הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2015 . 5 . 28

-------

בימים אלו

מתקיימות פגישות ההכרות

לקראת הקורסים השנתיים המרוכזים

במשחק ובימוי

טל': 03-5171818

מידע גם כאן

-------

סרטוני החדר ביוטיוב

------- 

-------

היטלר

יום ד', 10.6.2015, 20:30, בחדר

-------

הנוסע הסמוי

יום ג', 23.6.2015, תל אביב

מוצ"ש, 18.7.2015, 20:00, רחובות

-------

המליאה

יום ו', 29.5.2015, בשעה 16:00

פגישה דו-שבועית קבועה

דלת פתוחה באווירה נינוחה לקראת שבת

הדלקת נרות, סבב תגובות חופשי, פרשת השבוע, במה פתוחה

אפשר לנסות כאן קטעים חדשים

20 ₪ כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: סבלנות ותקווה
•   אודישנים דרושים: להיכנס, לבדוק
•   אירועים: לוח

תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)


(משך הקריאה: 12:30 ד')

 

האדם הסביר

תחילה הייתה לקטע הזה הכותרת: "מה נזכור מהזמנים האפלים האלה?" כשם שעלתה, כך מיד ירדה. בזמנים האפלים האלה שבהם אנו חיים, אי אפשר לשים כותרת כזאת. תפקיד הכותרת הוא למשוך לקריאה. אבל האדם הסביר החי בזמנים האפלים האלה, ובכלל, בכל זמן אפל שהוא, מבקש לעצמו שכחה גדולה, טובה ומטמטמת, מפני האפלה שסביבו. הוא מבקש זמנים מוארים ונמלט על נפשו כאשר מזכירים לו אפלה. זה במקרה הטוב והרגוע. במקרה הרע והנרגן האדם הסביר יטען שהכול שקרים של עוכרי שלווה והזמנים האלה כלל אינם אפלים או לא לגמרי אפלים והוא חושב שהוא חי בזמנים טובים, נפלאים, ואולי אפילו זמנים שאין טובים מהם וככל שהוא ממשיך ומהלל את הזמנים הללו ואמירותיו מרקיעות שחקים בשבח הימים המוארים הללו, כך הוא מחזק את הטיעון שאכן אנו חיים בזמנים אפלים.

אני מקווה שהאדם הסביר יקרא שורות אלו.

 

תרבות

בריחתו של האדם הסביר היא במיקרו. תרבות ההמונים היא המקרו. כידוע, תרבות זו מאגדת בתוכה המוני בני אדם סבירים. תרבות המונים מעולם לא עסקה באופן ממשי בזמנים האפלים של זמנה. לכל היותר בזמנים האפלים של אחרים או של זמנים אחרים. לא בהווה. גם זאת מתוך זהירות יתרה, שמא מישהו עלול להסיק מזמנים אחרים על זמנם שלהם. תרבות המונים זה בידור מקפץ ומפזז ועושה הרבה ספורט וגם שירה בציבור ומאז תרבות המוות של הגלדיאטורים ברומא העתיקה ועד תרבות הריאליטי של הטלוויזיה היום, היא ממשיכה להשליך לזירה מתמודדים לחיים ולמוות, כדי למלט את האדם הסביר מהתמודדות ממשית עם עולמו האפל ואצלה גם שייקספיר בדרן.

 

"רק לא אקטואלי!"

במאי אחד, שמסיבות של שלומו ורווחתו, לא יוזכר בשמו, סיפר לי בשבוע שעבר שהוא פנה לשחקנים אחדים בהצעה להשתתף במחזה שהוא מעלה בפרינג'. הם אמרו לו במילים אלו ואחרות ש"כרגע אני לא מעוניין להופיע במחזות אקטואליים!" כיוון שהדבר קרה לו מספר פעמים, יש לשער שזו לא תגובה מקרית אלא מגמה. הבמאי קיבל ישר לפרצוף הוכחה חיה למה שאומרים: "חברה חולה". אני שומע את הספק הסביר מתעורר וטוען: אולי המחזה שלו פשוט לא טוב? קראתי את המחזה. הוא טוב ואכן יש בו יותר מקורטוב של אקטואליה. זה גם מה שעושה אותו מעבר לטוב, עושה אותו חיוני. אבל כאמור: חברה חולה לא רוצה להתמודד עם האקטואליה שלה. זה כואב, ועל כן אקטואליה אאוט. בידור אין.

