האיגרת השבועית

בשורת המקהלה נמצא מנין של רקדנים, אבל רק אחד מהם מושך את עינו של הצופה.

בקבוצת אנשים שהתאספו למסיבה נמצאים רבים אבל רק מעטים מהם מושכים את עינו של אורח. יש מנהיגים אהובים ויש מנהיגים מתועבים. אלו גם אלו הגיעו למעמדם לא רק בזכות הדחף האישי או השחיתות.

בתעשיית התרבות, שהיא גולם אכזרי ומנוכר, להיות יפה ומוכשר ומיומן, זה רק תנאי הכרחי אבל לא מספיק. אומרים שצריך גם מזל. חלק גדול מהידוענים אינם יפים, אינם מוכשרים וגם לא מיומנים. מה עושה אותם לידוענים, ואפילו אם זה רק לזמן קצר? אולי הממון המושקע בהבאתם אל הקהל? מסתבר שלא. לפעמים גם ממון הוא תנאי הכרחי אבל לא מספיק. אולי המזל הטוב?

נניח שמישהו יש לו שכל, יופי, כשרון ומיומנות וגם קצת מזל. מהו הדבר שמושך את עינו של הבמאי או המפיק לקבלת שחקן לתפקיד? הרי בתהליך בחירת שחקנים, כמו גם קבלת עובדים בכל מגזר, ישנם קריטריונים קבועים מראש ובכל זאת מי מבין המתאימים מתקבל?

נהוג לומר שבוחרים ב"מי שיש לו את זה", במי שיש לו "כריזמה", במי ש"עושה לי את זה".

מהו אותו "זה"? מהי "כריזמה"? מה "עושה את זה"?

על כך כבר התווכחו דורות של מומחים ליחסי ציבור למיניהם.

אם אכן הבמה היא משל לחיים, הרי שניתן להקיש ממנה גם על מרחבים חוץ-בימתיים.

כאן, על הבמה, כריזמה היא תלוית פְּגִיעוּת. זהו אותו מרכיב אישיותי שרבים כל כך מנסים להסתיר אותו...

(המשך בשבוע הבא)

הַמְּתִיקוּת שֶׁל תְּאֵנָה מְבֻקַּעַת וְשֶׁל תּוּת מָעוּךְ

וְהַדְּבִיקוּת הַמְּתוּקָה שֶׁל תְּמָרִים כְּתֻמִּים, מְקֻמָּטִים,

וַאֲפִלּוּ הַמְּתִיקוּת שֶׁל שִׁבְרֵי חָרוּבִים

קְטוּמִים וַעֲקֻמִִּים

כֻּלָּם הָיוּ בִּקְצֵה הַקַּיִץ הַפָּרוּם, הַקָּרוּעַ.

לָכֵן תָּקוּמִי. בַּחשֶׁךְ. בַּכְּאֵבִים.

תַּגִּידִי מְתִיקוּת, כְּמוֹ נִגּוּן.

תַּעֲשִׂי לִקְצֵה הַקַּיִץ תִּקּוּן.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

26. שמיני: ויקרא ט' - י"א

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל".

על שמיני נאמר שהוא היום שמחוץ לזמנו של אדם. בשבעה ימים ברא האל את העולם, כך נתפס הזמן בעיני האדם. היום השמיני הוא יום בעל משמעות רוחנית, ועל כן ברית המילה נעשית ביום השמיני, בסוכות יושבים שבעת ימים והיום השמיני חג לאל, שמיני עצרת ושמחת תורה.

פרשת שמיני היא המשכה של הפרשה הקודמת, פרשת צו. שבעה ימים התקדשו הכוהנים למלאכתם, וביום השמיני הם מקריבים עגל בן-בקר לחטאת, ואיל לעולה, תמימים. באותו הזמן מצווים בני-ישראל להכין טקס הקרבת קרבן: "ואל-בני ישראל תדבר לאמר, קחו שעיר-עיזים לחטאת, ועגל וכבש בני-שנה תמימים לעולה. ושור ואיל לשלמים, לזבוח לפני יהוה, ומנחה בלולה בשמן כי היום יהוה נראה אליכם"... "ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על-המזבח את-העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".

