הצטרפו לאיגרת השבועית

מתח קל? קחו נשימת אנחה גדולה וטובה וסיימו באנחה קורעת לב. עדיין יש מתח? קחו שוב נשימה אנחה. זה עובד!


האיגרת השבועית

יום ה', 2011 . 5 . 5

--------------

להרשמה
לקורסים השנתיים המרוכזים
של תיאטרון החדר
במשחק ובבימוי:
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
אמיר אוריין

טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל
מידע נוסף כאן
--------------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב
--------------

באיגרת זו:

•   הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה (תיעוד)
•   אלישע פורת: אשליה
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: כולם רוצים להיות
•   חמוטל בר יוסף: הַסּוֹף
•   פרשת השבוע: 31. אמֹר: ויקרא, כ"א - כ"ד
•   מאיה בז'ראנו: כתב יד של רקדן/נית
•   נמר בוער: "רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת"...
•   סמדר שרת: אחרי החג
•   מאיה הובני: שואה, שחרור
•   יונתן ברקאי: משורר
•   אסנת ראם: קינוּן
•   קליפ: מעמד האישה
•   מיכל גיל: אריה הזהב
•   יניב קקון: 031206840
•   נטלי כהן וקסברג: נפש חופשייה
•   דנה בנטוב: תכליל
•   מולי ש. אנג'ל: תּוֹבְעָנִית
•   תיאודור ממליץ: גארי
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח מודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצרצר בנושאי תרבות וחברה
השנה השלוש-עשרה

מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל

יום א', כז ניסן תשע"א, 1.5.2011, בשעה 22:00

תיאטרון תמונע, רחוב שונצינו 8, תל-אביב, טל':  03-5629462

הטקס התקיים בחסות:  תיאטרון תמונע  /  אמיר אוריין - תיאטרון החדר

 

השתתפו:

שהרה בלאו – מה קורה כשיום השואה נופל על האחד במאי?

יורם קניוק – ואולי בכלל צריך לחגוג את יום השואה?

עינב שיף – פייסבוק, למה מתכוונים כשלוחצים "לייק" בכתבות על אושוויץ?

גל גבאי –  הנשים הנשכחות: את מי נזכור ואת מי נשכח.

אבנר ברנהיימר – על יהודים, הומואים והומניזם: שישים שנה אחרי.

אריאל הורוביץ  בעקבות אבא קובנר, ביצוע מיוחד ל'סלון קטרינג'.

שי גולדן – על ההבדל בין יום השואה ל"יום רבין", למי מותר לגעת בזיכרון?

שמעון ריקלין  על שמאל, התבוללות ושואה.

סמדר יערון – בלי נאמנות אין אזרחות.

אפרת רוזנברג שפירא –  אישי: איך השתנתה תפיסת השואה שלי.

אבי גיבסון בר-אל – השואה והחברה הישראלית.

אמנון פישר – שירה: "הבן של יוסף ומלי".

שחקנים: רותם זיו, סיון אהוד.

תרגום סימולטני בשפת הסימנים: לי דן

 

רעיון, בימוי וניהול אמנותי: שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל

הטקס האלטרנטיבי הראשון התקיים בשנת 1999 במועדון לוגוס, תל-אביב


--------------
קטעים אחדים מתוך הטקס ועליו
--------------

 

"דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מאבקים מעמדיים. בן חורין ועבד, אדון וצמית, אמן ושוליה, בקיצור - מנצלים ומנוצלים, עמדו בניגוד מתמיד זה מול זה, ניהלו מאבק בלתי פוסק, אם נסתר אם גלוי, מאבק שהסתיים בכל פעם בעיצובה מחדש של החברה כולה, או באובדנם המשותף של המעמדות הנאבקים".

(מתוך המניפסט הקומוניסטי. קראה: רותם זיו)

--------------

 

אבנר ברנהיימר: על יהודים, הומואים והומניזם: שישים שנה אחרי

 

ביום השואה 2008 הגעתי עם בעלי ערן ועם רות החברה הטובה שלנו לבית חולים איכילוב לעשות הזרעה. זה היה הניסיון השלישי. החומר הגנטי כבר היה מוכן ועבר השבחה, וחמש דקות לפני הצפירה רות התבקשה להיכנס לחדר הרופא להזרעה. באמצע הייתה הצפירה, בעלי ואני עמדנו דום. רות שכבה על המיטה בחדר. חמש דקות לאחר הצפירה היא יצאה מחויכת, סיפרה שהצפירה ממש תפסה את הרופא באמצע ההזרקה ואז הוא נאלץ לעמוד דום מולה. התבדחנו, שאם יש זמן להביא עוד יהודי, בן של זוג הומואים ובחורה סטרייטית לעולם, זה ביום השואה, שהפעם זה יצליח. 37 שבועות אחר כך נולד יואל הבן שלנו, שהיום הוא בן שנתיים וחצי כמעט.

 

ההיסטוריה המשפחתית: גרמניה והונגריה. משפחתי ומשפחתו של ערן. כשיצאתי מהארון אימא שלי שאלה אם זה אומר שלא יהיו לי ילדים.

 

לא פעם יצא לי לתהות, אם הייתי בשואה על מה היו רוצחים אותי קודם: יהודי או הומו. אני מניח שהיהודי היה מנצח בתחרות המיעוטים הזאת. אבל בטוח שלא הייתי יוצא מזה טוב.

 

מצב הגייז עד שנות התשעים: אנשים אמרו לנו איך לחיות, אם מותר לחיות ככה, איך לחיות, בחדרי חדרים או בחוץ ואם צריך מצעדים או לא צריך מצעדים.

 

אני מביט היום בבן זוגי ערן, חגגנו 22 שנים ביחד לאחרונה, ביואל, הבן שלנו, ואני יכול להגיד שמצבנו טוב יותר. אני לא רוצה לדבר במונחים של ניצחון, כי להביא ילד לעולם זה עניין פרטי ולא פוליטי, אבל אני שמח לראות שהתרבות הלכה קדימה בעניין הזה לפחות. והרבה אחרים.

 

ואז יואל נולד, והתגובות מדהימות מלבד בקרב האוכלוסייה הסטרייטית במשפחות שלנו ובכלל. וגם לא בתל אביב.

 

כל זה מלבד בקרב ההומו-לסבים. כאן המיעוט המדוכא, שדוכא שנים ארוכות בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, הופך למדכא. אחרי שנים שאמרו לנו איך לחיות, עכשיו פגשנו הומו-לסבים שאומרים לנו איך לחיות: אנחנו הומופובים (כי עשינו ילד עם בחורה ולא לבד), אנחנו כמו סטרייטים (כי אנחנו מחקים תא משפחתי סטרייטי), אנחנו כופים על הילד שני בתים... כל זאת בעיקר בפורום להורות הומו לסבית. אני אספר על אם חד הורית לסבית מבאר-שבע שנזרקה מהפורום כי רצתה להקים קבוצה דיסקרטית. בחורה שנכנסה לחפש הומו שיעשה איתה ילד עברה מכבש שניסה לשכנע אותה שהיא כלסבית יכולה לבד והיא לא צריכה גבר.

 

כתבו שם התנצלות קטנה בפורום: אחרי שנים שהיינו צריכים להגיד על אורח החיים שלנו (לסבי, זוגי, אימוץ) קשה לנו לקבל צורות חיים אחרות. אז תנסו אחרת, אתם לא טובים יותר מהחברה הסטרייטית עד שנות התשעים ורעים ממנה.

 

אני לא משווה לשואה. אבל אחד הדברים החשובים להפיק מהשואה הוא מחשבה חופשית, הומניזם, פלורליזם, קבלת האחר, והתנגדות לכל סוג של דיכוי, בני אדם ואפילו בעלי חיים.

 

עצוב לראות מיעוט מדוכא שהופך למדכא. חלק מההומואים והלסביות הפכו לכאלה. מתגוננים, כיתתיים, תוקפניים וקסנופובים גם כלפי הקהילה שלהם. המסר צריך להיות הומניסטי של חיה ותן לחיות, של קבלת האחר של פלורליזם, ולא להגיד לאחרים איך נכון לחיות: כן ילדים או לא ילדים ואיך ילדים. עכשיו אני שומע גם על גייז, שיש עליהם לחץ להביא ילדים. תעזבו אותם בשקט.

 

אמרו לנו את זה יותר מדי שנים. אנחנו הומואים יהודים שבחרו לעשות ילד עם בחורה סטרייטית שרצתה אותנו. יש לנו שני בתים, אנחנו לא בארון אבל גם בארון. זה בסדר, כל אחד והבחירות שלו.

--------------

 

אריאל הורוביץ: סלון קטרינג
בבוקר יום הטקס האלטרנטיבי הופיע אריאל בתכנית הבוקר של "רשת" בערוץ 2, שם השמיע את השיר עימו הופיע בטקס. הקטע הבא הוא מתוך תכנית הטלוויזיה.






















