הטקס נועד להיות ציון דרך אל חג החירות.
הוא לא נועד להחליף את סדר הפסח המסורתי, אלא להוסיף לו רובד אישי אקטואלי, מנקודת
מבטו של אדם-יוצר ככלל ומנקודת מבטם של המשתתפים בו והוא מכיל קטעים מתוך הסדר
המסורתי וגם קטעים חדשים.
סדר הפסח האלטרנטיבי מתקיים תמיד ביום
שישי שלפני הסדר המסורתי.
סעודת חג מלאה וצמחונית - מובטחת, בזכות
המשתתפים: מי שבא לסדר מוזמן להביא מזון או משקה והדבר מוסדר בשיחה אישית
בין נציג/ה מהחדר לבין המשתתפים.
זרוע – במקום זרוע חרוכה של עוף או בקר - ענף או גבעול של פרי או ירק
("בזרוע נטויה", שמות ו', 6).
ביצה – קערת ביצים קשות
(זכר לקורבן חגיגה שהיו מקריבים ביום טוב).
דמעות של עצב ושמחה – קערת מים מלוחים
("הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו").
(כל פנייה בדפים אלו, הרשומה בלשון זכר,
כוונתה זכר ונקבה)
מנחה:
מִנְחָה טובה /
ערב טוב ומבורך.
נתחיל בסדר
הפסח האלטרנטיבי של משפחת תיאטרון החדר.
ישיבה נוחה.
עיניים עצומות. נשימת רווחה גדולה וטובה!... נשימה אוטונומית. מניחים לגוף לנשום
על פי דרכו. הקשבה. מקשיבים לפעימות הגוף. הן מסמנות את קצב החיים האישי. סופרים
עשרים פעימות. אחר-כך אפשר לפקוח עיניים ולהמתין...
מה קורה?...
(סבב של אמירות
אישיות. המסובים מוזמנים לומר דברם בכל עניין.
ברוך אתה אדוני
אלוהינו אשר בנפשנו הוא ובנפש כל חי, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, אשר
לכבודו מדליקים נר של יום טוב. נשים שלום, אורה ושמחה במעוננו, כי הם מקור חיים.
אור הנרות סימן הוא לאורה של היצירה הטובה ונאמר אמן!
מוזגים כוס ראשונה:
כוס ראשונה לאהבה
אהבה היא קשר, לחיבור הטוב בינינו לבין עצמנו, בינינו
לבין העולם. אמן!
"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם
ממצרים מבית העבדים".
ניסן הוא חודש האביב. חג הפסח הוא חג
החירות.
על כך כבר נאמר שהזמן שבו מתקיים
שחרור עמים מעול הדיכוי הוא: "אָבִיב הָעַמִּים".
אמר רבי משה
אלשיך:
אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר.
מהו לאור הנר? כי הנר היא הנשמה ואור הנמשך מן הנר הוא
היצר הטוב.
ומהו שבודקים בחורין ובסדקין? בכל מצפוני ליבנו
וּבְמַחֲבוֹאוֹת פְּנִיוֹתֵּינוּ.
האדם-היוצר הוא הנר והיצירה היא אוֹר
הנר
לפי שהיוצר נותן ביטוי לעצמו ועושה
לתיקון עצמו והעולם
אמר רבי
זוּסְיָה מְהאנִיפּוֹלִי:
עיקרה של חירות שאין בה התנשאות וגאווה. החמץ מתנפח,
לפיכך אין בו חירות
המצה אינה מתנשאת ואיננה מתנפחת, לפיכך היא סמל לחירות.
על כל אדם מוטלת חובה חברתית לדעת מהי
עבדוּת ומהי חירוּת.
על כל אדם מוטלת חובה אישית
להיות שופט לעצמו, רואה בעיניו, מתבונן
בְּבִינתוֹ ושואל:
כיצד אני משחרר את עצמי מדיכוי? כיצד
אני משחרר את זולתי מדיכוי?
דיכוי עצמי סופו שהוא מביא לדיכוי
הזולת ודיכוי הזולת מביא לדיכוי עצמי.
הפסקת הדיכוי היא תנאי הכרחי בדרך אל
החירות.
הרמב"ם,
הלכות חמץ ומצה:
מצוות עשה של תורה, לספר בְּנִסִים ונפלאות שנעשו
לאבותינו במצרים
וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.
מה הם "נסים ונפלאות שנעשו
לאבותינו"?
הנס הוא נפלא,
אבל מִדֶרֶך הטבע הוא. הנס תמיד קיים לשם תיקון עולם.