עד כאן הטקס כפי שהוא אמור להתקיים על פי הספר. זוהי ההיסטוריה של הפולחן המקובל. אבל מיד בהמשך, בפרק י', מתואר מרד הבנים:

"ויקחו בני-אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני יהוה אש זרה, אשר לא ציווה אותם. ותצא אש לפני יהוה ותאכל אותם וימותו לפני יהוה. ויאמר משה אל-אהרן, הוא אשר-דיבר יהוה לאמר, בקרובי אקדש ועל-פני כל-העם אכבד, וידום אהרן".

מה בקשו נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן? הם אינם כופרים באל. הם מבקשים לעבוד לו על פי דרכם. הם מגישים "איש מחתתו" ומעלים קטורת. הם מבקשים לקיים פולחן אישי, שלא כמו הפולחן הכללי, המקודש על פי הספר. הם מעלים קטורת אישית, וזוהי "אש זרה" בלשון הספר. קטורת היא בעיקרה חומר פולחני מקובל אצל אלים אחרים וגם אצל האל העברי. אבל לא בהקשר לפולחן המסוים הזה. אלוהים רואה במנחתם האישית סכנה גדולה והוא שורף אותם למוות. מדוע? ראינו כבר בהזדמנויות קודמות שהאל קנאי לפולחן שלו. הוא אינו מוכן לקבל סטייה, קלה כחמורה, ממה שקבע לבניו. הסיפור מדגיש את חומרתו של הפולחן העברי, את נוקשותו ושמרנותו של האל, ואת סירובו לקבל את האלטרנטיבה המוצעת על ידי הבנים. במילים אחרות: הוא מסרב לכל שינוי שלא נקבע על ידי מנהיגי העם בשמו. הוא סוגר את עצמו בפני כל חידוש. פירוש אחר: הסיפור מרמז על שריד לטקסים הפאגאנים הקדומים בארץ כנען, שבהם היו חונכים ומקדשים את המקדש, או מרצים את האלים, בהקרבת בני אדם.

"וידום אהרן". כמה צער וכאב מגולמים בשתי המילים האלה. אהרן רואה את בניו נשרפים לעיניו ואינו אומר מילה, והשתיקה שלו מזעזעת יותר מכל מה שיכול אדם לומר. ולא רק זאת, אלא שהוא נדרש להמשיך במלאכת הכהן הגדול, כי האל דורש זאת ממנו. בעבודת הכוהן הגדול מתקדש העם. על אהרן לעשות את עבודתו אפילו אם אבלו כבד. להבדיל, ובלי שייגרם נזק לאדם או לזולתו, כך גם אדם-יוצר המקדש את עצמו לעבודת היצירה: למן הרגע שבו החלה היצירה לחיות, היא חשובה יותר מכל רגש אישי. ליתר דיוק, יש לשים גבול לחשיבותה, והוא הערך העליון של קדושת חיי אדם, הדוחה יצירה ולו תהיה זו חשובה מאין כמוה. אולם בתנאים אחרים, בכל רגע של יצירה היא חשובה יותר מרגשותיו של האדם-היוצר, או לחילופין: רגשותיו של האדם-היוצר גם הם חומר ליצירה.

אהרן הוא גיבור טרגי, והדרמה של חייו מזעזעת לא פחות מהדרמה של אברהם, שהלך לעקוד את בנו על המזבח בצו אלוהיו. אברהם בוחר את בנו האהוב לעקדה, ויש אומרים שמלכתחילה לא נתכוון לשחוט את הבן, אלא רק להטיל עליו את אימת האלוהים, וזה לעצמו מעשה נורא. אבל אהרן רואה את בניו הולכים לעשות את הפולחן האסור, ואינו עוצר בעדם. אולי הוא חושב לעצמו: "אלוהים, ראה נא את הילדים האלה. הם מאמינים בך. הם מבקשים להגיש לך מנחה אישית. אנא, קבל אותם, אפילו אם אינם פועלים בדיוק על פי הספר. אולי יימצא במעשיהם דרך לקידומו של הפולחן שלך". אלא שברגע זה האל אינו מבקש אמונה בלבד. הוא מבקש מילוי מדויק של המצוות. הוא מבקש לשמר מסגרת דתית שעדיין לא התייצבה לגמרי. הפולחן המונותיאיסטי זה אך יצא לדרך, והוא מבקש לשמר את הקיים בכל מחיר, ועל כן הנוקשות ביחס למילוי המצוות הבסיסיות, המהפכה עדיין לא הושלמה וכבר היא אוכלת את בניה.

