האיגרת השבועית

הסדר האלטרנטיבי הוא מסורת שהחלה בתאטרון החדר בשנת 2000. הוא נועד להוות ציון דרך לקראת חגי האביב ולהוסיף להם רובד אישי אקטואלי, מנקודת מבטו של אדם-יוצר בכלל ומנקודת מבטם האישית של המשתתפים בו והוא מכיל קטעים מתוך הסדר המסורתי וקטעים חדשים. בכל שנה עובר נוסח הסדר קריאה מקדימה ולפי הצורך הוא גם מתעדכן משנה לשנה. הסדר כולל סבב של "מה קורה?", קריאת ההגדה וארוחה צמחונית מלאה שמכינים משתתפי הסדר. סדר הפסח של תיאטרון החדר מתקיים תמיד ביום שישי שלפני סדר הפסח העברי המסורתי. השנה התקיים הסדר ביום ו', ז ניסן, התשע"ו, 15.4.2016, בשעה 14:00, בחדר. להלן נוסח מעודכן של הסדר האלטרנטיבי בחדר.

חג חירות שמח!

הגדה של פסח

שיטת אוריין – המעגל הפתוח

ערך וכתב: אמיר אוריין

סדר הפסח של תיאטרון החדר מוקדש באהבה

למשפחת תיאטרון החדר

וליוצרים באשר הם

לנאבקים מדיכוי לשחרור, מעבדות לחירות

לשנה הבאה בחירות ובשלום!

נוסח זה נעשה בהשראת:

דראמשטאדט, אשכנז, תצ"ג, 1733

וינה: יוסף שלזינגר, וינה, 1930

הרבנות הצבאית הראשית, 1974

הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, 1979

התנועה המסורתית, בעריכת הרב מיכאל גרץ, 1993

מועצת הרבנים המתקדמים, בעריכת הרב יהורם מזור, 2000

הגדת הפליטים 2008

שיטת אוריין - המעגל הפתוח

המהדורה הראשונה: 2001

מהדורה שש-עשרה 2016, מיוחדת לסדר הפסח האלטרנטיבי בתיאטרון החדר

ביום ו', ז' ניסן תשע"ו, 15.04.2015, בשעה 14:00

(מנהגים אחדים בטקס הסדר המסורתי מקורם בתרבות יוון ורומא. ע' אפלטון, "המשתה")

קערת הפסח:

כרפס – סלרי/פטרוזיליה ותפוח-אדמה או בצל (סמל לצמיחה. טובלים במי מלח, ללמד שהיא כרוכה בדמע).

מרור – ירק מרוסק, מר או חריף, לרוב שורש חזרת, עולש או סחוג, או עלה חסה ("וימררו את חייהם").

חרוסת – תערובת רכה של פירות מיובשים ויין, שצבעה כצבע הטיט ("בעבודה קשה בחומר ובלבנים").

זרוע – לרוב זרוע חרוכה של עוף או בקר. אפשר גם גבעול של פרי או ירק ("בזרוע נטויה").

ביצה – קערת ביצים קשות (זכר לקורבן חגיגה שהיו מקריבים ביום טוב).

דמעות של עצב ושמחה – קערת מים מלוחים ("הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו").

(כל פנייה הרשומה בלשון זכר, כוונתה זכר ונקבה)

מנחה:

מנחה טובה / ערב טוב ומבורך.

נתחיל בסדר הפסח האלטרנטיבי של משפחת תיאטרון החדר.

סדר זה שואב ממורשת אבות, מחידושי בנים ומן המעגל הפתוח.

ישיבה נוחה. עיניים עצומות. נשימת רווחה גדולה וטובה!... נשימה אוטונומית. מניחים לגוף לנשום על פי דרכו. הקשבה. מקשיבים לפעימות הגוף. הן מסמנות את קצב החיים האישי. סופרים עשרים פעימות. אחר-כך אפשר לפקוח עיניים ולהמתין...

מה קורה?...

(סבב של אמירות אישיות. המסובים מוזמנים לומר דברם בכל עניין.