 

האומרים הן

השחקנים הללו, שדחו מחזה כי הוא "אקטואלי", הם תבנית נוף מולדתם. ישנה אמונה טפלה שאומרת ששחקנים, במאים, מוסיקאים, רקדנים ויוצרים ככלל, הם מטבע ברייתם בני אדם בוהמיינים מעשני סמים, מרדנים ואופוזיציוניים פורצי גדר ובקיצור, סמולנים עוכרי ישראל. זוהי כמובן שטות. יוצרים מתנהגים באופן נורמלי לגמרי. הם מתפלגים באוכלוסייה באופן דומה לאוכלוסייה הכוללת, רובם אומרי הן לכל מה שיצוו עליהם לעשות, קונפורמיסטים למשעי. כך בכל דור. כשהחברה ביקשה שינוי, הם הכריזו על עצמם כשליחי השינוי, כשהדור מבקש שקט נפשי, הם מכריזים על עצמם כנושאי השקט הנפשי והבידור בלבד. עתה, קיימות אצלנו שתי מגמות משולבות זו בזו. האחת שייכת להתגברות המגמות הדתיות. יוצרים מכריזים על עצמם כנושאי המסר של מסורת ישראל הדתית. המגמה השנייה היא של ניכור ואדישות. לא מעניין אותם מה המילים ששמים בפיהם. הם לא רוצים לומר דבר חדש. הם לא רוצים לומר דבר. הם רוצים להופיע, לקבל מחיאות כפיים, לקבל שכר שמן ופרסום. הם רוצים לחלק חתימות לקהל מעריץ, שכל רצונו הוא שיעשו לו נעים ולא יותר מזה. זהו המסר הקפיטליסטי להמונים שמחלחל בתודעתם. איזו אומללות. מבחינה זו רוב השחקנים דומים לרוב אזרחי המדינה האומללה הזאת. רובם פשיסטים באחוז גבוה ביותר. לדוגמא: אפשר היה להיווכח בכך כבר לפני שנים אחדות, בכנס שחקנים, כאשר אנשי תאטרון התנפלו על מוחמד בכרי אחרי שיצא לאור סרטו השנוי במחלוקת "ג'נין" וסתמו את פיו, שחקנים הם, כמה מוזר, בני אדם, ורובם מכריזים היום בלי בושה, שהם רק שחקנים, אפילו שרובם מכירים את המחזה "מפיסטו", על השחקן שמכר את נשמתו לשטן.

 

דיקטטור אחד וטייקון אחד יצאו לדרך

מעט מיחזור ממדור החדשות, רק כדי לשים את הדברים בהקשר רחב יותר:

ראש הממשלה הפך לנגד עינינו לדיקטטור של התקשורת ואנשי התקשורת "קהות חושים והשלמה עם גורלם הן דרכי ההתמודדות הנפוצות שלהם" (מקור 1).

"כל זה קורה בעוד התקשורת המודפסת ממשיכה להיאבק על חייה, מול המשך ההתפשטות של 'ישראל היום', ואתרי האינטרנט מצנזרים ידיעות שליליות על נתניהו או על באי ביתו פן יבולע לאנשי העסקים המחזיקים את הבעלות עליהם. כל זה קורה בעוד המרדף הכוחני אחרי עיתונאים שמעיזים להכניס את ידם לאש ולדווח לציבור על המתרחש בבית ראש הממשלה, נמשך במלוא עוזו" (מקור 2).

המממן הידוע בציבור של ראש הממשלה, טייקון ההימורים מלאס וגאס, הכריז ברבים כי לא נורא אם מדינת ישראל לא תהיה דמוקרטית, כי "זה לא כתוב בתורה" (מקור 3).

חייל ישראלי אחד מעז לדבר בגנות הכיבוש, ומיד הוא נשפט ומושלך לכלא (מקור 4).