--------------

 

שמעון ריקלין: על שמאלנות, התבוללות ושואה

 

עיקר עניינו של יום השואה הוא הזיכרון ליהודים שנרצחו בידי הנאצים. אם נשאלות שאלות בקשר ליום זה הן כיצד יכלו להיות הגרמנים להיות אכזריים כל כך והיכן היה אלוקים.

 

הנה עוד שאלה: איפה היו היהודים?

 

היהודים היו העם היחידי במערב אירופה אשר שמר על אמונתו הדתית. הנוצרים שהתקשו לקבל עובדה זו עשו הכול כדי למרר את חייהם: עלילות דם, פרעות, הגבלות שונות שהוטלו רק על היהודים כמו האיסור להתגורר בערים, או לחילופין ריכוזם בגטאות, תשלומים המיוחדים ליהודים ומניעת תחומי עיסוק ולימוד שגרמו לכך שמי שביקש להמשיך להחזיק בדת היהודית חווה קשיים עצומים לשרוד את הקיום היום יומי, עד כדי חיים של קבצנות. כתוצאה מכל אלה התקיים היהודי בשוליים המנודים של החברה. יהודים רבים לא עמדו בלחץ האדיר הזה ועם הזמן חלקם נשברו.

 

לשבר זה היו שתי תוצאות מרכזיות:

האחת, תנועת ההשכלה אשר קראה לנטוש את המאפיינים החיצונים של היהודים: הלבוש, היידיש, מנהגים וקיום מצוות, ובמקביל לשאוף ל"נאורות" כמו החברה הנוצרית שבקשה להתנער משנים של רצחנות ברבריות ומלחמות אין סוף. מקצת מהיהודים אף לקחו את השאיפות האלו צעד קדימה: הם יהיו הכי נאורים, הכי מלומדים, הכי תרבותיים.

 

התוצאה השנייה של השבר הייתה השנאה העצמית. שהרי אם כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה זמן שונאים אותנו בוודאי יש לכך סיבה... וכך - חלק מגדולי האנטישמים באירופה היו יהודים. אחד מהם למשל טען שלא מספיקה ההתבוללות ועל היהודים לשפר גם את הופעתם החיצונית, לפתח רגליים ארוכות יותר וליישר את האף, ואז (אולי) אחרי כמה דורות יוכלו להיות כמו שכניהם הנוצרים... (מוכרת אגב באוסטריה המימרה שהאנטישמיות לא נעשתה ממש רצינית עד שאימצו אותה יהודים).

 

לכאורה, הנוצרים קיוו להתבוללות היהודים אך בפועל רבים מהם לא יכלו לשאת את המחשבה שלפתע אין הבדל בינם לבין היהודים. הם נראים אותו הדבר נשמעים אותו הדבר (חלק גדול מהיהודים אפילו שינו את שמם). ומה לעשות, "כאשר היהודי מפסיק לעשות קידוש, הגוי עושה את ההבדלה". כאשר היהודים העלימו את הסימנים המאפיינים אותם כמו תפילין וציצית, הגויים התחילו לתת בהם סימנים. כמו הטלאי הצהוב שהופיע לראשונה כמאתיים שנה לפני השואה, בערך באותה תקופה שהחלה לפעול תנועת ההשכלה.

 

כאשר חיו היהודים כיהודים באירופה, שנאו אותם. כאשר התחיל מסע ההתבוללות והורדת המחיצות בין היהודים לסביבתם, נטרפה דעתם של גויים רבים מתעוב. הורדת מחיצות זאת איימה על עצם זהותו של הגוי ונגדה את עיקרי אמונתו. אך חרף האנטישמיות, תהליך ההתבוללות וההטמעות בסביבה הנוצרית ואף באליטות המקומיות נמשך ביתר שאת עד לעליית הנאצים לשלטון.

 

לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו חזה הימין במדויק את תוצאתם ההרסנית. למרות שהמציאות הוכיחה שהימין צדק, המשיך השמאל בהשמעת הסיסמאות הותיקות שהיוו הד לטענות אויבנו: "הכיבוש משחית", "ההתנחלויות הן מכשול לשלום", "שלום עושים עם אויבים" וכו". שנים ארוכות לא הבנתי כיצד מסרבים אנשים מן היישוב להביט על המציאות באופן מפוכח, עד שהגיע יום השואה והבנתי: זה אותו סימפטום. היהודי שרוצה להתחבב על הגויים בכל מחיר ושום דבר לא יזיז אותו מדעתו. מבחינה זו השמאלנים הם המשיחיסטים האמיתיים: שום דבר שקורה במציאות לא יזיז אותם מאמונתם. לא ההצהרות המפורשות של "שותפיהם לשלום", לא ההסתה הנוראה נגד היהודים במוסדות הלימוד שלהם, לא ירי טיל על אוטובוס ילדים ולא שחיטה של משפחה שלמה.

 

כמו אותם יהודים באירופה שניסו במשך מאות שנים להיות מקובלים בקרב הגויים ולמרות אין סוף כישלונות לא הרפו, כך הם אנשי השמאל בישראל שלמרות אין סוף כישלונות לא מרפים. את אלה כמו את אלה מניע הרצון להיות מקובל, להרגיש חלק ממשהו גדול ולא להיות מיעוט שונה. אבל מה לעשות שהמשמעות של להיות יהודי היא בדיוק הפוכה. מבחינה זו קו ישיר עובר בין הקריאה לנאורות באירופה לרצון לאכול חומוס בדמשק. הרצון לנאורות באירופה כבר הוביל לאסון. הרצון לאכול חומוס בדמשק  עלול להוביל אותנו לאסון נוסף אם לא נתחיל מהבסיס: אנחנו יהודים. נאמין כמו יהודים נתנהג כמו יהודים ונדבר כמו יהודים.

 

הגיע הזמן לומר את האמת: במוקד הויכוח לא עומד חבל ארץ מסוים וגם לא השאלה מי הומאני ונאור. אלא השאלה הבסיסית מה המשמעות של היותנו יהודים שחזרו לארץ אבותיהם אחרי אלפיים שנות גלות, וכיצד אמורה יהדות זאת לבוא לידי ביטוי.

 

לצד המשכילים והמתבוללים הרבים היו אחרים ששמרו על הגחלת ובחרו בדרך האבות. דוגמא לכך ניתן לראות בדבריו של ש"י עגנון כאשר קיבל את פרס נובל לספרות:

"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת ועת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלויים בבית המקדש כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירם והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה , שמיראתם את שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב". עגנון שלא כמו מנדלסון אבי תנועת ההשכלה, שמצאצאיו לא נשאר כמעט אף יהודי, לא ויתר על החלום. נראה לי שבסיכום ביניים היסטורי ברור מי ניצח.

--------------

 

יואב איתמר: שואה לבראנז'ה

סקירת הערב (כאן)

--------------

 

לאון פלדמן: לכל דור יש הנצחה משלו

היינו בטקס האלטרנטיבי ליום השואה שנערך בתיאטרון "תמונע" בתל אביב. שמענו במה שונה הטקס שם מטקסים רגילים, מי קהל היעד ומה השתנה בהנצחה של המאה הזו לעומת המאה שעברה.

כתבת וידיאו של לאון פלדמן, nrg (כאן)

--------------

 

ג'ורג' טאבורי: יובל

 

"אני עומדת בתא טלפון ליד הקתדראלה של קלן. שלג יורד על המוני החוגגים. הם באים והולכים: חברי המועצה העירונית ונציגי משרד הבריאות, שופטים, תליינים, גמלאים, רופאי שיניים, עורכי-דין, שמאלנים-ליברלים, בישופים, מעסים, במאים, זונות, מסוממים, נאצים וותיקים ונאצים צעירים, ויפני קטן.

(מחייגת) מדברת לוטה שטרן. דוקטור, זה אתה? – ערב טוב. רק צלצלתי כדי להגיד לכם שתצטרכו למצוא עכשיו יד חדשה לברידג'. אני נוסעת. – לא, לא להרבה זמן, אבל זה כבר יצא איזה... כמה שבועות. – דרך אגב, דוקטור, הדלת תקועה. – דלת התא. - הדלת של תא הטלפון, היא תקועה. כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר. - לא, כבר ניסיתי הכול, לחצתי, דחפתי, עם המרפקים, הכתפיים, התחת, הברכיים, היא לא נפתחת. – לא, זאת לא בדיחה יהודית. – כן, יש אנשים בחוץ, המונים. – לא, לא איכפת להם ממני. – כן, כבר קראתי לעזרה. – רוצה לשמוע? בבקשה: (צורחת) הצילו! – לא, לא יצאתי מדעתי. – כן, אם היית מוכן לקרוא למשטרה או למכבי האש או ל... שלום.