הסבב מסתיים בנשימת רווחה)

קדש, ורחץ, כרפס, יחץ,

מגיד, רחצה, מוציא, מצה,

מרור, כורך, שולחן-עורך,

צפון, ברך, הלל, נרצה.

קַדֵּשׁ

(מדליקים נרות ומברכים)

ברוך אתה אדוני אלוהינו אשר בליבנו, בנפשנו, בנשמתנו, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, היוצר אשר לכבודו מדליקים נר של יום טוב. נשים שלום, אורה ושמחה במעוננו, כי הם מקור חיים. באור הנרות נראה את אור היצירה ונאמר אמן!

מוזגים כוס ראשונה:

כוס ראשונה לאהבה

אהבה היא קשר, לחיבור הטוב בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. אמן!

(שותים כוס ראשונה)

(מכאן ואילך כל אחד מהמסובים קורא קטע מההגדה)

"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".

"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית העבדים".

ניסן הוא חודש הפריחה המתחדשת. חג הפסח הוא חג החירות, אביב הטבע ואביב האדם.

על כך כבר נאמר שהזמן שבו מתקיים שחרור עמים מעול דיכוי הוא: "אָבִיב הָעַמִּים"

(כינוי למאבק לחירות שבא לידי ביטוי בשורת מהפכות בכמה ממדינות אירופה

בשנים 1848-1849)

אמר רבי משה אלשיך:

"אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כי כפי שהשׂאוֹר מחמיץ את העיסה,

כך היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומחטיאו, ועל כן חלה עליו חובת ביעור יצר הרע. ומהו לאור הנר? כי הנר היא הנשמה, ואור הנמשך מן הנר הוא היצר הטוב.

ומהו שבודקים בחורין ובסדקין? בכל מצפוני ליבנו וּבְמַחֲבוֹאוֹת פְּנִיוֹתֵּינוּ."

עבדות וחירות - כל אדם נושא אותן עימו תמיד.

על כל אדם מוטלת החובה לדעת מהי עבדוּת ומהי חירוּת ומוטל עליו לבחור בין זו לזו.

על כל אדם מוטלת חובה טבעית

להיות שופט לעצמו, רואה בעיניו, מתבונן בְּבִינתוֹ ושואל:

כיצד אני משחרר את עצמי מדיכוי? כיצד אני משחרר את זולתי מדיכוי?

דיכוי עצמי סופו שהוא מביא לדיכוי הזולת, ודיכוי הזולת מביא לדיכוי עצמי.

חשיפת הדיכוי היא תנאי הכרחי בדרך למימושה של חירות.

אמר רבי זוּסְיָה מְהאנִיפּוֹלִי:

עיקרה של חירות שאין בה התנשאות וגאווה. החמץ מתנפח, לפיכך אין בו חירות

המצה אינה מתנשאת ואיננה מתנפחת, לפיכך היא סמל לחירות.

האדם-היוצר, אשר בתוך עמו הוא יושב, הוא השׂאוֹר שבעיסה

האדם היוצר הוא הנר והיצירה היא אוֹר הנר

לפי שהיוצר נותן ביטוי לעצמו

ועושה לתיקון עצמו והעולם

הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה:

מצוות עשה של תורה, לספר בְּנִסִים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

מה הם "נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו"?

הנס הוא נפלא, אבל מִדֶרֶך הטבע הוא. נס מסייע בתיקון עולם.

"ומשה הִכָּה בסלע וייצאו ממנו מים". עמדו בני ישראל ואמרו: הרי זה נס. אבל המים היו שם קודם לכן, שאם לא היו שם המים בסלע קודם לכן, לא יכול היה משה להוציאם מתוך הסלע, ועד שהוציא משה את המים מן הסלע, הם היו נעלמים. עמדו העִבְרִים אל מול הסלע ולא האמינו שייצאו ממנו מים, והיה הדבר נפלא בעיניהם. אבל כשיצאו המים מן הסלע, האמינו, וכבר לא היה זה פלא. עמדו בני ישראל ושתו מהמים ואז נִדְמוּ להם המים כְּמובנים מאליהם. הנפלא הוא כל מה שאיננו יכולים להשיגו, אבל אם לימדנו את עצמנו להשיגו, כבר אינו נפלא אלא מדרך הטבע הוא.