 

החוויה האזרחית, ישראל 2015, היא של הכנעה בפני שלטון אלים והמון מוסת, האווירה הניתנת למישוש היא של דיכוי והפחדה. כבר אין טעם לומר דבר בעל משמעות. איש לא מקשיב. פחד יוצר אטימות. אנשים הולכים ברחוב במבט רדוף בעיניים. פוחדים מפני המחר, מפני הצל של עצמך, שמא הוא לא הצל של עצמך. פוחדים מפני הצללים כולם. פחד היסטורי מותנה ומתחדש של יהודים בגטו. פחד שהופך להרגל. רק הטוקבקיסטים מתפרצים ונותנים ביטוי לרגשות. אלו בהם שמדברים בעד השלטון, מדברים בלי חשש. הדיבור שלהם עושה אותם שייכים למרכזי כוח וזה אולי מה שהם חיפשו מלכתחילה. המדברים כנגד השלטון יודעים כי ניתן לאתר אותם בקלות. על כן לדבר כנגד השלטון נחשב לפתטי, למגוחך, לחסר תועלת, למיותר, למסוכן. מאז שנות החמישים ועד היום, לא עמדה מדינת ישראל בפני איום פשיסטי על עצם קיומה באופן הבוטה הזה.

 

עליבות

התאטרון הישראלי שהיה פעם המוסד התרבותי הראשון במעלה בחברה נבנית והולכת, שיצירתו רקמה מהות תרבותית-רוחנית של ישראליות מתחדשת, הפך למוסד בידורי המתארח בהיכלי פאר קרים ומנוכרים והוא עצמו עלוב נפש עטוף מחלצות. יש עדיין בתאטרון מי שזוכרים את ימי הזוהר של זעם ופרץ ואמיתות גדולות מהחיים המרוממות את הנפש אל גובה משכנן. גם היום, כפעם, יש מי שמבקשים לעשות את התאטרון לפעיל חברתי, אבל הקהל נושף בעורפם ודורש בידור, לפעמים היוצר שותל ביצירה שלו מסרים חברתיים מרוככים כדי להשקיט את מצפונו והקהל יוצא מהתיאטרון בחיוך על השפתיים, מלא בחשיבות עצמית, על שצפה בהצגה "בעלת מסר" אבל בינה לבין מסר חברתי ממשי אין דבר וחצי דבר. כולם מרמים את כולם וכולם מרוצים.

התאטרון לא באמת חשוב. בעולם קפיטליסטי דורסני, הוא חרד מפני בעלי שררה וממון, בימים אלו ממש הוא מתרפס בפני שרת התרבות החדשה, וכי מה יעשה? הוא רוצה לשרוד כלכלית. זה מה שנותר לו לעשות. לתאטרון כזה אין שום ערך ממשי. לא חברתי ולא תרבותי.

 

אומללות

כמה אומללות וחוסר אונים וחולשת הנפש וחולשת הדעת, יש באמירה הפופולרית:

"אין מה לעשות. מה שנותר זה לדאוג לעצמך. רק לעשות טוב לעצמך וזה הכול".

והרי סיבתה של האומללות היא באמירה הפופולרית הזאת עצמה.

סיבת האומללות היא הבחירה באמירה הזאת כדי שתייצג את האומר אותה.

מדוע היא פופולרית?

כי, ככל הנראה, בימים אלו, זו האידיאולוגיה היחידה שנראית ברת מימוש.

סיבת האומללות היא במחשבה הכוזבת, שבימים אלו, האידיאולוגיה הזאת היא היחידה שהיא ברת מימוש.

היא לא.

 

סבלנות

כשהיינו ילדים הבטיחו לנו, על כל פצע טרי, מכה וחבורה, שעד החתונה זה יעבור. אבל בימים אלו הפצעים הללו, הכתמים הללו על חיינו, על סדר היום שלנו, על דמותנו האישית והחברתית, לא יעברו ולא ירדו, אם לא נעביר אותם בעצמנו. "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ" נאמר בתפילה זכה ביום הכיפורים. אמן. אבל תחילה יש להעביר את ממשלת הזדון ממקום משכנה בתוככי התודעה שלנו. שם היא ממוקמת מתחת לאמונה ש"אין מה לעשות". יש לעורר את התקווה. לעורר אותה ממקום מסתורה. אחר כך הסבלנות. הרבה סבלנות. לעמוד אל מול התועבה בעיניים פקוחות ולשמור על שלוות הנפש והבריאות. אם מוכרחים, אז לרגע מתכופפים. כלומר, גמישות. צריך להתפרנס. כן. לפעמים סותמים את הפה, אם מוכרחים. להזכיר לעצמנו שזהו מצב זמני ובאותו הזמן להכין את הפעולה הישירה הבאה.

