הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר? קסם של תיאטרון!" (יורם קניוק, סופר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 12 . 26

-------

לימודי משחק ובימוי

טל': 03-5171818

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478

מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------

-------

היטלר
בקרוב הוא חוזר לבמה

-------
להזמנת מקום בהצגות החדר
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------


באיגרת זו:

•   טאל לוי: עולם במה עולם טיפול (8)
•   פרשת השבוע: 14. וארא: שמות ו' 2 - ט'
•   מונודיא 2013: 17. התימני
•   יואב איתמר: לשון שוודית / עוז ותמורה
•   יוסי זיו: סיפורי יפן (1)
•   מיכאל פבזנר: מי רננים 4
•   פינה חמה ליוצר/ת: נועה דויטש - מה שתבקשי
•   קליפ: Rob Carter
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח

(קטעים מתוך עבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחת התזה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012. קטעים מתוך עבודת המחקר)

 

היצירה יוצרת את העצמי

...אוריין (1998) מתאר את השלבים בהתפתחות יוצר כשלבים של "דת, תבונה ויצירה". לפי תפיסתו, אדם נולד להיות יוצר כמו תינוק שנולד לחיים:

 

"ברגע אחד של לידה הוא מוטל אל העולם. ברגע אחד של הארה הוא יודע שעליו ליצור משהו. אולי עדיין אין הוא יודע שזהו ייעודו כאדם. תחילה הוא יודע את הרגע. אחר כך הוא מחפש את גבולותיו של הרגע".  

(עמ' 26).

 

על פי אוריין, השלב הבסיסי הראשון בהתפתחותו של יוצר הוא "שלב הדת": שינון חוקים, מנהגים ומסורת, ציות להם ובניית תמונת עולם מסודרת, כאשר המטרה היא שימור הסדר הקיים והיצירה היא שחזור תבניות קיימות.

לאחר מכן מגיע "שלב התבונה": ביקורת הסדר הקיים ולימוד חלופות לסדר זה, ומטרת היצירה היא ערעור הסדר הקיים. היצירה נעה בין השלב הדתי לתבוני, בין ציות למרי, בשאיפה ליצירה אמנותית, על ידי הצגת חלופה לסדר הקיים.

אז מגיע "שלב היצירה המהפכנית" - תכלית היצירה האמנותית. יצירת סינתזה מתוך השלב הדתי והתבוני. תנועה חדשה בין דת, תבונה ויצירה והיצירה היא אנטי-תזה לסדר קיים, מוגדרת על-ידי אוריין כאמנות.

השלב הבא הוא "שלב הקיפאון וההמתנה": נסיגה אמנותית, שהיצירה בה היא סינתטית מקובעת ויש תקווה לשינוי מכוון או כפוי, לחידוש תהליכי יצירה...

(עמ' 28 בתזה. המשך יבוא)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

14. וארא: שמות ו' 2 - ט'

 

..."ויאמר משה אל-יהוה, בי אדוני, לא איש דברים אנכי, גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל-עבדך, כי כבד-פה וכבד לשון אנכי" (שמות: שמות ד' 10).

"וידבר משה לפני יהוה לאמר, הן בני-ישראל לא-שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (וארא: שמות ו' 12).

 

פעם ועוד פעם מתלונן משה על חסרונותיו האישיים: משה יוצר התורה, נתפס בעיני עצמו ככבד-פה, עילג-לשון ומתקשה בדיבורו. אין פירוש הדבר שמשה אכן כבד-פה מטבעו. במפגשיו עם האל דיבורו רהוט. הזוהר טוען ש"המילה שלו בגלות היא". כלומר, שעדיין לא נתחברה היצירה בתודעתו לכלל תבנית שלמה.

