיקן, שהרווח הזה יושקע ב"משק" וייצור מקומות עבודה ויופי טופי, ולא יזרום לקזינו הבורסאי, או יוטמן באיזה חיסכון בטוח, או ישמש לרכישת יאכטה בפינלנד. מנגד, כל סטודנט למבוא לכלכלה יידע לומר שתוספת שכר מהווה דווקא השקעה ישירה ב"משק". אבל גם התורה הקיינסיאנית הישנה, שהביאה לצמיחה המסחררת בארצות המערב לאחר מלחמת העולם השנייה, היא כיום בחזקת תועבה בעיני הכהונה השלטת.

 

ילד הייתי בימי האינפלציה הדוהרת ועודני זוכר את תוכניות החירום שנשלפו בזו אחר זו ממגירות משרד האוצר ושריו המתחלפים תדיר. וכל אחת מהן, אלא מה, כרסמה באכזריות בשכר ובשירותים החברתיים. אני זוכר את ביטול מפעל ההזנה בבתי הספר, את שחיקת הסובסידיות וקצבאות הילדים, ואת אינספור שביתות השכירים אשר עמדו בקו הירי של מכונת ההרס הממשלתית.

 

התובנה שהאינפלציה היא אמצעי להעברת הון מן הציבור הרחב אל כיסי האליטה, לא מצאה עד היום דרך לאמצעי התקשורת הנפוצים. ונהירה הייתה הסיבה לכך גם לעיניי הילדותיות, מפני שמדי ערב בערבו דבררו הפרשנים את מסר התעמולה אשר חדר היטב למוחי הצעיר: האינפלציה, זה ברור, היא תוצר של רמת חיים גבוהה מדי. אנחנו שמנים ומפונקים. התרגלנו לכל טוב, לחיות כמלכים (וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט!), לכן, כך חזרו הללו כמצוות אנשים מלומדה, יש לחתוך בבשר החי. וכך אכן נעשה.

 

השכר נשחק מדי חודש ברמה של לפחות עשרה אחוזים, ותוספות היוקר היו חלקיות ומאוחרות. אנשים הפסידו את משרותיהם וממונם ולמרות זאת האינפלציה המשיכה לדהור. אבל חכמי האוצר לא וויתרו והקיצוצים הפכו לחזון נפרץ, כמו גם השביתות והמרירות החברתית העצומה. רעיונות כגון אלה של אסתר אלכסנדר, שהאינפלציה היא אמצעי להעברת הון מן הציבור הרחב אל כיסי האליטה, לא מצאו דרך לאמצעי התקשורת הנפוצים, שלא חדלו לבחוש ברגשות האשם של הציבור.

 

אלכסנדר, כלכלנית ממשלתית בימים ההם, טענה שיש דווקא להעלות שכר ולמנוע את רווחי האינפלציה (רווחי אינפלציה? לא שמענו), שמזריקים שמן בגלגליה. גם יונתן ניצן ושמשון ביכלר, שני הכלכלנים הייחודיים, פיתחו תיאוריה נרחבת ומושכלת על אודות תופעת האינפלציה בכלל, ומסקנתם הייתה שהיא אינה נגרמת על-ידי ביקוש יתר של ציבור מפונק ונהנתני אלא כפועל יוצא הכרחי של תהליך הצבר ההון האוליגרכי.

 

ייתכן שרעיונות מהפכניים מעין אלה הם מורכבים מדי בשביל עידן המבזקים והפרופגנדה, שתכליתה בסופו של דבר לגרום לציבור לתמוך במערכת שמנשלת ומנצלת אותם. אך היציאה ההמונית אל הכיכרות מלמדת שגם לפרופגנדה המתוחכמת ביותר יש מגבלות, וכי האנשים כמהים לא רק להקלה במצוקות "השוק החופשי" אלא גם למערך אחר של חשיבה, לתפיסת מציאות עמוקה יותר, וכן- גם אנושית יותר.

 

רשתות ההסוואה מתפוררות וההונאה האדירה נחשפת. המורא והאשם שמטילה האליטה, באמצעות שלוחיה הממשלתיים, האקדמאים והעיתונאיים, איבדו מעוקצם. פוליטיקאים לא יוכלו יותר לשלוף את הקלפים המרוטים של הצמיחה (שמיטיבה עם מיעוט שבמיעוט) והחינוך (שיעור האקדמאים בישראל הוא מהגבוהים בעולם!) מבלי לזכות במטחי בוז ולעג, כי אנחנו כבר איננו האיכרים המרודים המתרפקים על שעריו החתומים של הברון. אנחנו אזרחים שרוצים לחיות בחברה סולידרית והוגנת.