 

ותקווה

ברגע זה הפצעים שלנו שרירים וקיימים ומדממים. הם מדממים כבר זמן רב, אבל הכאב רדום מאז שאולחש ע"י השלטון בקיץ 2011. קשה לרפא פצע רדום. יש להכין את עצמנו לרגע שבו יתעורר הכאב ולא נוכל עוד לשאת אותו.

בינתיים, לא להאמין לשום דבר שמטפטף ויורד מערוצי התקשורת המרכזיים. זה כמו מיץ ממותק והוא רעל מרוכז לשפיות הדעת. לנתק מגע רגשי. להקשיב לדיבור הלאומני בריחוק, זה קל. גם להציב לו אלטרנטיבות לא קשה. יש תחבולה פשוטה: על כל אמירה שאומרים לנו מרכזי כוח, יש לשאול: האם האמירה הזאת טובה ליהודים או טובה לבני אדם ככלל. אם היא מוצגת כטובה ליהודים, יש להשליך אותה לפח. הולכים אל המקום שבו התיקון הוא לא רק יהודי אלא כלל אנושי. במידת האפשר, נמנעים מלשחק את משחקה של חרושת התרבות. להתפרנס צריך. להביא לחם הביתה צריך. רק מה שצריך. מוותרים על תפיסת העולם הקפיטליסטית לטובת תפיסה שיש בה שיתוף ואחווה. יצירה היא לא מקצוע. היא מעולם לא אמורה הייתה להרוויח כסף. לא מוכרחים להתפרנס מיצירה. לפעמים זה אפילו מזיק כי זה מנוון את כוח היצירה ככלל. על כן יש לעשות את היצירה, ממקצוע לייעוד. ליצור בחדרי חדרים. להופיע בפני קומץ אנשים. לומר את אשר אסור לומר, לשיר את אשר אסור אפילו ללחוש. לתת ביטוי לכעס.

 

האידיאולוגיה הקפיטליסטית, הפסבדו רוחנית, פסבדו דתית, שוטפת את מוחנו השכם והערב ומזהירה שלא ניתן, חלילה, ביטוי לכעסים שלנו, שנהיה נחמדים. הם מתירים רק את הזעם שיכול לבוא לידי ביטוי באמצעות הקללות הכתובות בכתבי הקודש. גם זה פתרון לשחרור לחצים, אבל לא בהכרח מסייע ליצירת אמנות. ראיתם את הכרזה התלויה בחוצות, "לשון הרע לא מדבר אלי"? לכאורה, תמימה היא, אבל למעשה מלכודת לחופש הדיבור.

 

יש בנו זעם והוא מבקש לבוא לידי ביטוי. אבל יש גם מוסכמה חברתית מקובלת ברבים להימנעות ממתן ביטוי פשוט, ישיר וחופשי – לזעם. הנוהג הזה לא בריא לגוף ולא בריא לנפש. הוא מסרס יצירות אמנות. אמנות מיוסדת על ביקורת חברתית ועל מתן ביטוי חופשי לזעם ולאהבה. האיסור הזה מקורו פוליטי והוא נועד לשמר את הסדר הקיים ולהנציח מצבי דיכוי. עלינו להשתחרר ממחשבה זו ולשוב ולתת ביטוי לזעם כמו גם לאהבה.

אל פחד. כל עוד הדיקטטור סבור שאיש בהמון לא שומע אותנו או לפחות שומע ובז לנו, הוא חושב שאנחנו לא מזיקים והוא מוגן. הוא לא יפגע בנו ויקווה שנתעייף ונשוב להיות "נחמדים כמו כולם". ברגע שיחוש שהוא לא מוגן, זה כבר יהיה מאוחר בשבילו.

להיות אדם-יוצר הוא תנאי הכרחי לאדם.

להיות אמן זו מעלה שתלויה בבחירה האישית.

 

באהבה,
אמיר

קישור קבוע

הודעה אחת מתוך המדור:

דרושה שחקנית רוקדת

לאנסמבל קוקייה דרושה שחקנית עם יכולות תנועה להצגה קיימת.

לפרטים: שרון שלומי נעים, 054-533-5135.