(מחייגת מספר אחר) כאן לוטה שטרן. אני רוצה לדבר עם הגברת שק. - גברת שק? רציתי לומר לך מהר שלום. – אני נוסעת, לזמן מה. – לא, הכול בסדר אצלי, רק כדי לראות פעם כמה פרצופים חדשים. – כן, מה שרציתי לומר לך, אני עומדת בתא הטלפון הזה על-יד הקתדראלה, והדלת תקועה. אני לא מצליחה לפתוח אותה. חוץ מזה, איך שהוא עולים פה מים. – כן, מים עם בוץ, קרים כמו קרח, כנראה שזה הריין. – לא, לא מסוגלת להסביר. אני מניחה שהם מחלחלים מבעד לרצפה, אולי פיצוץ במערכת הביוב, הם כבר הגיעו לי לוורידים ברגלים, והדלת תקועה. – לא, לא שתיתי. – כן, קר. - כן, הם עולים. - לא, אף אחד לא עוזר. – אני צריכה לגמור עכשיו. - אם היית מוכנה להתקשר למשטרה... טוב, אז שלום.

(מחייגת מספר אחר) זאת את, גרטרוד? מדברת לוטה. תסלחי לי שאני מפריעה לך, אבל אני עומדת בתא הטלפון הזה שעל-יד הקתדראלה, המים והבוץ כבר מגיעים לי לתחת, והדלת לא נפתחת. – חשבתי שאת בתור אחותו... מדוע? – כמובן שאני יודעת שאף-פעם לא כל כך... הסתדרנו, אבל... הייתי מעדיפה שלא לטבוע כאן ליד הקתדראלה. המים כבר הגיעו לי לטבור. – אני מודה לך מאד, גרטרוד, ואנחנו הרי עוד נכתוב זו לזו מדי פעם - שלום. (זועקת) הצילו! הצילו!

(מחייגת מספר אחר. המים מגיעים לה עד לצוואר) אנה, לוטה, את שומעת, אני מתה עכשיו. – לא, אין לי ברירה, הכול נהיה מסובך מדי. הדלת תקועה, ההמונים הולכים ובאים... קשה מדי... הייתי רוצה להיפרד ממך אישית, אבל את הרי יודעת, המים עולים, עכשיו זה שוב מתחיל".

(מוזיקה)

(קטע מתוך המחזה "יובל" מאת ג'ורג' טאבורי, עברית: תום לוי, ביצוע: סיון אהוד)

--------------

 

אבי גיבסון בר-אל: עוד יום רגיל

(מונולוג)

 

"עוד יום רגיל. צריך סדר, משמעת. וניקיון. הרגליים כואבות לי. הגוף דרוך. השמיים אפורים, טיפות הגשם דופקות על פניי, הן מעצבנות אותי. מעיל הגשם מגן על מדיי שלא יירטבו. עוד מעט חילוף משמרות. לעת עתה הכול מתנהל כשורה. הם עומדים בתור. מחכים לפקודה. הסנטר שלהם נופל לאדמה. מתחננים להיכנס. מתרפסים כדי שאתן להם לעבור. זה טוב, שימשיכו להתחנן. אני מתרגש מהידיעה שהברברים הללו לא יכולים לנצח אותנו. כי אצלנו יש סדר. משמעת וניקיון. צריך למחוק אותם, באופן שיטתי. עוד יום רגיל.

 

אחד מהם מתקרב אליי. הוא מישיר מבטו אליי. הוא יחטוף ממני סטירה. איך הוא מעז להביט אל תוך העיניים שלי כאילו אנחנו שווים. אני יכול לקרוא את המחשבות של הכלב הזה. שערו השחור מקורזל ומטונף, תיק הבגדים שלו מבולגן. הוא מוציא את תעודת המעבר שלו. צריך לחנך את החיית אדם הזאת. צריך סדר, משמעת וניקיון.

 

אני תופס את הסנטר שלו, מוחץ את הפנים שלו, הוא ממשיך להביט בי. יש לו עיניים חומות, אפלות. הוא שותק. אני אראה לו מה זה, אצלי הוא עוד יתחנן על החיים שלו, אני שם יד על אשתו, מסתכל לו בעיניים ואומר לו, "לא היא לא יכולה לעבור, תצטרכו לקיים את הלידה בצד שלכם". היא בוכה, שתמחק את הדמעות מעל הפנים שלה, הן לא עושות עליי שום רושם. סוף סוף הוא מדבר, מתחנן. "חלאס" הוא אומר, "זה מסכן את החיים שלה". מסכן את החיים שלה? והחיים שלי מה? צריך סדר, משמעת וניקיון. אני מוריד את המחסום. היא יולדת לפני המחסום, התינוק לא משמיע קול. ברוך השם, פחות אחד שצריך לטפל בו. עוד אחד מהם מתקרב אליי. השמיים אפורים מאד. עוד יום רגיל".

(אבי גיבסון בראל)

--------------


סמדר יערון: בלי נאמנות, אין אזרחות

סמדר עלתה לבמה בדמותה של זלמה, האימא הישראלית ניצולת השואה האולטימטיבית, דמות שהיא מגלמת ב"האנתולוגיה" של המרכז לתיאטרון עכו, שהיא לעצמה חלק מההצגה "ארבייט מאכט פריי" של המרכז לתיאטרון עכו. בטקס האלטרנטיבי היא שרה את שיר הפרטיזנים ואת "בלי נאמנות אין אזרחות". אין תיעוד לקטע. ישנה גרסה קודמת של הקטע, מתוך פסטיבל א-ז'אנר 2011. גרסה זו מובאת כאן:

  




















--------------
אנה מינייב: מי אני?

אנה נכחה בטקס האלטרנטיבי ושלחה את התגובה הזאת.

 

מי אני? / יהודיה אני? / או שמא ישראלית? / רוסיה? / אולי רוסיה ישראלית? / או יהודיה ישראלית? /

מי אני? / ימנית? / שמאלנית? / אולי באמצע? / אולי בצד? / אולי אני יפת נפש? /

מי אני? / במה אני מאמינה? / בשלום? / במלחמה? / בשלום עם אינטרס מדיני? / או במלחמת אין ברירה? /

 

האם יש לי ברירה? / האם יש לנו ברירה? /

האם יש לנו בחירה? / האם יש לי בחירה? /

יש לי דעה? / דעה אחת, מוצקה? / לא, כנראה שלא. /

אז מי אני? / מה אני? / אזרחית נאמנה? / או עוכרת ישראל? / האם מגיעה לי אזרחות? / או שעלי לחזור לרוסיה? /

 

האם נפקחות עיני? / או עצומות הן מאי פעם? /

מי "אנחנו"? / האם אני חלק מ"אנחנו"? / אולי אני זאת רק אני? / אולי ה"אנחנו" לא מעוניין באנשים כמוני?  /

מי אני? / אני שלמה? / או חצויה? / אני פה מסיבה מסוימת? / או במקרה? /

מי "אנחנו"? / אנחנו פה מסיבה מסוימת? / או לגמרי במקרה? /

 

אני אוהבת את המדינה שלי? / או שאני אוהבת את הארץ שלי? / האם בכלל היא שלי? / שלנו? / של מי האדמה הקדושה הזאת? / האם קדושה היא?  /

אנחנו עם נבחר? / מי בחר בנו? / אלוהים? / יש אלוהים? / איפה הוא? / מי זה אלוהים? / מה זה אלוהים? /

 

מי אני? /

 

אני רוסיה, יהודיה ובעיקר ישראלית. / אני חצויה בדעותיי הפוליטיות, עומדת חסרת אונים על אדמה קדושה ומתבוננת כיצד העם הנבחר שלי הורס אותה בשיטתיות מטרידה. / אני מאמינה בשלום. / אני רוצה שקט! / אני רוצה שלום! / אבל כשאין ברירה, אני מאמינה שצריך להגן על הבית שלי, על האדמה שלנו. /

 

כזאת אני. / אני לא חוזרת לרוסיה, כי כאן הוא הבית שלי - בארץ המטורפת הזאת. / אני אוהבת את הארץ שלי. / אני לא אוהבת את הדרך שבה המדינה שלי מתנהלת. / אני לא אוהבת את הדרך שבה המדינה שלנו מנהלת את אזרחיה. /

 

אני אוהבת את המושג "אנחנו". / אני מאמינה ב"אנחנו" בריא, לא מתנשא, "אנחנו" חיובי, "אנחנו" יוצר ומאמין בבלתי אפשרי. / יש לי אלוהים, הוא "האלוהים שלי" ואני מאמינה בו.

אני מאמינה בעצמי. / בכוח שלי. / ביצירה שלי. /

לאט לאט, / נפקחות עיניי / ואני מאמינה / שאפשר ליצור כאן עולם טוב יותר.