"ומשה הִכָּה בסלע וייצאו ממנו מים". אמרו
העברים במדבר: הרי זה נס. אבל אם לא היו המים שם בסלע עוד קודם לכן, לא יכול היה
משה להוציאם ועד שהוציא את המים מן הסלע, הם היו נעלמים. עמדו העִבְרִים אל מול
הסלע ולא האמינו שייצאו ממנו מים. אבל כשיצאו המים מן הסלע, האמינו וכבר לא היה זה
לפלא בעיניהם. עמדו ושתו מן המים ואז נִדְמוּ להם המים כְּדבר המובן מאליו.
הנפלא הוא מה
שמעבר להשגתנו, אבל אם לימדנו את עצמנו להשיגו
עדיין הוא יכול
להיות נפלא אף שהוא נפלא המובן מאליו.
האדם-היוצר עושה נסים הוא מטבעו:
הוא מציג בפני קהל את נס היצירה וחושף
את החיים שמעבר למובן מאליו
והנה הוא כמים החיים המפכים מן הסלע
ומדרך הטבע הוא.
(נטילת ידיים.
מעבירים בקרב המסובים כלי מים, קערה ומגבת)
כַּרְפּס
(המנחה נוטל
כרפס, טובל במי מלח. מברך את הנוכחים ע"פ חוויה אישית מידית)
(א) אני חבצלת השרון שושנת העמקים:
(ב) כשושנה
בין החוחים כן רעיתי בין הבנות:
(ג) כתפוח
בעצי היער כן דודי בין הבנים,
בצלו
חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:
(ד)הביאני
אל בית היין ודגלו עלי אהבה.
(יא) כי הנה
הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו:
(יב) הניצנים
נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו:
(יג) התאנה
חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח.
(שיר השירים ב')
יַחַץ
(נוטלים מצה
אמצעית וחוצים אותה לשני חלקים. את החלק הגדול עוטפים במפית. זהו אפיקומן שמניחים ל"צפוּן".
אֲפִיקוֹמָן – מיוונית: Epi Komon, אל התהלוכה, אל השעשועים. משתה שעשועים שעורכים אחרי הסעודה.
כינוי למחצית המצה האמצעית שמטמינים מתחת לכר ההסיבה, ואוכלים אותה בסופה של
הסעודה (אברהם אבן שושן, המילון החדש, קרית-ספר, 1981, כרך א', עמ' 70). כאן הוראת
האפיקומן היא שונה. ע' להלן)
המחצית הגלויה של
המצה,
היא להזכיר את
סבלם של מי שאנו יודעים מה עולה בגורלם.
המחצית המוסתרת
של המצה,
היא להזכיר את
סבלם של מי שאיננו יודעים מה עולה בגורלם
על ארבע דרכים דִבְּרָה הקַבָּלָה: פְּשַׁט,
רֶמֶז, דְרוּשׁ וְסוֹד.
ארבעה שלבי יצירה
במעגל הפתוח:
א. דת. ב. תבונה. ג. יצירה
מהפכנית. ד. שלב הקיפאון -
שהוא הגשר הצר בדרך לפתיחתו של מעגל
יצירה חדש
א. אחד חכם
"חכם מה הוא אומר? מה העדוֹת והחוקים
והמשפטים אשר ציווה יהווה אלוהינו אתכם?"
א. המעגל הפתוח – שלב הדת
חכם הוא מי ששינן את התורה ויודע אותה על בּוּרְיהּ, בשלמותה. חכם סימנו צייתן.
מציית לסדר המרכזי הקיים. משמר את ההיסטוריה שירש מאבותיו. יוצר על פי החוקים והמשפטים
שקיבל מאבותיו ועושה ככל יכולתו לרצות את הציבור ומנהיגיו.
ב. אחד רשע
"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת
לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".
ב. המעגל הפתוח – שלב התבונה
מה לתבונה ולרשע? ואולי ה"רשע" אינו רשע כל כך
אלא רק נראה ככזה למשמרי היסטוריה? כאמור, הבן החכם, משמר היסטוריה. הוא מציית
לצווי השלטון ולעולם לא יוציא עצמו מן הכלל. אבל כל יוצר נדון להוציא את עצמו מן
הכלל, אם הוא מבקש ליצור יצירה מהפכנית. ביציאה מן הכלל הוא פורץ דרך וחוקר מרחבים
חדשים. הוא האדם-המורד-המוּדָע לעצמו ולעולם, אב-הטיפוס של האדם-היוצר-האמן. הוא
מצוי בשלב התבונה של חייו ושואף לקיים דיאלוג בין ההיסטוריה המשומרת לבין החוויה האישית
המידית הרעננה, לשם יצירת הרמוניה חדשה. הוא נאבק למען רווחת האדם. המֶרֶד המוּדע
לעצמו הוא תנאי הכרחי לחירות האדם.
ג. אחד תם
"תם מה הוא אומר? מה זאת? ואמרת אליו,
בחוזק יד הוציאנו יי ממצרים מבית העבדים".