לִכְתֹּב עַל מָחוֹל

זֶה   כְּמוֹ

לְהַדְבִּיק טַפֶּטִים עַל הַיָּם.

  אֶרְקֹד עַל קִיר שֶׁל נְיָר אֶת הַשִּׁיר שֶׁבְּרַגְלַי

וְאֶרְשֹׁם בְּגִיר:

הָרִקּוּד הָאִידֵיאָלִי הוּא זֶה שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּיֵּם

כְּמוֹ זֶה שֶׁל הָאֶבֶן.

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

בפורים ראיתי איש הולך ברחוב עם גיטרה

שהיו בה רק חלק מהמיתרים ועליה מדבקה:

"זה לא זמן לכתוב שירים".

זה לא זמן טוב לכתוב שירים, אבל מתי הזמן הוא טוב?

כי אם הזמן טוב אליי, מדוע שאכתוב?

ואם הוא רע אליי, זה הזמן לכאוב.

כמו פיסות של מטאטא מהסיפור שוליית הקוסם

שישאבו אותי אל השירים שבעזרתם אמדוד את היומיום

וגם אם כל כך נורא לכתוב שירה עכשיו

הרי שבלעדיה כלל אין מצב.

ואין שום דרך אחרת לקצוב אנחותיי

ולסלק את הזעם והעברה –

אל תאמרו שאין זה זמן לכתוב שירה.

בואי פורטונה

ומשחי שמן בגלגלי חיי השבורים

הפיחי רוח חיים בחלומותיי הישנים

הזיזי בעדינות את העלים היבשים

מעל רצפתי

העיריני פורטונה

בהבל פיך המתוק

קחי אותי איתך אל שדות הפטל הגדולים

שלא הכרתי

אחר כך ילווה אותך צחוקי

אשר ייצא פתאום מעומק נשמתי

ויתגלגל.

אני רוצה לגעת בזנבה

וקצת קשה לי להחליט

אישה-סרדין, מאיזה זן?

או שמא בא לי דווקא החשק

לכבוש גברת לוויתן.

וקצת חושש אני על אמת,

מאפשרות של עסק ביש

איך הרומן עם הסירנה

יהפוך אותי גפילטע פיש.

אֲנִי עוֹצֶמֶת עַיִן אַחַת –

אַתָּה נִרְאֶה מְגֻחָךְ,

לֹא נוֹגֵעַ בִּי,

מִלּוֹתֵיךָ שָׁבוֹת אֵלֶיךָ.

אֲנִי עוֹצֶמֶת עַיִן שְׁנִיָּה –

אַתָּה כָּל כָּךְ יָפֶה.

בס"ד

חמה גוועה אט אט

באוקיינוס מאפיר,

גולשים אחרונים

אורזים ספיחי מלח על שיער.

הביתה.

משכן לאוהבים.

אתה ואני.

מבט מצטלב,

עיניים מבקשות

את שרוצה הלב לומר.

אהוב אתי חזק.

אהוב אותי בזק.

אהוב ביוסע'ל, או בג'ו,

בגולה או בגלולה,

מגלות לגאולה.

ביידיש,

בבן יהודה,

בלמידה ובקפידה.

ב-טרייף או 'העידה'

אהוב לאט,

אהוב בלאט,

אהוב כמעט,

אהוב בשאט.

נשק כל קפל,

העבר יד,

גאות ושפל.

חקור כאילו אין מחר.

כאילו כל המחר כאן.

כאילו זו פעם אחרונה.

כאילו האדמה בוערת,

תוגה וערגה.

כאילו הלבנה מתכלה,

החמה אפילה,

המולה. בהלה.

איבה. תועבה.