האדם-היוצר עושה נסים הוא מטבעו: מגלה את דבר קיומו של הנס, הופך את הנס לדבר שכל אדם יכול להשיגו בדרכו, חושף את פשר הסוד המגולם בנס ומעשיר את תודעת הקהל.

וּרְחַץ

(נטילת ידיים. מעבירים בקרב המסובים כלי מים, קערה ומגבת)

כַּרְפּס

(המנחה נוטל כרפס, טובל במי מלח. מברך את הנוכחים ע"פ חוויה אישית מידית)

(א)   אני חבצלת השרון שושנת העמקים:

(ב)   כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות:

(ג)    כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים,

        בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:

(ד)  הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה.

(יא)   כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו:

(יב)   הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו:

(יג)   התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח.

יַחַץ

(נוטלים מצה אמצעית וחוצים אותה לשני חלקים.

את החלק הגדול עוטפים במפית. זהו האפיקומן שמניחים ל"צפוּּן")

אֲפִיקוֹמָן – מיוונית: Epi Komon, אל התהלוכה, אל השעשועים. משתה שעשועים שעורכים אחרי הסעודה. כינוי למחצית המצה האמצעית שמטמינים מתחת לכר ההסיבה, ואוכלים אותה בסופה של הסעודה. כאן הוראת האפיקומן היא שונה:

המחצית הגלויה של המצה, היא להזכיר את סבלם של מי שאנו יודעים מה עולה בגורלם.

המחצית המוסתרת של המצה, היא להזכיר את סבלם של מי שאיננו יודעים מה עולה בגורלם ואת מעשי העוולה הנסתרים מעינינו.

מַגִיד

(מגלים את המצות, מגביהים את הקערה והכול אומרים)

הא לחמא עניא

(זה לחם העוני)

די אכלו אֲבָהָתַנָא

(שאכלו אבותינו)

בארעא דמצרָיִם

(בארץ מצרים)

כּל דִיכפין – יֵיתֵי וְיֵיכוֹל

(כל הרעב – יבוא ויאכל)

כּל דיצריך – ייתי ויפסח

(כל הנצרך – יבוא ויפסח)

השתא עַבְדֵי

(עכשיו עבדים)

לשנה הבאה בני חורין.

(לשנה הבאה בנים לחירות)

מה נשתנה

הלילה הזה מכל הלילות?

שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה,

הלילה הזה כולו מצה.*

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות,

הלילה הזה מרור.

שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת,

הלילה הזה שתי פעמים.

שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין,

הלילה הזה כולנו מסובין.

*(אכילת המצה היא יציאת ידי חובת הסדר, אולם איש באמונתו יחיה ויאכל על פי דרכו)

עבדים היינו

לפרעה במצרים,

ויצאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה,

ואילו לא יצאנו ממצרים,

הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.

ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה,

מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים,

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

מהי "היד החזקה" ומהי "הזרוע הנטויה"?

היד החזקה היא כוח הרצון שברוח האנושית, והזרוע הנטויה היא הגוף הנחלץ מדיכוי.

למה הדבר דומה? לאדם-היוצר השרוי בדיכוי והוא מגייס את כל כוח רצונו להיחלץ ממנו. הוא נותן ביטוי מוגן לעוצמתו האישית, והיא משחררת אותו ואת זולתו, אל חירות היצירה.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה:

(ארבעה בנים הם אדם אחד מורכב, שכל תכונותיהם מתגלמים בו!)

אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.

על ארבע אימהות דברה תורה: שרה, רבקה, רחל ולאה.