 

(אנה מינייב)

קישור קבוע

(שיר הזיכרון, "אשליה", ייקרא ביום הזיכרון, בטקס לזכר הרוגי פעולות האיבה, הר הרצל, שעה לאחר טקס הזיכרון של חללי מערכות ישראל. הטקס יועבר ברשתות השידור השונות. – אלישע פורת)

בְּתוֹךְ הַבְּכִי אֲנִי מַרְגִּישׁ

אֶת נִצָּנֵי הַהַחְלָמָה.

כְּאִלּוּ כָּאן תַּחְתִּית הַבּוֹר.

עַכְשָׁו צָרִיךְ רַק לַעֲלוֹת.

וּכְשֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב לִשְׁקֹעַ

בַּמַּיִם הַמְּלוּחִים, הַנִּרְזָבִים,

בָּרִיס הַמִּתְדַּבֵּק לִטְבֹּעַ,

אֲנִי מַשְׁלֶה עַצְמִי שֶׁאֶפָּדֶה:

בִּמְחִיר הָעוֹר, הָאֶצְבַּע, הַצִּפֹּרֶן.

בְּזִכְרֵיהֶם הַנִּשְׁקָעִים בַּמַסַכִּים

שֶׁל גֶשֶׁם הַמָּלוּחַ, הַמַּנְבִּיט

בְּבֵית צְמִיחַת הַנֶּפֶשׁ

זְרָעִים פְּגוּמִים שֶׁל צַעַר

שְׁאֵין לוֹ נֶחָמָה.


(אלישע פורת)

קישור קבוע

בשנה אחת מופקים ברחבי הגלובוס אלפי סרטים, מחזות, שירים וכיוצ"ב יצירות בכל תחום. האם ניתן להעריך את היבול המצטופף הזה בקריטריונים של איכות? בשעתו, במשרד התרבות הישראלי נבנה כלי שמטרתו הערכת איכות של הצגות תיאטרון כבסיס לתמיכה ציבורית. הייתי אז חבר בוועדה שהשתתפה בבניית הכלי הזה וזכורה לי המבוכה הרבה שאפפה את התהליך כולו. מצד אחד, אפשר לחבר קריטריונים של איכות. מצד שני, האם לא יהיה בזה סוג של ז'דנוביזם, כלומר, התערבות קיצונית פטרנליסטית, פוליטית, של "האח הגדול", במעשה היצירה? בסופו של דבר נבנה הכלי והוא משמש עד היום.

 

אבל עדיין השאלה נותרה בעינה. העידן הפוסט-מודרני, שבעיצומו אנו נתונים עתה, על היחסיות האדישה שלו, שלל מאיתנו את הזכות האלמנטארית להגדיר יצירה כ"טובה" או כ"רעה". האינטרנט הוא היום אוצר בלום של יצירות נשגבות אבל בעת ובעונה אחת הוא גם פח הזבל הגדול ביותר לגרפומניה, או בפשטות: אשפה.

 

בעבר, כאשר שלטו קריטריונים קלאסיים של אסתטיקה ותבניות יצירה הדוקות וקפדניות קבעו גורלן של יצירות כ"טובות" או "רעות", לא העלה איש בדעתו להגדיר עצמו כיוצר, אלא אם כן גזר על עצמו שנים של לימוד החומר.

 

אפשר "להאשים" את העידן המודרני בכך שמרד בקריטריונים הקלאסיים והרחיב את גבולות היצירה הלגיטימית, ובזה הוא סלל את הדרך לפוסט-מודרניזם החמקמק שבו גבולות אלו ניטשטשו וכל בר בי רב רואה עצמו רב און יצירתי.

 

בעידן הקריטריונים הקלאסיים הייתה זו התרסה חתרנית-אופוזיציונית לומר: "הניחו לכל אחד ליצור. אלף פרחים יפרחו!". היום פורחים אלפי פרחים, וזה מאד לא פוליטיקלי-קורקט לומר עליהם שרובם באושים.

 

העידן הפוסט-מודרני מאופיין בעיקר בתעשיית התרבות שלו, כלומר מרחב היצירה תלוי ביחסי עלות-רווח, כלומר בכסף, הרבה כסף. כך נולד קריטריון ה"הצלחה" התעשייתית. בתעשייה זו, כמו בתעשיות אחרות, הדבר שעושה כסף הוא "מוצלח", כלומר "טוב". הדבר שאינו עושה כסף הוא "לא מוצלח", כלומר, "רע". מהו סוד עשיית הכסף? היכולת לשכנע את הקהל לקנות יצירת אמנות שהפכה למוצר.

 

היחשפות ליצירה היא תהליך לימודי, לעיתים קשה, לעיתים מתסכל, כרוך בריצת מכשולים ובפתרון חידות שהיצירה המורכבת מעמידה בפני הנחשף אליה. התגמול האנושי לנחשף הוא הבנה חדשה של האדם והעולם, הבנה המושתתת על בסיס מוסרי אוניברסאלי, עם פוטנציאל של מהפכה תודעתית. נו, באמת, אדם מן הישוב בעידן ניאו-קפיטליסטי, הטרוד בחרדת הקיום היומיומית, איך יוכל להתמודד עם מורכבותה של יצירה? יש להניח בוודאות סבירה שהוא יסרב לראות בה בסיס לשינוי מהפכני בחייו. הוא בסך הכול מבקש להביא פת לחם לפיו ולא למצוא את עצמו נזרק לרחוב, לשכוח את עצמו ולהירגע אל מול יצירה מענגת.

 

על כן, תעשיית התרבות מכוונת עצמה לעשות כסף, כלומר "הצלחה", באמצעים פשוטים: היצירה חייבת להיות מענגת למדי אבל לא יותר מדי. היא חייבת להיות מפתיעה למדי אבל לא יותר מדי. החשוב מכל: עליה להיות מניחה את הדעת, כלומר, עונה למערכת האמונות והדעות של הצרכן בזמן נתון. בתנאים אלו אין מה לדבר על מורכבות יצירתית. זהו בידור, בין אם היצירה גורפת את בכיו של הצרכן או את צחוקו. כאן הכול נעשה על מנת לרצות את ההמון העצבני.

 

ישנם יוצרים שיצירתם עקפה את המכשול התעשייתי הזה. למשל, שייקספיר. האיש היה חולה כסף. הוא עשה הצגות כדי להגדיל את הונו, וזה אמנם גדל. הוא כתב טלנובלות בימתיות, חלק קטן מהן ממש גרוע אבל רובן יצירות נשגבות. ההמונים באולם נהנו מהסיפור ומהפעלולים הבימתיים שסיפק להם ואילו האצולה בתאים למעלה נהנתה ממורכבותו של הטקסט והרעיונות החברתיים המגולמים בו. יצירתו לא הייתה מהפכנית אבל הייתה מורכבת דיה כדי להפוך לקלאסיקה. עד היום מציגים אותו בתעשיות תרבות בכל רחבי העולם וגם בישראל. כמה יוצרים כדוגמת שייקספיר קיימים?

 

אני אומר לתלמידים שלי: קודם לכול תנו לעצמכם את החופש ליצור. ברגע זה התעלמו מקריטריונים של יצירה. תנו ביטוי לכל תופעה שעולה בתודעתכם או בגוף שלכם, וזאת כמובן בלי לפגוע בשלומו של איש בסביבה, במובן הרחב של המושג. אחר כך יבוא הרגע שבו יש לזקק את התופעה החופשית הזאת לכלים של תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, שירה וכל מה שתבחרו.

 

המרחב הפלנטארי שלנו מכיל המוני קטעים שנותרו בשלב "החופש ליצור" ומרגע שנחשפו לציבור ככאלה, הם בבחינת התפרעות לשמה. אבל זה "לא מקובל" לערער על הלגיטימיות שלהם. כך בא לידי ביטוי הפן היצירתי האישי של כל אדם ביקום הזה. פן זה אינו תלוי בקריטריונים של איכות, מורכבות או מהפכנות רחמנא ליצלן. כל גמגום של תינוק ייחשב בעיני הוריו ליצירת מופת. כל גרפומניה תיחשב לשירה נשגבת. האינטרנט שהוא הבית הגלובאלי לתרבות חסרת גבולות, מכיל את ההתבטאות היצירתית של המוני גולשים. כאן אין גבולות לצורה ותוכן, אין גבולות של חוקי תעשייה והקריטריון היחיד לפרסום יצירה הוא הפרסום עצמו. האם יש למישהו הזכות לבטל את זכות הפרסום הזאת? ודאי שלא.

 

אבל עדיין יש יצירות טובות ויש גרועות, וכדי שנדע מה הוא מה, לא די במבקר האמנות שיתריע על כך. עלינו ללמד את עצמנו מה הוא הטוב הזה, וזאת תעשיית התרבות לעולם לא תניח לנו לעשות, שהרי היא מתקיימת על הזבל שאנו צורכים. זוהי חובתו של כל אדם-יוצר לעצמו.