ורק אנחנו עושים אהבה.

חיבור חשוב של שרית פוקס על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים.

"השם שלך היה לי נס"

...נסים אלוני המשיך לכתוב אל אילנה עדן, שבהוליווד לבשה מלבוש המוני, כדי להחזיר אותה אליו ואל גבריותו. האם אהב אותה?  ב-1962, כיוון שלא קיבלה תפקידים נוספים בהוליווד, נעתרה לו אילנה וחזרה לארץ, להינשא לגבר שחשב אותה לזונה של ברון איטלקי ושל גברים אחרים.

"גברים!...כל מה שהם המציאו עד עכשיו זה רק דבר אחד: אהבה. בשביל מה? בשביל לא לשלם לזונות!", אומרת הזונה מרתה בבגדי המלך.

בספטמבר 1962 נערכה החתונה. "הוא מתחתן עם אילנה כדי להתגרש ממנה", אמר יוסל ברגנר ליוסי בנאי. כעבור שנתיים הסתיימו הנישואים. אילנה קרעה בסכין גילוח את וילונות דירתם ברחוב בריינין במרכז תל אביב.

"אני קורעת קריעה על הנישואים שלנו", קרעה אילנה והתייפחה. גופה הזעיר היה חלוש, חרב. שבועות לא אכלה. נסים דרש ממנה לעשות הפלה. הוא אמר שאינו יכול לגדל ילד כי יפסיק לכתוב בגללו, יעמוד ויעקוב אחריו כל היום. "זונה", הוא צעק, והדם הציף את פניו כמו בשכונה, כשהכה ילדים. האם הוא עלול להכות? "זה לא הילד שלי!" צעק. וגם לו היה העובר מזרעו לא היה רוצה בו. הוא אמר לה כבר מזמן, בימי וידויי התום של ראשית הקשר, שהוא פוחד שייוולד לו בן שירצה לקום עליו ולחסלו כמו שרצה לעשות לאביו, כמו שגוזרת הקללה העתיקה.

אילנה עדן קיוותה שבעלה יכתוב לה תפקידים לתיאטרון. הרי עזבה את הוליווד למענו. אבל כאן, בזירה שבה היה המלך, הפכה לנתינה שפלת רוח: מביאה לו כריכים לחזרות, מנסה לעשות משפחה, מקפידה על אוכל בריא, כדי שעור הפנים יהיה יפה. נסים סלד מה"זרעונים" שאכלה והאכילה. אילנה כתבה שירים וניסתה לכתוב גם מחזות (אחד מהם על אישה בימי דוד המלך), אבל נסים שתק אחרי שקרא אותם. רק בתקופת החיזור היא הייתה יפה, חכמה ואף מחוננת...

שָׁלַחְתִּי אֶת לְשׁוֹן הַקָּמִילִיוֹן

לַשֶּׁסַע הָאֶלַסְטִי בֵּין רַגְלַיִךְ

זַעְתְּ כַּאֲחוּזַת נֶזַע חַשְׁמַל

הֶחְלַקְתִּי צְלוֹפַח צִיקְלוֹפּ

לִבְאֵר הַמִּשְׁאָלוֹת שֶׁלָּךְ

יָרִיתִי לְתוֹכֵךְ נְזָעִים מְיֻנָּנִים

פִּרְכַּסְתְּ כְּשׁוֹשַׁנַּת יָם אֶפִּילֶפְּטִית

אֲנִי הִגַּרְתִּי רִיר

אני מתה, תחושה מגעילה, הכול רוטט

מאה שבעים פעימות לשנייה, הלשון מחליפה צבעים

יש לי קשת בתוך הפה, חותכת בגוו ונעלמת

הזמן האחרון בעולם הוא שלי עכשיו

מזדקפת, מייללת כמו חתולה לוהטת

אחרי שגחלים צרבו את עורי עד שהשחיר

התקמט בתוך יד גדולה והושלך ארצה

לא חשה בכאב, מחוסנת מהמוות, ארצה!