להודעות נוספות, נא לעבור לדף אודישנים דרושים 


קישור קבוע


היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)


"זהו מבצע של משחק נדיר!  (צבי גורן, אתר הבמה)

"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

אם היטלר היה נכנס אל החדר שלנו, מה הוא היה אומר? טרגי-קומדיה אפלה.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

החדר: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב

למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

40 ₪ כולל קפה, תה, מים ומאפה

יום ד', 10.6.2015, בשעה 20:30, בחדר

טל': 0508-497715, 03-5171818

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

 

הנוסע הסמוי

מונודרמה מצמררת, מרתקת,

מבוססת על סיפור אמיתי:

רב חובל מגלה על הסיפון נוסע סמוי

ופוקד להשליך אותו לים. הצוות מתנגד.

תחילה נכתב כסיפור ע"י יוסי זיו.

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין.

משחק: יוסי זיו.

בכורה: ינואר 2014.

- יום ג', 23.6.2015, בשעה 16:00, בית הישג

שדרות רוטשילד 46, תל אביב.

במסגרת האספה הכללית של ארגון SID

האגודה לפיתוח בינלאומי.

- מוצ"ש, 18.7.2015, 20:00, רחובות.

40 ₪ . טל': 03-5171818, 052-340-1478

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

 

המשרתים

בקרוב הם חוזרים

 

"המליאה" של תיאטרון החדר

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

דלת פתוחה ליוצרים וצופים לקראת שבת.

הדלקת נרות, שיחה, פרשת השבוע, במה פתוחה.

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות.

המליאה פתוחה לכל.

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 29.5.2015, בשעה 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד.

החדר החדש, ברחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב.

המקום מוגדר מקום פרטי והבאים הם האורחים שלנו.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל: כאן.

(קישור: המליאה)

 

הפסטיבל הבינלאומי ה-17 לסרטי סטודנטים

סינמטק תל אביב. מיום א', 31.5, עד מוצ"ש, 6.6.2015

ביום ד', 3.6.2015, במסגרת מקבץ 3 יוקרן גם:

"תמיד אותו דבר", סרטו של נחמן פיקובסקי (תסריט ובימוי).

צילום: איתן חתוכה. עריכה: תמר קיי. הפקה: מעין פוס, רעיה שוסטר.

משחק: אמיר אוריין, אמנון פישר, גיל ויינברג

בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ירושלים.

הסרט זכה בפרסים של "סם שפיגל":

פרס הסרט המצטיין (נחמן פיקובסקי), פרס הצילום (איתן חתוכה), פרס המשחק (אמיר אוריין).

 

שרון הדרי: אמנות לחימה עתיקה

נפתחת קבוצה חדשה!

השיעורים בירושלים בימי שני ורביעי בפארק גן וילף, בין השעות: 17:00-19:00.

התשלום סמלי: 200 ₪ לחודש. שני שיעורים ראשונים ללא תשלום! רצוי להביא מים, מחברת וכלי כתיבה!

פרטים נוספים בטל': 058-7888-736

מתוך אמירה סינית עתיקה:

ניחוחות העולים מתבשיל קדרה,

אם לא תטעם, טעמם לא תדע.

 

פסטיבל ישראל 2015

28.5 – 24.6

איציק ג'ולי מנהל אותו. לאיציק: בהצלחה.

המלצותיו לקהל יוצרי במה ומסך:

1. רומיאו קסטלוצי - התערבות ביוליוס קיסר - מגדולי הבימאים הפועלים כיום.

2.היינר גבלס ואנסמבל מודרן - תיאטרון ומוזיקה בהשפעת תיאוריית תיאטרון של היעדר של גבלס.

3. She she pop - קולקטיב של נשים המבצע גרסה תיאטרונית על פולחן האביב בשיתוף האימהות שלהם.

4. החלקיקים האלמנטריים - עיבוד לספרו של מישל וולבק.

5. איוו דימשיב -x-on ו I-on - מחול פרפורמנס בשיתוף האמן הפלסטי פרנץ ווסט.

הפרטים המלאים באתר: www.Israel-festival.org.il

יש מחיר מיוחד לסטודנטים ומחיר מוזל לאמנים דרך איגודים מקצועיים שונים.

(איציק ג'ולי)

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח לכם קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il