 

(קטע זה לא מופיע בספר המעגל הפתוח)

קישור קבוע

סוֹף סוֹף מֻתָּר לֹא לְמַהֵר.

בְּאֶמְצַע הַבֹּקֶר

יוֹנֵק הַדְּבַש מַצִּיעַ בְּהִסּוּס צִפְצוּף לֹא-פָּתוּר.

צְרָצַר רָחוֹק לֹא מִתְעַקֵּשׁ לְהַמְשִׁיךְ לִצְרֹחַ אַהֲבָה.

אוֹרוֹת וּצְלָלִים מְלַקְּקִים צַלַּחַת גְּדוֹלָה גְּדוֹלָה

וּמַשְׁאִירִים אֶת הָרֹב

לֹא גָּמוּר.

 

עָלֶה יָבֵשׁ בַּגִּנָּה מְרַשְׁרֵשׁ רֶגַע,

כַּנִּרְאֶה נִרְמַס בְּרַגְלֵי צִפּוֹר נוֹדֶדֶת, יְפֵהפִיָּה,

שֶׁקָּרְאָה אֶת הַכָּתוּב בּוֹ בְּנִקּוּד חֶלְקִי.

 

הַסּוֹף יָבוֹא,

הוּא לֹא יְבַקֵּשׁ רְשׁוּת מֵאִישׁ.

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

 

31. אמֹר: ויקרא, כ"א - כ"ד

"ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא באחיו".

 

כאמור, ספר ויקרא נכתב על ידי כהני ירושלים הגולים בבבל, אחרי חורבן בית ראשון. גם בפרשה זו הם מבטיחים לעצמם שכר הוגן על מאמץ הכהונה והטבות שונות הנובעות ממילוי התפקיד. אולם הדגש הוא על ייחודם והפרדתם של הכוהנים משאר ישראל.

יש שלוש דרגות הפרדה עיקריות: האחת היא הפרדת עם ישראל משאר העמים, וזו תקנה החוזרת ונשנית בכתובים. השנייה היא הפרדת הכוהנים משאר ישראל, והיא אחד מהעיסוקים המרכזיים של ספר ויקרא. השלישית היא הפרדת האל מהכוהנים, וגם בזאת התקין ספר ויקרא תקנות אחדות.

 

הדבר מזכיר את מה שמתרחש היום בטלוויזיה הפופולארית. חלק נכבד משידורי הטלוויזיה משמשים תחליף לפולחן דתי. ניקח לדוגמא תכנית ראיונות שהייתה פופולארית בסוף המילניום בשם "ריקי לייק", שכמוה משודרות מאז ועד היום. שם התכנית כשם המנחה אותה. אם נבחן נמצא שהיא בנויה במתכונת של טרגדיה יוונית קלאסית: על הבמה מופיעים הגיבורים הטראגיים, הפורשים סיפור חיים שיש בו קונפליקט דרמטי, ולפחות פעולה אחת המכילה יסוד של היבריס, חטא היוהרה שבהתרסה כנגד "הסדר הטוב" המקובל: גילוי עריות, בגידה, הרס המשפחה, אלימות וכו'. אין כאן עיסוק במעשי רצח האופייניים לטרגדיה, אבל בתכנית אחרת מסוגה ששודרה במקביל, "ג'רי ספרינגר", יש בפירוש עידוד לאלימות בימתית, שבדיעבד על המנחה לגנותה.

 

ריקי לייק היא ראש המקהלה. היא מקשרת בין הדמויות שעל הבמה, לבין הקהל באולפן, הממלא את תפקיד המקהלה, מגיב למתרחש על הבמה, שואל שאלות ומציע פתרונות ברוח האמונות והדעות הציבוריות המרכזיות. ריקי לייק היא הכוהנת הגדולה של הפולחן הזה, אולם אף היא חייבת לקבל על עצמה את ציוויי האל, כפי שהם באים לידי ביטוי תכופות בדברי המקהלה.

 

וידבר יהוה אל משה לאמר. דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוהיו (אמור: ויקרא כא, 16-17).

בעלי מוגבלויות לא ישותפו בפולחן, אבל גם הם מצווים על התקדשות ככל העם.

מנחים ומגישים המופיעים בתכניות טלוויזיה, חייבים להציג חזות הרמונית ואופנתית. בתפקידם החברתי הם מגלמים את שליחי הציבור. בתודעת הצופים הם עשויים להתקשר אל דמויות אלים או שליחי-אלים. הופעתם הפומבית אמורה להיות ממוצעת. הם אינם יכולים להיות שמנים מדי, או גבוהים מדי, או רזים מדי וכו'. בשידורי הזרם המרכזי הקואליציוני לא יופיע מנחה בעל מוגבלות פיזית נראית לעין, אלא אם כן אופייה המיוחד של תכנית מסוימת דורש זאת.

 

כל שינוי במתכונת זו פירושו שינוי מהותי באופייה של טלוויזיית ההמונים, כלומר, שינוי מהותי בתודעת ההמון. מכאן שמערכת היחסים שבין אל, לבין שליחי האל וקהל מאמינים, או לצורך העניין, צופים, מתבססת על תנועה בלתי נלאית מהתנהגות קיצונית אל עבר נקודת משען מרכזית המבטיחה את שלוות הנפש.

קישור קבוע
או: כוריאוגרפיה של הנפש

6
הַתְּנוּעָה בֶּחָלָל,

הַזְּמַן כְּמוֹ קַו אֲלַכְסוֹנִי מַחֲוִיר וְנָמוֹג,

בִּמְקוֹמוֹ – הַמַּעְגָּל הַפָּתוּחַ

זְמַן הַסְּפִּירָלָה הַנּוֹבֵעַ מִן הַמָּתְנַיִם

               מִן הַיְרֵכַיִם

                מִן הַכְּתֵפַיִם...

הָעוֹלָם מִתְמַלֵּא בִּתְנוּעַת מְצֻלָּעִים.

 

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

קישור קבוע

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

 

"רק מין קנאה... מגוחכת... ממזרת"

 

עוד בסוף ימי המלחמה, כשהיה בן עשרים-ושלוש, הכיר נסים בקיומה של אהובה הנהפכת לזונה. כזו הייתה אהובתו של החייל בסיפור חלון מול חלון. גיבור הסיפור, החייל, הוא נגן פסנתר המאבד במלחמה את כף ידו הימנית. כשהוא מחלים מפציעתו יוצא החייל לחפש את אהובתו מלפני המלחמה, מרים שמה, בעיר מגוריה חיפה. החייל עזב אותה לפני המלחמה חרף אהבתו אליה, מפני שנודע לו שהייתה פעם זונה. בזכותו חזרה למוטב. אבל הוא כבר לא יכול היה לשאת את המחשבה ש: "חצי שנה נשאתי אליה דברים כאילו הייתה מלאך מן השמים".

 

אחרי הפציעה מתחרט החייל על שנטש את מרים. כשהוא מאתר אותה לבסוף כבר אינה נקראת מרים, אלא מריה, והיא שוב זונה, ועכשיו היא עובדת בבית זונות (מריה מגדלנה, הזונה הנאמנה של ישו, הייתה כבר מוכרת אז לנסים, וממנה נולדו כל הנשים האחרות במחזותיו: מי, מימי, מַרְיוּלָה, מריטה, ועוד). החייל מנסה לחלץ אותה משם, אבל מריה, שנקראת פתאום גם מירי, מסרבת. "אני אוהב אותך", הוא אומר. המלחמה, הוא מסביר לה, אפשרה לו לראות את מורכבות הטוב והרע המעורבבים. עכשיו הוא מסוגל להכיל אותה על ניגודיה. אבל מרים-מריה-מירי שקעה בעולם הזנות מאז שננטשה, ואמונתה אבדה סופית. לפני יציאתו אומרת לו מרים-מריה-מירי על יופי וכיעור: "הכול מגובב. דבר בתוך דבר".

 

ואכן נדמה שכאלה היו יחסיו של נסים עם אדית: גיבוב של נזקקות וקנאה. כשאדית נעלמה בערבים, חשד שהיא שוכבת עם אחר. כשאיחרה פעם לחזרה והגיעה עם השחקן יוסי פולק, חש שמסתירים ממנו סוד. כשנסעה לאחת ההצגות שבהן שיחקה מחוץ לעיר, הציץ לתיק שלה והיה נדמה לו שהוא מוצא בו אמצעי מניעה שנועד לדרך.

 

"אלה השדיים שלי", צעק בגרון ניחר במועדון של פרדריקה, מלכת הלילה של תל אביב בשנות השישים, כשנודע לו שבמאי מסוים מבקש שאדית תחשוף את גופה בהצגה שיביים. פעם נסע לחפש אחריה במונית, טרוף-חזיונות של משגל.