לאור, אפילו אצבע לא מושטת, חסרת תחושה

דבר לא נוגע בי עוד, עצמותי נשברות בפריכות

יש בהן רק ריק, שקוף, נוזלי, מרייר כמו חילזון ממהר הביתה

לשחור האין סופי, ישליכוני מפורקת בדמי.

שם המלון היה "ים המוות" ואורותיו התנצנצו למרחקים בערבה. אך עוד לפני ארוחת הערב, בצאתי מחדרי, קראתי לו "מלון אנשי המאוד", על שום אורחיו שחלפו על פני במסדרון הארוך, המרופד ארגמן עמום ורך. כרסתנים מאוד. צנומים מאוד. גבוהים או נמוכים מאוד. בזוגות בשלשות. מטיילים מתון מתון בשיחה מלוחששת.

חדר האוכל היה מלא מפה לפה. כפות כסף מבריקות, למאות, הקישו בחרסינה ובתותבות, חליפות. נדחפות בכתפי המלצרים, נעו דלתות הזכוכית הענקיות הלוך ושוב, מדליפות בזרם

דק צליליה האלקטרוניים של תזמורת בנות לוט.

בנות לוט, זקנות ולבנות עד מוות, נגנו בבאר הסמוך. מפעם לפעם עלו מכלי הזמר להשתחוות. חרש חרש, באצילות, מחאו אנשי המאוד כפפה בכפפה שלוש פעמים.

בלילה נפתחה דלת חדרי. בפתח עמד זה שלא ראיתיו שנים רבות. מיד הכרתיו למרות המגבעת שכיסתה את מחצית פניו.

"דבר לי אליך." אמר.

"איך ידעת למצוא אותי במקום הזה?" – שאלתי.

"העקבות הוליכו" – אמר.

"לים המוות?"

"למוות בים..." גיחך.

 ישב בקצה מיטתי.

"דבר לי אלייך," חזר ואמר.

"דבר", אמרתי.

הוא דיבר ואני לא הבנתי דבר. המילים, זרות ורחוקות, נעתקו מפיו מהומהמות ועמוקות. לא הקשבתי עוד. מבעד לחרכים שבדלת ראיתי את אחרוני אנשי המאוד הולכים לחדריהם. רק שניים, שני גברים כמדומה, חבושי מגבעות כזו של ידידי, עמדו ללא נוע  ולא זזו מאצל דלת חדרי.

"אורבים לך", אמרתי.

"שם?" אמר.

 "כן", אמרתי, "אורבים לך."

 "סתם", אמר.

 "לא", אמרתי, "תיגש ותראה!"

 "טוב", אמר.

 הוא ניגש לדלת.

 "רואה?", שאלתי.

 "לא". הוא שיקר.

 "אינך רואה אותם?"

 "לא", אמר, "אין אף אחד".

 "שניים!" אמרתי.

 "רק כובעים", אמר. "שום דבר".

 "טוב", אמרתי, "פתח".

 הוא פתח.

הירייה נשמעה היטב וחבטת גופו הצונח.

קמתי מושכת נמרצות בשובל המתפתל של כתונת הלילה. להימלט, חשבתי, להיחלץ  מהר. לברוח לפני שהם ייכנסו. יחנקו אותי במגבעות! יגררוני מכאן מתנדנדת. "שיכורה... שיכורה...",  יילחשו אנשי המאוד מציצים מן החרכים.

אחד מבעלי המגבעות עצר אותי ליד הדלת.

"עכשיו תורך", אמר.

השני גחן עדיין על גופו (או גופתו, זאת לא ידעתי) של ידידי, זה שלא ראיתיו שנים רבות.

"אל לכם לרצחני!" אמרתי בלהט. "אל לכם לרצחני! אני רוצה לטבוע בים הזה. אומרים שצפים עליו. אני בטוחה שזה לא נכון".

רצתי לאורך מסדרון הארגמן, דופקת על כל הדלתות ואמנם החלו המאודים יוצאים מפתחי חדריהם.

"אבוד", רטן הראשון.

"עזוב אותה!" הלעיג השני בנחת. "צודקת. היא לא תצוף."

ניצלתי.