על ארבע דרכים דִבְּרָה הקַבָּלָה: פְּשַׁט, רֶמֶז, דְרוּשׁ וְסוֹד.

ארבעה שלבי יצירה יש במעגל הפתוח:

דת, תבונה, יצירה מהפכנית וגם שלב הקיפאון

שהוא הגשר הצר בדרך לפתיחתו של מעגל יצירה חדש.

אחד חכם

"חכם מה הוא אומר? מה העדוֹת והחוקים והמשפטים אשר ציווה יהווה אלוהינו אתכם?".

המעגל הפתוח – שלב הדת: חכם הוא מי שיודע דברים רבים. הוא עדיין לא חכם ממש, אלא חכם צייתן. הוא מציית לסדר הקואליציוני-המרכזי הקיים. הוא מבקש לשמר את ההיסטוריה שירש מאבותיו. הוא יוצר על פי החוקים והמשפטים המקובלים על רובו של הציבור.

אחד רשע

"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".

המעגל הפתוח – שלב התבונה: ה"רשע", כלל אינו רשע, אלא שכך הוא מכונה בפי משמרי היסטוריה. הוא לכאורה מאיים על שלוותם, כי הוא פועל לצמיחה והתחדשות. הוא פורץ דרך ומחפש מרחבי יצירה חדשים. הוא האדם-המורד-המוּדָע, אב-הטיפוס של האדם-היוצר-האמן. מצוי בשלב התבונה של חייו ושואף לקיים דיאלוג  בין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המידית, לשם יצירת הרמוניה חדשה. הוא נאבק למען רווחת האדם. המֶרֶד המוּדע לעצמו הוא תנאי הכרחי לחירות האדם.

אחד תם

"תם מה הוא אומר? מה זאת? ואמרת אליו, בחוזק יד הוציאנו יי ממצרים מבית העבדים".

המעגל הפתוח – שלב היצירה המהפכנית: תם הוא תמים, כלומר, שלם מלשון שְׁלֵמוּת. הוא שלם עם עצמו ועם שאיפתו לִשְׁלֵמוּת, על כך נאמר גם: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ".  הוא מודע לעצמו ועל כן מקיים דיאלוג. שואל ומבקש תשובה, שואל ומשיב. תמימותו של היוצר מסייעת לו במימוש יצירתו.

ואחד שאינו יודע לשאול

"ושאינו יודע לשאול, את פתח לו".

המעגל הפתוח - שלב הקיפאון: "ושאינו יודע לשאול" נתון במעגל סגור, במצב של התנגדות או אדישות, מכונס בבועתו, נתון לשליטתה של תודעה כוזבת. אמרו רבותינו שהוא זקוק לזולתו שיסייע לו, ועל כן: "אַת פְּתַּח לוֹ". אבל הוא יכול גם להקשיב למנחה האישי שבתוך עצמו, כדי להיחלץ ממצוקת הדיכאון המשעבד, אל חירות האדם, ונפתח מעגל יצירה חדש.

רבן גמליאל היה אומר:

כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

לא יצא ידי חובתו, ואלו הן (הכול אומרים):

פסח מצה ומרור

פסח

בזמן שבית המקדש היה קיים היו אבותינו אוכלים זבח פסח, על שום מה? שנאמר:

"על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים". היום אנו אוכלים ארוחת פסח להזכירנו שלא לפסוח על פני הזולת, אלא לקרב אותו ולהיטיב עִמוֹ.

וכיצד זה "פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"? הרי, כביכול, מכות מצרים מכות טבע היו ואז כל יושבי הארץ סובלים: עבדים ואדונים, מדוכאים ומדכאים. אבל אם אמנם פסחו המכות על העברים, מה היו מכות אלו? אלא שהעבד מבקש להשתחרר ונאבק באדונו והאדון מבקש להפיק רווחים מן העבד שלו ואינו מניח לו להשתחרר. המאבק נורא והכול מתייסרים בו, עבד ואדון כאחד. אז יפרוץ העבד במאבק לחירות והאדון ישיב בטרור והעבד בטרור הנגדי.