 

הוא הכאיב לה בחזרה, עם נשים אחרות, אבל הם היו לפותים זה בזו. נסים נאחז בה, חרד מבדידות, מהזדקנות. בתקופה ההיא כתב תסריט לסרט שביים דוד פרלוב, הגלולה, שבו הגיבור גֵץ מצעיר והולך בזכות גלולת פלאים.

קישור קבוע

יום אחד אחרי החג

התרסק מה שהיה

חי ונושם ואוהב

האם היה זה יסוד המוות

ששיתק את הכול,

או האביב הנפלא

ששכן בחדרינו

עד אין יכולת

להכיל אותו?

קישור קבוע

שחרור

 

אני מסתובבת בניו פארם ובסופר פארם וקונה שלושה במאה. בן זוגי אומר לי שזה מסוג המקומות שאני נרגעת בהם. יש בהם משהו לבן ונוצץ נקי וממכר. אני נשאבת לזה, אני מודה, לניצוץ הממוסחר הזה, והחג פסח הזה רק מעצים את הטרוף. עוד סייל וחיסוסייל וסייל חיסול. ו- 10, 30, 70 אחוזי הנחה, רק תיקנו. כמה רעש וזיהום סביבתי מייצר החג הזה. אני שמה לב לכך שאני נשאבת לשאגת ההמוניות. אני רואה כיצד 70 אחוזי הנחה יכולים להשכיח ממני את העובדה שיש 100 אחוז של עם שחי לצידי, חי תחת כיבוש בתנאים של מצור והגבלות במחסומים וללא חופש כלכלי.

 

מה זה קשור? אני אומרת לעצמי, למה פוליטיקה עכשיו, בלבן המנצנץ? למה את תמיד חייבת לערבב את זה? הרי הרבה יותר קל לחיות עם ראש באדמה ולא להסתכל על הדברים הבוערים, על השנאה שהולכת ומעצימה. הרבה יותר קל לשפוך מלבינים ולנקות את הבית מאשר לנקות את הלב, להתעסק בפירורי החמץ הפיזיים במקום להבעיר את החמץ האמיתי - הכיבוש שמחמיץ אותנו ביומיום כבני אדם, כעם.

 

"איננו מוכנים להביט אל האח הגדול האמיתי ולומר לו: הי, הנה חג של חירות! די לניצול ודי לכיבוש! תפסיק להקפיא את מוחנו ותתחיל להקפיא התנחלויות, תפסיק לטמטם את חושינו בתוכניות תת תרבות, ולהפוך אותנו לעבדים, לחיים שיש בהם חופש רק לכאורה, הנה אנחנו מפנים עורף לנוכח סבל של עם אחר. וסובלים גם כל כך בעצמנו, פעם אמר לי מישהו שהפניית עורף זו, זה פרעה האמיתי.

 

אז שאינשאללה שכל מה שקורה בעולם יבוא גם אלינו, רוח המהפכה שובי לכאן. שחררי אותנו שתהיה לנו החירות לא להתגייס לצבא של עם כובש אלא לגדל בנים לוחמי חופש, שלא נאלץ אותם להשתתף במשימות הורגות, עושקות, משפילות, "בשם הביטחון" ושתהיה לנו הזכות לא לקדש את הלחימה ואת הפעילות של צה"ל באופן עיוור.

 

ויאללה למהפכה... אני שומעת עכשיו את בן זוגי מתהפך במיטה לנוכח מחשבותיי. אני לא צריכה מישהו להתעמת איתו רחוק מהבית. הנה הוא שוכב כאן לידי. הוא אומר לי: הפלסטינים האלה שלך זה לא עם זה, זה משהו כמו אסופת שבטים שאין ביניהם קשר, שיחזרו לירדן, ממשיך ואומר זאת באותה רצינות של גולדה מימי גולדה, ומתהפך לצד ימין הם הרי בחרו והתחילו בכל המלחמות והרציחות. במשפט הבא הוא כבר התהפך לצד שמאל ומוכן להחזיר שטחים כאחד שמשייך את עצמו למרכז ה"שפוי", ואני אומרת לו אם אתה מוכן להחזיר שטחים זה אומר שאתה בכל זאת מכיר בהם כעם. מכיר בהם כי אני רוצה לחיות חיים נורמאליים, הוא אומר. ואיך נחיה חיים שפויים כאן, אני שואלת אותו, אם נמשיך להחטיף  להם, למרר את חייהם, לגזול שטחים ולצפות שהם ישבו בשקט? כשהם יבחרו בכך, הוא עונה לי בארשת הרצינית שלו, הם התחילו, ושוב לוקח לי את כל השמיכה. די, תפסיקי לחפור, את קיצונית, אין מה לעשות, הם רוצים לחסל אותנו כולל אותך. אבל גם אנחנו לא רוצים באמת שלום, אני מתחילה להתחמם, המעשים שלנו לא מראים זאת, אפילו גנרלים מפוארים לשעבר מודים שלא נעשים שום צעדים, שיש קיפאון, אני זורקת עליו את העיתון בכעס ועוצרת כאן, רגע לפני שגם אנחנו נכנס לקיפאון.

 

 אני רוצה לחיות עכשיו בעיר של שלום. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", שרנו בהגדה. לחיי עיר שלמה שיחיו בה ערבים ויהודים שתהיה דגל לאחדות וקירוב לבבות. אני הומה את זה בלב פנימה, כמובן, כי אם אגיד בקול, יקראו לי בוגדת. אני פוחדת להביע את הדעות שלי כי איני מרגישה חופשית בתוך עמי. ולמה ללכת רחוק, איני מרגישה חופשית בתוך משפחתי, במדינה שבה רק דעות לאומניות מתקבלות באהדה, וכל צורה של ביטוי שקוראת לחשיבה לא תוקפנית, מציגה אותך כבוגד לאומי. אני מפחדת לדבר על שלום, אבל כדי להיות אני עצמי, כדי לרפא את נשמתי, אני מחויבת לומר את דעתי. הגיעה הזמן לפתיחת המעברים. הגיע הזמן לחיות יחד עברים וערבים. הגיע זמנה של הכרזת העצמאות הפלסטינית, שתאשר לנו את הכרזת העצמאות הישראלית. אמן.

 

מעניין איך חג החירות סמוך כל כך ליום השואה, אנחנו כל כך מפחדים משואה שתחסל אותנו. לא עוד, אנחנו אומרים, ועושים עוד מיני שואה לעם אחר. נכון היא לא גדולה ונוראית כמו שלנו, לנו יש הרי הכי גדול, על זה אין עוררין, אבל היא מתרחשת דבר יום ביומו בפרטים ובקטנות, בזמן שאנחנו מטומטמים מ"הישרדות", מ"היפה והחנון", מ"כוכב" אבל שוכחים את הכוכב שלנו, את הפלנטה האחרת שלנו.

 

אולי בכל זאת יש תקווה. אם הפייס-בוק הצליח להפיל את המשטר במצרים אז אולי עוד יש כוח למילה, למחשבה, לשינוי הלך הרוח, אני מכירה עוד כמה אנשים שהיו רוצים שלום אמת ומפחדים להשמיע את קולם כי זה נשמע נורא לא מעודכן פוליטית, למענם הייתי ממציאה את peace-book, מרחב שיהודים וערבים יחיו ביחד, ידברו יחד, יאהבו יחד או פשוט שני עמים שחיים על אדמה אחת ולא נהרגים עליה.

 

ג'ון לנון שר ודיבר Imagine. אני חושבת כמה חזק הכוח המדמה, אם נדמיין את זה ונאמין בזה, זה יקרה. אי אפשר לרצוח את השאיפה הזאת, תמימה ככל שתהיה היא תמיד תרים את ראשה כמו ברבור מעל פני המים. כן, יש לי הרגשה של דה-ז'ה-וו. אני רואה בדמיוני שיום אחד הגבולות יוסרו, ערבים יתחתנו עם יהודים וילדו ילדים ולא ניתן יהיה לדעת עוד מי אוהב ומי אויב (רחמנא ליצלן, מזל שסבתא שלי קצת חירשת עכשיו), רק אז יהיה שלום.

אלוהים ציווה לנו "לא תרצח", "ואהבת את הגר", "סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב", "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". גם אם מאוד בודד הוא הקול הזה, הוא חייב להרים את ראשו ולהאיר - קול השלום.