ג. המעגל הפתוח
– שלב היצירה המהפכנית
תם הוא תמים,
כלומר, שלם. שלם עם עצמו ובשאיפתו לִשְׁלֵמוּת. על כך נאמר: "הַצּוּר תָּמִים
פָּעֳלוֹ".תם מודע לעצמו ועל כן
מקיים תנועה נמשכת בדיאלוג עם עצמו ועם העולם. שואל ומבקש תשובה, נשאל ומשיב.
תמימותו של היוצר מסייעת לו במימוש יצירתו המהפכנית.
ד. ואחד שאינו יודע
לשאול
"ושאינו יודע לשאול, את פתח לו".
ד. המעגל הפתוח
- שלב הקיפאון
"ושאינו
יודע לשאול" נתון במעגל סגור, במצב של התנגדות, אדישות, מכונס בבועתו, נתון
לשליטתה של תודעה כוזבת. הוא מבקש תמיכה מהזולת ועל כן: "אַת פְּתַּח
לוֹ". אבל הוא יכול גם להקשיב למנחה האישי שבתוך עצמו, כדי להיחלץ ממצוקת
הדיכאון המשעבד, אל חירותו, ואז נפתח מעגל יצירה חדש. ,
ויאפו את הבצק
אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם.
כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא
הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר, או לפחות איזו צידנית למקרה של יציאה בהולה?
מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד נפלו מהמצרים
על העברים.
מכות מצרים לא ביום אחד באו מהעבדים העברים על
המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים והעברים מכים ומוּכִּים ולא הניחו המצרים לעברים
לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה ואחרי כל מכה: "ויחזק לב
פרעה". המשעבד מקשיח והולך והוא אלים יותר, אטום יותר ואחרי כל מכת-נגד נאמר:
"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד. תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל
החירות, כי כלל לא ידעו מה היא. עד שבא משה הנביא, האדם-היוצר-המהפכן ולימד אותם
חירות מהי. גם אז היו מתנגדים וממררים את חייו. אולם כבר לא היו יכולים להכחיש את
השעבוד כי ידעו מה הוא.חייהם היו הולכים
ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום
וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום. ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין
בתורת החירות, עדיין זורמים ונסחפים, סבילים ואדישים, בזרם ההיסטוריה. זרימה זו,
היא בטבע הדיכוי וממנה יש להשתחרר תחילה.
פתאום, יום
אחד, לכאורה ללא כל סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם.
לא ברשותו של
פרעה הם יוצאים אל החירות. ברשות עצמם הם יוצאים והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת
בעיניהם ואז "ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"
כך דרכה של יצירה
אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה,
בייסורי יצירה "בחומר ובלבנים".
פתאום, יום אחד, הוא קם ומבקש להוציא את
היצירה אל האור,
שתהיה פת הלחם
מצויה ולא תחסר לנו ולאחינו בני האדם בכל אתר!
מַצָה
(מחלקים את
המצה העליונה, פיסה לכל אחד)
נשימת רווחה!... רגע אחד בדממה, ברכה פנימית... נשימת
רווחה... אמן!
מָרוֹר
(מראים על המרור
ואומרים:)
מרור זה שאנו
אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו ואמותינו במצרים, שנאמר:
וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר
עבדו בהם בפרך".
על שום שבכל
דור ודור עלול אדם למרר את חיי זולתו וחובה עלינו לעשות כפי יכולתנו להציל מדוכא
מיד המדכא.
מוזגים כוס שנייה:
כוס שנייה ליצירה
שבזכותה אנו יוצאים משעבוד לחירות,
מדיכוי לתיקון. אמן!
(שותים כוס שנייה)
כּוֹרֵךְ
(לוקחים מן
המצה התחתונה, כורכים מרור וחרוסת ולפני האכילה אומרים)
זכר למקדש
כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים.
היה כורך פסח
מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלהו".
רֵעֲך - כל אדם.
זכור את הגֵר, את המיעוט, את הפליט.
"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר
הגר אתכם!"
"ואהבתם את הגֵר כי גֵרים הייתם
בארץ מצרים!"
(מחצית זו של המצה תושם עם מיני מזון ומשקה, שיוצאו אל
רשות הרבים ויינתנו לכל דִכְפִין)
בָּרֵךְ
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים
הוא נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו. ובטובו הגדול תמיד לא חָסֵר לנו, ואל יחסר
לנו מזון לעולם וָעֶד. בעבור שמו הגדול. כי הוא אל זן ומפרנס לַכֹּל ומיטיב לכל
ומכין מזון לכל בְּריוֹתיו. ברוך אתה אדונַי הזן את הכול.