דָּם – זה הדם המוקז בטרור ובטרור הנגדי.

צְּפַרְדֵּע – זו לשון חלקלקות שבה השלטון משכנע אזרחים להנציח דיכוי.

כִּנִּים – אלו טפילי הון המוצצים את דמם של מדכאים ומדוכאים כאחד.

עָרוֹב – אלו יצרים אפלים בנפשו של המדכא, הדוחפים אותו למעשי עוולה.

דֶּבֶר – זו מגפת הדיכוי המשחיתה את נפשו של המדכא.

שְׁחִין – זו דמותו המעוותת של המדכא, הנשקפת לו מתוך מראת ההיסטוריה.

בָּרָד – אלו פגיעותיו העיוורות של הדיכוי בחפים מפשע.

אַרְבֶּה – אלו מכות הטבע הבאות על המדכא שבמעשיו הוא משחית את העולם.

חֹשֶךְ – זו אפלת ההכחשה, שבה המדכא מקיף את עצמו.

מַכַּת בְּכוֹרוֹת – זו מכת המדינה המקריבה את בניה למוֹלךְ המלחמות.

ומכאן:

מכות פרעה, הן המכות שמכים המצרים את העברים,

האדונים את העבדים, המשעבדים את המשועבדים.

מכות מצרים הן המכות שמכים העברים את המצרים,

העבדים את אדוניהם, המשועבדים את המשעבדים.

לעולם אין אדם נעשה עבד מרצונו, ועל כן, העבְדוּת היא המכה הראשונה. כך גם גזרת פרעה

על העברים: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", היא מכה השקולה כנגד מכת בכורות.

מצה

זו שאנו אוכלים, על שום מה?

"על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם."

כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר, או לפחות איזו צידנית למקרה של יציאה בהולה?

מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד באו על העברים ומכות מצרים לא ביום אחד באו על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים מכים ומוּכִּים ולא הניחו לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה, ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה". המשעבד מקשיח והולך והוא אלים יותר, אטום יותר ואחרי כל מכת-נגד נאמר: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד. תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי לא ידעו מה היא. עד שבא משה הנביא, הוא האדם-היוצר-המהפכן ולימד אותם חירות מהי. אבל גם אז היו בועטים בו ומתנגדים לו וממררים את חייו. אבל כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד. ואז היו חייהם הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום. ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, ועדיין היו זורמים ונסחפים, סבילים ואדישים בזרם ההיסטוריה. זרימה זו והיסחפות זו, היא בטבעו של המדוכא והיא גם חטאו.

ואז, ביום אחד, כביכול בלא סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם.

לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות.

ברשות עצמם הם יוצאים והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם, ואז:

"ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"

כך דרכה של יצירה

אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה ובייסורי יצירה "בחומר ובלבנים".

ואז, פתאום, ביום אחד, קם ומבקש להוציא את היצירה אל האור,

ואז היוצר ויצירתו: "לא יכלו להתמהמה".

מרור

מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים!

בכל דור ודור חייב אדם לדעת

מיהו פרעה המשעבד, מיהו משה המשחרר והיכן היא אותה מצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בתוכו גם יחד.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

בוחר בין שיעבוד לבין חירות.

בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כהולך בדרכו של משה.

(א) בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז.

(ב) הייתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו.

(ג)   הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור.

(ד) ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן.

(ה) מה לך הים כי תנוס, הירדן תיסוב לאחור,

(ו)   ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן?

רָחַצָה

(נוטלים ידיים כמקודם)

מוֹצִיא

(לוקחים מצה עליונה ומברכים עליה ולא אוכלים אותה)

שתהיה פת הלחם מצויה ולא תחסר לנו ולאחינו בני האדם בכל אתר!

מַצָה

(מחלקים את המצה העליונה, פיסה לכל אחד)

נשימת רווחה!... רגע אחד בדממה, ברכה פנימית... נשימת רווחה... אמן!