 

חג השואה

 

יום השואה מגיע. סבתא שלי ניצולת אושוויץ בת 88 גרה בבית הסמוך. אני אומרת לה, סבתא, השנה אין יד ושם ואין צפירה, את לא צריכה לראות סרטים, בטח לא את, ואת לא צריכה לעמוד ולשמוע יזכור, את ממילא זוכרת בכל רגע, ואל תעמדי בצפירה, אם מישהו רוצה שיעמוד בשבילך. היא צוחקת אלי ואומרת לי, מתוקה שלי את צודקת, אבל רק את הטקס הזה המכובד הזה אני רוצה לראות, זה משהו כל כך יפה, היא אומרת במבטא ההונגרי המתובל שלה. ואני מיד נעמדת דום ומתחילה לחצרץ לה בחצוצרה דמיונית ולדקלם לה יזכור. היא צוחקת וגבי המטפלת שלה משתינה מצחוק ואומרת לי, נהון מאוד, סבתא, את  לא צריכה יזכור, לך הייתי רושמת קצת לשכוח, מה את אומרת על זה? סבתא, תקשיבי, השנה אנחנו הולכים לחגוג את יום השואה, ובתוכנית האומנותית רואים סרט שאת אוהבת אותך בהונגרית, אוכלים פיצה ומדברים.

 

מאיה, היא אומרת לי, אי אפשר למחוק את זה, אני לא רוצה למחוק את זה. הרי הסיפורים שלך סבתא כתובים בי לתמיד, אני מכירה הרבה מהם, אני רק רוצה להראות לך שאפשר לדבר על הכאב באופן אינטימי ולא מוכתב או מכוון על ידי הממסד באופן טכני, משהו שלא כופה עליך רגש. אף אחד לא יכול להחליט בשבילך על מינוני העצב, מה גם שעודף העצב מוליד רגשות קשים כמו כעס ורצון לנקום ועודף אשמה. אני רק רוצה שהערב נשתה לחיים, נשתה לכבוד החיים, לכבוד זה שאת כאן עם הנינים שלך ושאת מוקפת אהבה ושאני אוהבת אותך מאוד, בואי נחגוג את היום הזה את החיים. ואז היא סיפרה לי על הארוחה הראשונה שהייתה להם אחרי המלחמה כשהם חזרו, היא וסבא ולא היה להם גרוש. סבא אמר לה, חכי פה שעה, הלך וחזר עם זוג יונים שהוא תפס והיא בישלה. זאת הייתה ארוחה מצוינת, היא אמרה. הם לא היו זוג יונים סבא וסבתא, אבל את טעם החיים שנרקם ביניהם היא לעולם לא תשכח.

 

שואה 2

לפעמים אני אומרת לקרובי הפנאטים, אם הצלחנו לסלוח לגרמנים שפשעו בנו באכזריות לשמה, איך זה שאנחנו לא יכולים לעשות שלום עם הערבים הפלסטינים, גם הקיצוניים שבהם, שהם נלחמו על זכותם להגדרה באופן כל כך דומה לנו. ולכן צריכים לשחרר את כל השבויים כולל את אלו הקשים תמורת גלעד שליט, להציל את החי ולא לקדש את המת. ובחרנו בחיים.

קישור קבוע

אתה נעור בשעה

שמלכת הלילה עדיין אוחזת בכתר

מרגיש צביטות של שד שובב

ברקתך השמאלית.

אתה מבחין בתוך הכרית

באימוניו של רקדן צמרת נערץ,

בזרימתו השקטה של נהר מסתורי

באוושת הדם המתעורר.

אתה צועד צעידת בוקר

בערוגה של פרחים,

שדה מוקשים, מתמרן

רץ ואוחז בזנבו של שיר אחד

שטרם נכתב.

אתה מתעלס כשיכור

בגן עדן אבוד,

עם סונטה קסומה.

אוחז בידו של אבידן

ושואל למה?

מתייצב בפני אלוהים

וזועק לא.

 

שותה בשקיקה שיקוי עלום

פוגש באצטדיון מיליוני אנשים

ומשתחווה.

נתקל באקראי ברוצח נמלט

ויורה בו.

מחבק ליד הגבול אויב מתוודה

מקבל עצה מעשית

נושם

עולה במעלית אל הגג

פוקח עיניים.

קישור קבוע

מַה צִפּוֹר תִּשָּׂא קוֹלָהּ אֱלֵי צִפּוֹר -

 

צֵל חוֹתֵךְ.

רַחַש כְּנָפַיִם לֹא-קוֹל.

צִדּוּד עַיִן אֲדוּמָה לִתְפֹּשׂ

בִּתְרֵי טֶבַע 

 

עוֹד מְעַט דָּם חָם יַעֲטֶה

לַגּוֹזָלִים שֶׁתַּחַת כְּנָפֶיהָ.

מִשְׁמַר-הַלֵּב יְתַקְתֵּק לָהֶם יַצִּיב.

שְׁמוּרָה נֶעֱצֶמֶת,   

אִמָּא נָחָה.

וְשֶׁקֶט.

קישור קבוע

ע"פ פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל
(העברה: איריס הרפז)

קישור קבוע

אני זה אתה ואתה זה אני

ואני זה אתה ואתה זה אני

אני מייללת

ילד טוב, הנחת למכנסיים ליפול

שים אצבע בפה, זה יעזור

כשהייתי קטנה, לא נזקקתי לעזרתך כלל

בייבי מסכן, ראשך כרות

ידייך יגששו באפלה

שנינו רוכבים על אריה הזהב

תראה איך הוא עף

איזה סיוט.

קישור קבוע

אֲנִי אָסִיר

 

בְּבֵית הַכֶּלֶא הָאִידֵאוֹלוֹגִי שֶׁלִּי,

בְּבֵית הַכֶּלֶא הַמִּשְׁפַּחְתִּי שֶׁלִּי,

בְּבֵית הַכֶּלֶא הַזּוּגִי שֶׁלִּי,

 

וּכְמוֹ חַי בְּסֶרֶט, חוֹמוֹת שֶׁל תִּקְוָה

אֲנִי מְאֻשָּׁר.

קישור קבוע

חיכית שאחשוף את גופי

חשפתי את

נפשי ללא קרם הגנה

היא מפרפרת,

מתחפרת בעור הצלופן שלי

תראה, היא

מדממת, תראה

כמה חיוורת, גועשת,

כמעט גולשת, מלופפת

סביב מקל הליכה,  

אם תקשיב טוב, תשמע אותה זועקת

בלי המוצץ היא בוכה

דמעותיה – כדורים בשלשלת לרגלי הקריסטל שלי

גופי קטן מדי וצפוף

ורטוב מפחד

הוא הגטו שלה –

מחנהשמדה

וזה רק עניין של זמן עד

שאפתח לה את הדלת

זה רק עניין של זמן עד שאפתח

עד שאצרח ואכרע ללדת

אותה. אתה מחכה

כמו כולם

אתה רוצה

נפש

חלקה – צייתנית

חייכנית ופשוטה,

נפש שאוהבת את הגטו שלה

והגטו שלה אוהב אותה

 

חיכית שאחשוף את גופי

חשפתי את נפשי

ואתם כבר הולכים

חרמנים כמו עננים

לא יכולים

כשהיא בתוכי

לא תרצו לדעת

לא תרצו לגעת

לא תרצו אותי

אבל זה רק עניין של זמן

עד שאפתח לה את הדלת

זה רק עניין של זמן

עד שאפתח,  

עד שתמצאו אותי

ותקרעו מעלי את כותונת הדם

לפני שאתקרר

וידכם הגסות יקברו את שדי

לפני שיהפכו לשלד

תבתקו את רגליי, תלקקו

עד שהטעם יגמר ותזרקו לקבר

וכשיזקרו איברכם כידיים מושטות

של נאצים, אז יגיעו

אנשי הקבורה, ואני אקבר

בתולה (אולי תולעת תדע)

 

© 2010 כל הזכיות שמורות לנטלי כהן וקסברג

קישור קבוע

בהיעדר תנועה עלי למצוא משכך סטייה
זה דורש זמן לחצות משפה לשפה
ואני רוצה
שתוביל אותי מעל לטבור
נגישה בצורה הפיכה
פריכה לטווי בהונותי בא ד מה
נרגשת בתוך התנופה

שים, שים ידך על עמוד השדרה שלי
טובה חכמה אמיצה מחוללת את התמורה
בשרירים עצמות ודם
אחר כך נשלב ידיים

מחוברים בשקיפות מלאה

ותביט בי
שריר מרחק נגיעה רציפה
כחשיפה ראשונה מתוכי
לפני תפיסת השפה כשהתעוררתי
בתנועה באמת פתוחה

חללים מוארים עם עתיד מונח בין מפרקים
והמרפק שלך רוקד מחווה אחת ולא יותר

שתים, שלוש, ארבע ועוד אחת שלא מרשה לי חיסור בגוף אתה
נוכח כמושג ראשוני מסנכרן מילוט של נקודות מגע

לסירוגין תוכל לראות את האור נכנס במחוות
מזמן שינוי או מחיקה ואולי הזזת נתונים
כמשיק בא במעגל
מחובר לנשמה במרכז

תגיד לה שאתה בוער בשביל ה זה
עוקף בצעד מדביק אי סדירות זמנית
למרחבים מדויקים במעלה החיים.