לאיטי, חזרתי אל זה שהיה אהובי לפני שנים רבות. עד שהגעתי כבר עמדו עליו האנשים בלבן. הוא שכב על אלונקה. זרועותיו בלבד נותרו באורכן הטבעי ועתה היו מקיפות ומחבקות את רגליו הזעירות. ראשו נח על המגבעת ופניו חיוורים ואפורים כים נגוע.

"תהיה בסדר", אמרתי לו.

האח הרחמן נכנס בעקבותיי אל החדר.

"הוא יחיה?" שאלתי.

"כן", הוא אמר.

"הוא יוכל לדבר?"

"לא," הוא אמר, "רק ללחוש".

"ו..." המשכתי "הוא יחזור ויגדל?"

"לא", הוא אמר, "הוא יהיה קטן מאוד".

"אבל...".

"אין דבר," אמר האח הרחמן. "הוא יתגורר במלון הזה. במלון הזה זה בסדר".

"כן," עניתי, "כן, שמתי לב."

(שולה מגידו)

מתחת לעור
הלב נע ללא מגע
מרכך את המרחק
בתוך הדממה.

הלכה השבוע לעולמה בגיל 79. טיילור אושפזה לפני כחודשיים במרכז הרפואי סידר סיניי בלוס אנג'לס בעקבות בעיות לב, סבלה מבעיות בריאות קשות והצהירה ב-2004 כי היא סובלת מאי-ספיקת לב קשה. בשנים האחרונות לחייה הכוכבת עטורת הפרסים הגיעה לאירועים ציבוריים על כיסא גלגלים, ואת טקס האוסקר האחרון, שנערך ב-27 בפברואר וחל ביום הולדתה ה-79, היא ציינה באופן פרטי בבית חולים בלוס אנג'לס.

קטע מתוך "מי מפחד מוירג'יניה וולף":

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 25.03.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי

תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.

משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה.
אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

בני דרפור מזמינים אתכם לבית פתוח

חמיס אלשייך, מפליטי דרפור, חבר בקבוצת משחק בתיאטרון החדר

ביום שישי, 25.3.2011
בין השעות 13:00-17:00

במרכז הקהילתי של בני דרפור בתל אביב, מאחורי שדרות הר-ציון 7 (חכמי אתונה 2).

אוכל דרפורי מסורתי, קעקועי חינה, ריקודים, מלאכת יד מקורית, מוסיקה חיה, מופעים.

מחיר הכניסה 20 ₪ קודש לקידום המרכז.

בני דרפור היא עמותה שנוסדה ע"י פליטי דרפור בישראל. המרכז ישמח לקבל ספרי ילדים, משחקים וציוד לבתי ספר.

יומן ההיריון שלי

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה עוצמה, שמחה וכוחות גדולים שלא ידעה כי קיימים בה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר

בימוי: רינה לביא

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

יום שישי, 1.4, בשעה: 21.00.  יום רביעי, 13.4, בשעה: 20:30.

יום חמישי, 14.4 בשעה: 21:00.

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה, טל': 036812126. 

ביקורת על ההצגה באתר "נשים מדברות אימהות":
http://www.medabrotimahut.co.il/?p=1446

הקטע הבא צולם בחדר:








 

אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

מופע מחול נשי ועוצמתי, תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי.
עיצוב תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. תאורה: ענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר. עיצוב גרפי: בלה מלכין.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

9.4.11, מוצ"ש, בשעה 21:00, התיאטרון הערבי עברי, יפו.

כרטיס 50 ש"ח. הזמנות בטל': 052-5284234, 054-5335135

גולומ

"שמתי לב שלפעמים אני מעורר חרדה בבני אדם, אבל מה שמפחיד אותם באמת זה הם עצמם..." (גולומ)

מסעו רווי הדמים של יצור כלאיים המניע את מכונת המלחמה האנושית. מופע בועט ואקטואלי - המשלב מוזיקה חיה ותיאטרון פיזי - משרטט בקווים חדים את פניו של הרוע בצורתו הקרה והאכזרית ביותר, ומציב מראה חשופה ונוקבת אל מול פניה של החברה הישראלית.

רעיון וכתיבה, בימוי ומשחק: דרור קדם.
מוזיקה מקורית וגיטרה חשמלית: תומר גולדברג.