מָרוֹר

(מראים על המרור ואומרים:)

מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו ואמותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".

על שום שבכל דור ודור ובכל מקום עלול אדם למרר את חיי זולתו וחובה עלינו לעשות כפי יכולתנו להציל מדוכא מידו של מדכא.

מוזגים כוס שנייה:

כוס שנייה ליצירה

שבזכותה אנו יוצאים משעבוד לחירות, מדיכוי לתיקון. אמן!

(שותים כוס שנייה)

כּוֹרֵךְ

(לוקחים מן המצה התחתונה, כורכים מרור וחרוסת ולפני האכילה אומרים)

זכר למקדש כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים.

היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלהו".

(תנועת הכורך היא סימן לתנועה הנמשכת שבין העונג לבין הסבל. להזכיר כי חיינו אינם טובים בלבד ואינם רעים בלבד, אלא חיינו נעים בין הטוב לבין הרע, ועלינו לכוון את עצמנו מתוך הסבל אל הטוב ואל היצירה)

(אוכלים ביצים קשות במי מלח)

שׁוּלְחָן-עוֹרֵךְ

(אוכלים את סעודת החג)

צָפוּן

(לאחר הסעודה מוציאים את המחצית המוסתרת של המצה ואומרים)

"לא תעמוד על דם רֵעֲך". רֵעֲך - כל אדם.

זכור את הגֵר, את בן המיעוטים ואת הפליט בכל אתר!

"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם!"

"ואהבתם את הגֵר כי גֵרים הייתם בארץ מצרים!"

(מחצית זו של המצה. במקור: אפיקומן, תושם לאחר הסדר עם מיני מזון ומשקה, שיוצאו אל רשות הרבים ויינתנו לכל דִכְפִין)

בָּרֵךְ

ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים הוא נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו. ובטובו הגדול תמיד לא חָסֵר לנו, ואל יחסר לנו מזון לעולם וָעֶד. בעבור שמו הגדול. כי הוא אל זן ומפרנס לַכֹּל ומיטיב לכל ומכין מזון לכל בְּריוֹתיו. ברוך אתה אדונַי הזן את הכול.

מוזגים כוס שלישית:

כוס שלישית נשתה לשלום, לשוויון ולאחווה,

בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין שכנינו, בינינו לבין העולם. אמן!

(שותים כוס שלישית)

מוזגים כוס רביעית:

כוס רביעית נשתה להגשמת משאלות הלב

כל שנרצה לטוב – לטוב יהיה. אמן!

(שותים כוס רביעית)

מילים יעקב רוטבליט. לחן: יאיר רוזנבלום. שרה: מירי אלוני

מילים: שאול טשרניחובסקי. לחן: טוביה שלונסקי. נחמה הנדל

הַלֵּל

למדני אלוהי / לאה גולדברג

לַמְּדֵנִי אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל,

עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹאת:

לִרְאוֹת, לָחוֹּש, לִנְשוֹם לָדַעַת לְיַחֵל, לְהִכָּשֶל.

לָמֵד אֶת שִפְתוֹתַי בְּרָכָה

וְשִיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּש זְמַנּךָ

עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם

כִּתְמוֹל שִלְשוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

(מוזגים כוס חמישית: "כוסו של אליהו הנביא")

מי אתה אליהו הנביא? האם אתה הוא האשף המכשף, מחייה המתים? איש הדת הקנאי והנוקם שדם על ידיו? או אתה האדם שחווה את כוחו של האל היוצר? או אתה דמותו של הסב הטוב והמיטיב, מתרץ הקושיות ומשכין השלום? או אתה כל אלה יחד ועוד רבים מעשיך, כי בך התגלמה דמותו המורכבת של אדם. 

ועל כן:
נשתה כוס חמישית זו

לבחירה בחיים,

לעידון היצר באמצעות היצירה,

להפסקת מעשי העוול,

למען החסד, החמלה, האהבה והטוב שבאדם,

לשלומו ורווחתו של האדם באשר הוא.