 

אני מקווה שהמחאה תצבור תנופה ורק תלך ותגבר (חכו לי, אני בא עוד מעט!) אבל יהיו הישגיה המידיים וארוכי הטווח אשר יהיו, היא כבר שינתה את כללי המשחק של השיח החברתי-פוליטי. איכשהו אני חש שכאשר תדרוכנה רגליי על אדמת שדה התעופה בן גוריון, תהיה השמש חייכנית ונעימה והאוויר קל יותר לנשימה. תודה לכם.
(הופיע לראשונה: העוקץ)

קישור קבוע

העיר גועשת ודוהרת

שינתה צורה, נראית אחרת

לא עוד עיר בלי הפסקה –

היא מתמרדת, היא מוחה.

לא רק קניון ומגדלים –

זוהי עיר של אוהלים,

היא עיר של נוער מתמרד,

וגם זקן אשר רועד

ונובר בפח אשפה

להבטחת הפרנסה.

העיר שלי שינתה הנוף -

היא מרימה את האגרוף.

(עריכה: יקיר בן משה)

קישור קבוע

תחת עץ אלון גמעתי שמש ג שם
ביום קיץ לח
להרף א ין
ועוד רחוק יותר מ שם
היו לי זרועותיך חיבוק
ב עולמות נכר.

(דנה בנטוב)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 12.08.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

 

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ד', 31.8.2011.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר

טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא 


יומן ההיריון שלי

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר.

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה בעצמה גם עוצמה ושמחה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא.

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

אוהבת הילה

24.8 רביעי בשעה 20:30,  25.8 חמישי בשעה 20:30

הקטע הבא צולם בחדר:





















מיכל גיל - ניסוי כלים

בשבוע הבא יוצג בבכורה הסולו החדש שלי "מסע אחרון", בפסטיבל ניסוי כלים שיתקיים בבית תמי בת"א. הסולו יופיע בערב משותף עם יצירתה של איריס סמרה "la loba".

זמני הופעות:

16.08.2011 - 1830, 2230

17.08.2011 - 1730, 2030

18.08.2011 - 1830, 2230

אשמח מאוד לראותכם :)

מיכל גיל, טל' 052-828-5674, michmichg@gmail.com

 

רופאי חלום

שלום,

שמי ליאור טדזר מפרויקט רופאי חלום, פרויקט המפעיל ליצנים רפואיים ברחבי הארץ. אנו עורכים כנס בינלאומי ראשון מסוגו בארץ בנושא ליצנות רפואית ורפואה, שיערך במרכז הכנסים במלון מעלה החמישה בתאריכים 23-26 באוקטובר.

כל המידע על הכנס מצוי באתרנו: http://dreamdoctorsconvention.org /

באתר ניתן לבצע הרשמה לכנס, ואף להזמין לינה במקום למעוניינים בכך. מצורפת תכנית הכנס לעיונכם.

אנא צרו עימי קשר בכל שאלה או בקשה.

בברכה, ליאור טדזר, פרויקט רופאי חלום, טל': 08-6282024.

 

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

 




















יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

קישור קבוע

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

לו לא היו מפריטים את המים - דיינו.
לו היו מפריטים את
המים, אבל לא היו מעלים את המחיר - דיינו.
לו היו מעלים את המחיר, אבל מתקנים את
התשתית - דיינו.
על כן על אחת כמה וכמה צריכים אנו להכיר תודה לרשות,
שהפריטה את
המים,
העלתה את המחיר,
לא תקנה את התשתיות,
ומהברז יוצאים מים צהובים.
שנאמר, אלמלא
הייתי כאן, לא הייתי נגעל.

(יואב איתמר)

-------------- -------------- --------------

זמן להתעורר

מילים: מאיר גולדברג ואפרת דרכי / לחן: יהודה כחלון ואפרת דרכי

בכיכר העיר המון אדם
הולך על חבל דק
מתחתיו פרוש חלום
פרצופו של הירח
היוצרות כבר התהפכו מאז
רחובות שינו את שמם
מבטים תמימים, תמימי דעים
מוכנים גם לנצח
כי אין לנו ברירה
ביקשנו צדק ואין
זה הקול שאומר
הזמן להתעורר
לא מזמן היה רק חול וחול
וקודש רק בלב
מערבל בטון שחור
בשרות אנשי הכסף
הכרישים טרפו יותר מדי
יותר מדי כמוך
מבטים תמימים, תמימי דעים
מסרבים להיות לטרף
כי אין לנו ברירה
ביקשנו צדק ואין
זה הקול שאומר
הזמן להתעורר 




















-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il