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו.
הדרכת יוצרים וליווי פרויקט: שלי גורל.

יעוץ אמנותי: אמיר אוריין

יצירה שנולדה במעבדה של תיאטרון החדר, והוצגה לראשונה במסגרת מרכז הבמה ירושלים. משך ההצגה: כ-50 דק' (בסיום תתקיים שיחה פתוחה עם היוצרים)

יום חמישי, 7.4.2011, התיאטרון הערבי-עברי ביפו.

להזמנות: 052-7458321.

אנסמבל אספמיה מציג: אחוזת וייס

דרמת פשע משפחתית אפלה ורווית הומור שחור: כש"מירל'ה אפרת" פוגשת את הסופרנוס.

סיפורה של משפחת פשע יהודית חמה בטורונטו הקפואה, קנדה. אם המשפחה, אדית וייס, נחושה בדעתה להעלות את קרנה של המשפחה בהירארכיית הפשע ולהעמיק את חדירתה לאליטות הכלכליות והפוליטיות המקומיות.

מחזה: נוריאל טוביאס. בימוי: דליה שימקו. עיצוב תפאורה: אלכס ברויטמן. עיצוב תלבושות: דיתי אופק. מוסיקה מקורית: איסר שולמן. עיצוב תאורה: יעקב סליב. תנועה: ליאת אקטע.

משתתפים (לפי סדר הופעתם): אייל רז - מוריס וייס, ליאת אזר - מוריה כ"ץ. איציק גולן - מק'לחלן, אסתי זקהיים - אדית וייס, קרן חרותי - לואיזה, עופר עין גל - הארווי וייס, אלחי לויט - אדם וייס. ליאת אקטע - אנדריאה וייס.

משך ההצגה: שעה וארבעים דקות.

28,29 למרץ, תיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב, בשעה 20:00. 03-5611211

אנא, פאיזה 

בביצועה של יפה תוסיה כהן

ההצגה תתקיים ב-4 באפריל, יום ב', בשעה 21:00, בתיאטרון גבעתיים, רחוב רמז 40, גבעתיים.

המונודרמה זוכת פרס ראשון בפסטיבל 'תיאטרונטו 2000' ב'הבימה'

בעקבות סיפורה האמיתי של הזמרת המצרית האגדית פאיזה רושדי, אימה של השחקנית.

פאיזה התחילה קריירה של זמרת כילדה בקהיר, עלתה לארץ לאחר קום המדינה, וניהלה כאן קריירה משגשגת תחת כנפיה של רשות השידור.

סיפור של אישה, צבעונית ומעוררת השראה באופייה ובהתמודדותה. סיפור על יחסיה עם בתה היחידה שנולדה כאן. האם הן דומות על אף הכול? האם גורל הוא דבר שנקבע מראש?

הצגה שמביאה את קסם המזרח עם סיפור מרגש, ושפע של דמויות מצחיקות ומרגשות.

מחיר כרטיס:  65 ₪. להזמנות: 03-7325340.

לאנשי החדר הנחה: 50 ש"ח במקום 65 ש"ח. קוד הנחה בקופה 1303.  

אתר תיאטרון גבעתיים

יפה תוסיה כהן

פאיזה רושדי בטלוויזיה הישראלית בשנות ה-70:

מיכאלה למדן

ביום 27/03/11, נפתחת בגדרה סדנת כתיבה יוצרת בהנחיית מיכאלה למדן.

הסדנה תתקיים בימי ראשון בין השעות 18:00-20:00 וכוללת 12 מפגשים בני שעתיים, המשלבים בין פיתוח מיומנויות הכתיבה לגילוי פיתוח הכוחות היוצרים בנו. המפגשים כוללים התנסות בכתיבה, עיון בטקסטים, דיון ומשוב. הסדנה מיועדת לכותבים מתחילים או לכותבים שטרם נחשפו.

לפרטים: מיכאלה, 054-720-8422, dmlamdan@gmail.com

התליין

הסרט התיעודי של נטעלי בראון ואביגיל שפרבר, מגולל את קורות חייו של שלום, האיש שתלה את אייכמן והפך ברבות ימיו לשוחט. "התליין" זכה בפרס לסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה ובציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי הטוב ביותר לקולנוע תיעודי - אידפ"א באמסטרדם. אל תחמיצו את ההקרנות בסינמטקים.