נשתה כוס חמישית: "ובחרת בחיים"!

ניתן אהבתנו לאיש ואישה, זקן וטף, וגם למי אשר לא ידענו. כי אהבתנו מֶקֵלָה על הסבל ומתקנת עולם. ניתן אהבתנו לכל הברואים לרפא גופם, נפשם, נשמתם. אמן.

(שותים כוס חמישית)

נִרְצָה

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח

כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ
לשנה הבאה בחֵירוּת ובשָׁלוֹם!

מעגל לסיום:

עמידת מוצא. עיניים עצומות. נשימת רווחה... נשימה אוטונומית. הקשבה. יש הילה שבוקעת מתוך הגוף עושה טוב לסביבה. במשך רגע קל, כל אחת בחוויה שלה, כל אחד בחוויה שלו... נשימת רווחה... מחשבה טובה, כל אחת על עצמה, כל אחד על עצמו, מחשבה כמו, "אני טובה, אני טוב"... טוב, מחשבה טובה על הנוכחים כאן, מחשבה כמו "אתן טובות, אתם טובים"... נשימת רווחה... אם אפשר חיוך קל. ללחוץ קלות כפות ידיים לשלום. להיפרד בידיים, לפקוח עיניים ועם החיוך הזה להקיף את המעגל במבט, בין אם נפגשים במבט או לא, את המעגל עשינו. שיהיו לנו ימים טובים, אמן.

אבלים על פטירתה של היוצרת המרתקת והכריזמטית.

לפני שלושים שנה היא למדה משחק בתאטרון החדר. 

יהי זכרה ברוך.

גט, מייקינג-אוף

מליאת האקדמיה ללשון העברית אישרה בשבוע שעבר מונחים חדשים, ובהם:

הֶזֵּן (בלי ניקוד היזן; feed), נְתוּנֵי עָתֵק (big data), תַּג הַקְבָּצָה (hashtag),

שׁוֹמֵרָה (בוטקה), מִבְצוֹר (בונקר), בִּיּוּשׁ (שיימינג), דִּבְקִית (סטיקר).

אושר השימוש הכללי במילה 'מסך' במשמעות screen לצד 'צג' ו'מרקע'!

עוד הוחלט שאין פסול בצורות הרבים פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת), פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים. לידיעה המלאה.

וגם: האקדמיה ללשון העברית שואלת לדעתכם: האם יש צורך בחלופה עברית למילה קריקטורה? היכנסו והצביעו.

רגשות מעורבים

פרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל אפוס 7

(צילום: גיא דוידי)

סרטו של גיא דוידי (בוגר החדר, זוכה פרס האמי הבינלאומי על סרטו "חמש מצלמות שבורות").

״רגשות מעורבים״ זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב בפסטיבל אפוס 7, 2016, לסרטי תרבות ואמנות בתל אביב. חבר השופטים, שכלל את המבקר הרוסי פטר שפוטיניק, עידית עמיחי והבמאי רם לוי, נימקו את בחירתם ב"רגשות מעורבים": "מלאכת מחשבת מקצועית, מדויק ערוך ומצולם בהקשבה דרוכה לדקויות של החומרים האודיו ויזואליים בהם הוא משתמש. זהו סרט רב פנים...,"

(פייסבוק, 20.3.2016), (אידיבי)

אמיר אוריין הגשים את כל מה שיוצר חולם עליו. הוא היה שחקן מבטיח ב"הבימה", כוכב קולנוע וטלוויזיה ומבקר שקרע לגזרים את עולם התאטרון השמרני. אבל את התאטרון הבועט שהוא רצה ליצור אף תאטרון לא יכול היה לקבל. ב-1985 פתח אמיר בביתו את תאטרון החדר, העלה הצגות הקוראות-תיגר על הסדר הקיים ולימד תלמידים על פי שיטת המשחק שיצר: שיטת אוריין – המעגל הפתוח. ביום בו מגיעים תלמידי המשחק לצפות בעיבוד הנוקב ל”נו-אקסיט" פורצת המלחמה בעזה. הכעס והתסכול של התלמידים מסתירים רגשות מורכבים יותר, רגשות שאמיר ינסה לנתב למקום בו הם צריכים לבוא לידי ביטוי במלואם - הבמה.