מוזגים כוס שלישית:
כוס שלישית נשתה לשלום, לשוויון
ולאחווה,
בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין
שכנינו, בינינו לבין העולם. אמן!
בא החתול וטרף את הגדי, גדי קטן גדי לבן, ובא הכלב ונשך לחתול, שטרף את הגדי
שאבינו הביא. דזבין אבא בתריי זוזיי, חד גדיא, חד גדיא
ואי מזה הופיע מקל גדול, שחבט בכלב שנבח בקול, הכלב שנשך את החתול, שטרף את
הגדי שאבינו הביא. דזבין אבא בתריי זוזיי, חד גדיא, חד גדיא
ואז פרצה האש, ושרפה את המקל, שחבט בכלב המשתולל, שנשך לחתול, שטרף את הגדי
שאבינו הביא. דזבין אבא בתריי זוזיי, חד גדיא, חד גדיא
ובאו המים וכיבו את האש, ששרפה את המקל, שחבט בכלב המשתולל, שנשך לחתול,
שטרף את הגדי, שאבינו הביא. דזבין אבא בתריי זוזיי, חד גדיא, חד גדיא.
ובא השור ושתה את המים, שכיבו את האש, ששרפה את המקל, שחבט בכלב, שנשך לחתול,
שטרף את הגדי, שאבינו הביא. דזבין אבא בתריי זוזיי, חד גדיא, חד גדיא.
ובא השוחט ושחט את השור, ששתה את המים, שכיבו את האש, ששרפה את המקל, שחבט
בכלב, שנשך לחתול, שטרף את הגדי, שאבינו הביא.
ובא מלאך המוות, והרג את השוחט, ששחט את השור, ששתה את המים, שכיבו את האש,
ששרפה את המקל, שחבט בכלב, שנשך לחתול, שטרף את הגדי שאבינו הביא. דזבין אבא
בתריי זוזיי, חד גדיא חד גדיא.
ומה פתאום את שרה, חד גדיא? אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך, מה השתנה? אני השתניתי לי השנה
שבכל הלילות, בכל הלילות, שאלתי רק ארבע קושיות. הלילה הזה יש לי עוד שאלה: עד
מתי ימשך מעגל האימה?
הלילה הזה יש לי עוד שאלה: עד מתי ימשך מעגל האימה? רודף ונרדף, מכה ומוכה,
מתי יגמר הטירוף הזה?
ומה השתנה לך? מה השתנה? אני השתניתי לי השנה. הייתי פעם כבש וגדי שליו. היום
אני נמר וזאב טורף. הייתי כבר יונה. הייתי צבי. היום איני יודעת מי אני. דזבין אבא
בתריי זוזיי, חד גדיא חד גדיא. קנה אבינו גדי בשני זוזים. שוב מתחילים מהתחלה...
מי אתה אליהו הנביא?האם אתה האשף
המכשף, מחייה המתים?איש הדת הקנאי והנוקם
שדם על ידיו?או אתה האדם שחווה את כוחו של האל היוצר? או אתה דמותו של הסב הטוב והמיטיב, מתרץ קושיות
ומשכין שלום?או אתה כל אלה יחד ועוד רבים
מעשיך, כי בך התגלמה דמותו המורכבת של אדם.
ועל
כן:
נשתה כוס חמישית זו
לבחירה
בחיים,
לעידון
היצר באמצעות היצירה,
להפסקת
מעשי העוול,
למען
החסד, החמלה, האהבה והטוב שבאדם,
לשלומו
ורווחתו של האדם באשר הוא.
נשתה כוס חמישית: "ובחרת בחיים"!
ניתן אהבתנו לאיש ואישה, זקן וטף, וגם
למי אשר לא ידענו. כי אהבתנו מֶקֵלָה על הסבל ומתקנת עולם. ניתן אהבתנו לכל
הברואים לרפא גופם, נפשם, נשמתם. אמן.
עמידת מוצא. עיניים עצומות. נשימת רווחה גדולה וטובה...
נשימה אוטונומית. הקשבה. יש הילה שבוקעת מתוך הגוף עושה טוב לסביבה. במשך רגע קל,
כל אחת בחוויה שלה, כל אחד בחוויה שלו... נשימת רווחה... מחשבה טובה, כל אחת על
עצמה, כל אחד על עצמו, מחשבה כמו, "אני טובה, אני טוב"... טוב, מחשבה
טובה על הנוכחים כאן, מחשבה כמו "אתן טובות, אתם טובים"... נשימת
רווחה... אם אפשר חיוך קל. ללחוץ קלות כפות ידיים לשלום. להיפרד בידיים, לפקוח
עיניים ועם החיוך הזה להקיף את המעגל במבט, בין אם נפגשים במבט או לא, את המעגל
עשינו ושיהיו לנו ימים טובים, אמן.