סינמטק תל אביב:  יום רביעי, 30.3, 18:15. 

סינמטק ירושלים:  יום ראשון, 27.3, 19:00.   יום חמישי, 31.3, 21:30.   

סינמטק חיפה:  יום שישי, 25.3, 14:00.   יום חמישי, 31.3, 19:00.

אחותך

הגיעה לפסטיבל עכו

Click above to see 9 chapters of the kabbalist cabaret

וכעת ממשיכה כהרכב ג'ז 

ששליש  ממנו קאברים  שישית הכהן  הגדול  בכחול

שישית אחותך בורוד כעת במיקסים ומחפשת חברת תקליטים 

ושליש חומר מקורי מפרויקטים קודמים. מעוניינת לחדש קשר לראות אם תשירי עימנו.

לוח הופעות למרץ: להתקשר לעופר גולני, האדמו"ר מאגרון, 054-422-3996.

"בת בית"

אני מאוד שמחה להזמין אתכם לערב מיוחד: ערב מחול ופרפומנס: "בת בית" - ערב מגוון, אינטימי, שנע בין האינדיבידואל לקולקטיב. 5 נשים נפגשות ופוגשות את האישי, האישה והאנשים.

אהרונה ישראל: סולו. דנה הירש ליזר: אני צריכה אותך. דניה אלרז: דברים שאני לא. טלי זבילביץ: ילדה ילדה ילדה. שרונה פלורסהיים: סיסיליה עכשיו.  

24.3, בשעה 20:00, בבית תמי, תל אביב. תזמינו כרטיסים מראש - האולם קטן (03-5288827)

שבוע נפלא ונתראה: טלי זבילביץ, אמנית אימפרוביזציה, מורה לפלדנקרייז, קונטקט אימפרוביזציה ותנועה, 052-5413201

יעקב כרמלי - התערוכה

שלום,

שמחה להזמין אתכם לתערוכה של הצייר יעקב כרמלי, שאיתו אני עובדת.

אירוע הפתיחה יתקיים ביום שבת, 26.03 בשעה 19:00 בגלריה קארדו בחיפה.

מומלץ בחום

מיכל גיל

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459
מוסיקאים: מוסיקאים שיצירתם איננה רשומה באקו"ם מוזמנים לשלוח אלי מוסיקה להשמעה בתוכנית: kjud59@gmail.com

אהבה חדשה: יום ה', בין השעות 22:00-23:00, יש לך הזדמנות למצוא אהבה חדשה. להתקשר לרועי בפורטל החיים הטובים: 054-488-9999 והדרך סלולה.
יהודית קונפורטי

אלי הוז - קורא סיפורים

מוכר סיפורים יום-יום בסמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.
עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

סיפור חייך

היית רוצה לשתף בסיפור מחייך על שינוי? תוכל/י לעשות זאת בתוכנית רדיו חדשה בקול השלום. בתוכנית יתארחו כל פעם שני אורחים/ות שונים וכל אחד יספר סיפור (כעשר דקות) בנושא "שינוי וטרנספורמציה", אירוע בחייכם שגרם לשינוי משמעותי בתפיסת עולמכם או בחיים. נא לפנות אלי לתיאום ראיון. ניתן כבר עכשיו להאזין לתכנית הראשונה באתר: http://allforpeace.org/heb/lifestory732011

התכנית תשודר גם ברדיו   107.2 FM  בכל יום שני בשעה 20:00 בערב

בברכה, אלעד ואזנה, 054-249-7009, elad@havayati.co.il

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר )

לתגובות על התוכנית או להצטרפות לקורסי הוידיאו: yoman.video@gmail.com

מבחר מתוך קטעי היומן, באתר אקטיבי.

לארגונים ואנשים המעוניינים לשדר סרט וידאו במסגרת התוכנית או לפניות, תגובות והצעות: yoman.video@gmail.com

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

(גיא דוידי)

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------