צלם ובמאי: גיא דוידי | מפיקים: אנה סומרשף וגיא דוידי | עורכים: יואב גרשון, רובן קורנפלד וגיא דוידי | מוזיקה: נועה קורנברג | מפיק שותף: כריסטיאן מוסבולד | בהשתתפות: אמיר אוריין, אריאל מוטולה, לימור אברהם, איתי בראל, ליאור רודן, יובל דור, מרילוז ריברה סיירה, אבי גיבסון בראל, שלי גורל, רותם זיו, עמירם שניר, גליה לוין, אורלי בויום, ניר בנאי, אביגיל לזר, לאנא פהאום, דניאל לבנון, אמור דנטי, נועה פרומרמן | חברות הפקה:  GUY DVD FILMS\ OYA FILMS | בתמיכת: קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, מפעל הפיס, Fritt Ord, Alter-Cine Foundation, NRK. 

(77 דק, עברית תרגום לאנגלית)

סינמטק ירושלים:

מוצ"ש, 23.4 - אולם 2, בשעה  19:00

סינמטק תל אביב:

חמישי, 21.4, בשעה 22:00

שבת, 23.4, בשעה 17:00

חול המועד פסח, יום ג', 26.4, בשעה 21:30

יום שישי, שביעי של פסח, 29.4, בשעה 17:00

מוצ"ש, 30.4, בשעה 17:00

סינמטק הרצליה:

9.5.2016, כולל "השיחה שלאחר הסרט" עם הבמאי גיא דוידי ואמיר אוריין.

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה ליוצרים ולכולם. פגישה דו-שבועית נינוחה

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן", נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק כאן קטעים חדשים

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

המליאה פתוחה לכל אורח

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה: יום ו', 29.4.2016, בשעה 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד. רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

סמדר יערון: הילא הדור השלישי

"הילא", החלק השלישי בטרילוגיה “עכו אהובתי”, (קדמו לו: “אום מוחמד”, “נוואל”),

מפגיש את היוצרת עם קבוצת נערים ונערות בעכו

"הילא"- מילה בערבית שנפוצה בדרך כלל בין הדייגים ופירושה קדימה...

24.5. יום ג', 20:00, עכו.

הבזקים של תפיסה מדויקת

מבוסס על ספר השירים של בן נרדי

מפגש בין דורות: בן המשורר בדיאלוג עם הוריו, ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי.

בן שר ומשוחח עם הוריו על חוויות מעולמם האישי, הזוגי ומחדר הטיפולים.

משתתפים: בן נרדי, משורר, מלחין וזמר. איתן דרמון, גיטריסט ומלחין. ד"ר רבקה נרדי, סופרת ומטפלת אישית וזוגית. ד"ר חן נרדי, מטפל אישי וזוגי, מנחה קבוצות גברים.

משך המופע כשעה ורבע. לאחריו מתקיימת שיחה עם היוצרים.

יום ג', 24.5.2016, בשעה 20:00 בתאטרון החדר. 40 שח כולל שתייה קלה וחמה.

השקת ספרה החדש (רומן), של ד"ר רבקה נרדי, "כל יום בשעה 11:15" תתקיים ביום ב', 16/5/2016, בשעה 20:00 באולם הספרייה של כפר סבא. כניסה חופשית.

להזמנות: 050-632-3363.

צוותא: קולות קוראים

להגשת הצעות לפסטיבל תאטרון צו קריאה 11: הפרטים כאן.

מועד אחרון להגשה: 15.5.2016

להגשת הצעות לפסטיבל תאטרון קצר מס. 18: הפרטים כאן.

מועד אחרון להגשה: 1.6.2016

מונולוגים לשחקנים/ות:

לקבלת קובץ מונולוגים: (הדוא"ל שלנו)