 

(דנה בנטוב)

קישור קבוע

אַתְּ שׁוֹלַחַת לִי חִצִּים מֻרְעָלִים יָשָׁר לַקְּרָבַיִם

וְזֶה לֹא מַסְפִּיק לָךְ

אַתְּ גַּם חַיֶּבֶת לִזְרֹק עָלַי נַעֲלַיִם

 

אַתְּ לוֹפֶתֶת אוֹתִי חָזָק בְּנֶלְסוֹן בֵּין הָרַגְלַיִם

וְזֶה לֹא מַסְפִּיק לָךְ

אַתְּ גַּם רוֹצָה שֶׁאֶנְגֹּס לָךְ בַּשָּׁדַיִם

 

אָנָּא חִדְלִי, אָנָּא חִדְלִי

אַתְּ מוֹחֶצֶת לִי אֶת הַצְּלָעוֹת

אֲנִי עוֹד צָרִיךְ לְסַפֵּק אוֹתָךְ בִּשְׁאֵרִית הַכֹּחוֹת

 

אַתְּ תּוֹפֶסֶת לִי בַּיַּשְׁבָן

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי תּוֹפֵס לָךְ בַּחַמּוּקַיִם

אַתְּ מַצְמִידָה אוֹתִי אֵלַיִךְ

כְּדֵי שֶׁאֶשַּׁק לָךְ בַּשְּׂפָתַיִם

 

אָנָּא חִדְלִי לְרֶגַע

תְּנִי לִי לִשְׁתּוֹת קְצָת מַיִם

וַאֲנַשֵּׁק לָךְ פַּעֲמַיִם

בִּשְׁנֵי זוּגוֹת הַשְּׂפָתַיִם

 

(העברה: אורה אנצ'ל נחמה)

קישור קבוע

שלום חברות וחברים, אחיי ואחיותיי בעלי החיים,

"איך הייתם מרגישים אם הייתם יודעים שביום שבו נולדתם, מישהו אחר כבר תכנן את יום הוצאתכם להורג?"

שוב נוני טל שולחת קטע שמציב אותי בפה פעור ובלשון משתרבבת החוצה. גארי יורובסקי, פעיל בתחום זכויות בעלי חיים, בהרצאה מדהימה על זכויות אדם ובעלי חיים, וגם השואה נזכרת לרע. מדהים אמרתי? אנא צפו. הערה: הסרט מכיל קטעים קשים לצפייה. (1:20:22, אנגלית, תרגום לעברית)

שלכם באהבה
תיאודור

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 06.05.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
סדר יום (משוער):

1. מה קורה?:  סבב דיבור אישי. כל מי שרוצה, יכול לומר כל דבר בכל נושא.

2. רצף חימום: תנועה, צליל, מלל. רענון מודעות אישית. קל ומתאים לכול. אפשר לצפות.

3. מנחה-שחקן: אחד עם אחד. חוויה אישית באמצעות טקסט נתון.

4. פרשת השבוע: שיחה בענייני פרשת השבוע בתורה, מנקודת מבטו של אדם-יוצר.

5. במה פתוחה: הצגת קטעי משחק, מחזות, שירה.

6. סרט קצר: (אופציה)

7. תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

8. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

9. כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה.
10. אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

 

"אורטל חייבת למות!"

בציר קרמניצר נחשף!
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש.
אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

‏יום רביעי, 18 מאי‏, בשעה 20:30‏‏, התיאטרון הערבי עברי, יפו העתיקה. מפרץ שלמה 10 (ליד החמאם). ‏‏כרטיסים באמצעות רן בן עזרא: 052-5284234 ובמקום האירוע.

 

גולומ

השבוע שבין יום הזיכרון לנספי השואה ליום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, מזמן לנו חלון לעריכת חשבון נפש אישי וקולקטיבי ודיון מוסרי וערכי על חלקנו כקולקטיב וכפרטים במעגל הדמים האנושי.

אירוע בימתי המשלב מוזיקת רוק, תיאטרון פיזי וטקסט נוקב, המשרטט בקווים חדים את פניו של הרוע בצורתו האכזרית והקרה ביותר ומציב מראה חשופה אל מול פניה של החברה הישראלית.

משך המופע: כ-50 דק', בסיום תתקיים שיחה פתוחה

יצירה מאת דרור קדם. יוצרים שותפים: תומר גולדברג, שלי גורל. יעוץ אמנותי: אמיר אוריין

כניסה: 20 שקלים. מספר מקומות מצומצם. לרישום מוקדם: 052-7458231

כתובת: הרב קוק 8, פינת הירקון (מומלץ להתלבש חמים)

מוצ"ש, 7/5, 20:30, על הגג של תיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל-אביב.

20 שקל בלבד. להזמנות: 052-7458321.

 

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

 





















פותחן ראש

קורס להעצמה יצירתית באומנות נפתח בימים אלה, על ידי האומנים הרב תחומיים: ברנרדו שקולניק ורון ישועה. משך הקורס שלושה חודשים.

ניפגש אחת לשבוע לכוס קפה וליצירה למשך חמש שעות. במהלך הקורס נקיים באווירה אינטימית שיעורים עיוניים המבקשים לחקור את השאלה מהי אומנות, בהתייחסות לתרבות המערבית. השיעורים המעשיים יבקשו להתחקות אחר זיהוי הפוטנציאל האומנותי של כל אחד מאיתנו תוך שימוש בטכניקות ציור שונות. במסגרת הקורס נצא לשני סיורים מודרכים בגלריות או במוזיאונים חשובים בעיר.

בסיום הקורס נחשוף את העבודות בפני אנשי מקצוע מוכרים בתחום.

סדנת הכרות {חינם} תתקיים ביום א', 8 במאי, בשעה: 18:00.

לפרטים נוספים ניתן לפנות: Tivon67@gmail.com

או בטלפון: 054-2210407. מספר המקומות מוגבל.

 

סיפור חייך

היית רוצה לשתף בסיפור מחייך על שינוי? תוכל/י לעשות זאת בתוכנית הרדיו החדשה בקול השלום. אם היה בחייכם אירוע שגרם לשינוי משמעותי בתפיסת עולמכם או בחיים, נא לפנות אלי לתיאום ראיון. התכנית תשודר גם ברדיו 107.2 FM  בכל יום שני בשעה 20:00 בערב.

בברכה, אלעד ואזנה, 054-249-7009, elad@havayati.co.il

 

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי בשעה 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח.: ראשון בשעה 10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

קישור קבוע

חמישים ושתים רוחות - שבוע 7

מתים לי על החיים

 

שמים ימים קשים בלוע ובולעים בבת אחת
נרצחים אחרי האוכל, משפצים את המקלט
בוחרים להיות בורחים, שניצולים מהזוועה יום יום
חצי שעה, חצי שואה

וכל הזמן יש שמה שקט, מתחת שפך מזוועה
כל היופי והתכלת, מפגינים בנשימה
מילים גמורות של עיוורון שוחטות, בפחד הגיון
עורבים
עורבים לי בגרון

 





















--------------

וינסטון סמית: "אינך יודע היכן המרחב המוגן הקרוב למקום מגוריך? צלצל 1207"

- הלו, 1207? היכן המרחב המוגן שלי?
- מה הכתובת שלך בבקשה?

- רחוב גאולה, שפת הים, תל אביב.

- המרחב המוגן הקרוב למקום מגוריך נמצא בכרם התימנים.
- זה במרחק קילומטר מהבית שלי. עד שאגיע אליו אני יכול למות פעמיים.

- אז תעבור דירה לשדרות, אידיוט. שם מתוכננים המון מרחבים מוגנים.

- מתוכננים?

- כן, בתוך שנה, שנתיים, מקסימום חמש, גג עשר שנים.

--------------

עינת ויצמן: פנטזיה על תל אביב

עיר משאירה אחריה עקבות כלכליות, בניינים משקפים את הסטאטוס של המקום, של האזור, של העסקים. שימוש בעיר כאובייקט אמנותי אותו אפשר "לפסל" יכול לעזור לאנשים להפוך לרגישים יותר לעיר שלהם. הקונפליקט ייפתר ע"י החברה באמצעות שתי הקהילות יחד שייצאו לרחובות בהתנגדות נזעמת. יחסי הציבור של העיר הלבנה מייצרים עבורנו עיר דמיונית בה אנחנו חיים כשעינינו עצומות. "תל אביב- פריז- לונדון" כתוב על שקיות האופנה המייצרות גשר בינינו לבין אירופה. כמה נעים לגור בעיר ולהאמין שאכן היא עלתה מהחולות ודבר לא היה בה קודם. אבל העיר מכסה על עוולותיה. (להמשך המאמר)

--------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il