 

הזוהר, רעיא מהימנא, פרשת וארא, בתרגום הסולם: אלא הוא סוד. משה [הוא] קול והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות, ועל כן היה משה ערל פה לפרש דברים, ומשום זה אמר: "ואיך ישמעני פרעה", בעוד שהמלה שלי היא בגלות שלה... בוא וראה, כל זמן שהדיבור היה בגלות, נסתלק ממנו הקול והמלה היתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, ומשה היה קול בלא מילה... וכך הלך עד שקרבו אל הר סיני ונתנה תורה. בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור ואז דיבר דבר, זה שנאמר: "וידבר א-לקים את כל הדברים האלה", ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי...

 

משה הוא אדם-יוצר שמרבית כוחותיו הנפשיים מופנים ליצירת התורה. על כן, הדיאלוג הפנימי המתקיים בינו לבין כוח היצירה שבו, הלוא הוא האל, הוא דיאלוג שוטף ורהוט, אבל מגעו עם העולם קשה יותר. במפגשיו עם הסביבה החיצונית, משה עושה או מדבר את דבר האל. מלבד זאת, אכן, אין הוא מדבר כלל.

 

תחושת הכבדות וחוסר-האונים היא חוויה מוכרת לכל מי שהיצירה מתעוררת בו בעצמה גדולה. היא גוזלת את כל כוחות הנפש. היא טעונה עד כי הפה והלשון נתפסים ככלים דלים לצורך הגייתה, והם אינם נענים ליוצר. "אני לא יכול להעביר במילים את עוצמת הרגש שבי!" - יאמר היוצר. הניסיון להעביר את החוויה הפנימית הגדולה, אל הכלים האמנותיים המקובלים, נראית אז קשה מנשוא. היצירה דורשת כוחות נפש המתישים את היוצר.

 

בהמשך דרכו, משה יורד מהר סיני ועור פניו מואר. הארה הנובעת ממעשה היצירה. ברגעים אלו אין לו למשה בעולמו דבר לבד מהתורה, ואז הוא תשוש וזקוק למנוחה. כל יוצר יכול לחוות רגע של הארה, בתוך תהליך היצירה, ברגע שבו הוא מביא קטע מתוכה לידי שלמות, או ברגע שבו הוא מציג אותה בפני קהלו. הארה זו היא הפתיחות הגדולה והמספקת, המאפשרת את יצירת הקשר המשולש שבין יוצר, יצירה ועולם.

קישור קבוע

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום 23.7.2013, ובתיאטרון יפו ביום 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

 

17. התימני

כתיבה: גיא דוידי.

משחק: רמי גואטה (בחור). לאנה פאהום (מפקדת). מיכל קציר (שוטרת).

 

בחור: הדירה שלי ממש פה, בכרם. כנפי נשרים שתיים. אולי ניסע לשם, חברה שלי יעל, צריכה להיות שם. אני יכול לבקש ממנה לטלפן אליכם, היא תיתן לכם את כל הפרטים שלה. פעמיים בשבוע אני הולך לחוף כאן, פה, הבננה ביץ'. יש לי חברים פה במסעדה על החוף. חומוס בכרם. אני אוכל חומוס בכרם, כל יום שישי, אצל הסורי.  נו יאללה... אתם בסדר? הבאתי לכם ת'תעודת זהות שלי, ת'רישיון שלי. מה עוד אתם רוצים? תתנו לי לטלפן למישהו לפחות. ברי סחרוף, נקמת הטרקטור, רפי פרסקי, כרמלה גרוס ואגנר, משינה. משינה. "ורק אני ואנוכי נורמאלי מכולם, אני שוכח את עצמי בדרך אל הים ורק אני ואנוכי נורמאלי". (שתיקה)

כדורגל! ערן זהבי חזר דווקא למכבי וחגג שער בן זונה מול הפועל, יחד עם אלירן עטר והבן של קרויף והגרסיה, הביא אליפות אחרי עשר שנים. מה הבעיה שלכם? אולי תדברו עם אימא שלי, דברי איתה שוטרת. היא תספר לך איך שהיא באה לארץ בגיל 5, ושמו את כל המשפחה במעברות, שנים הם חיכו שהמדינה תיתן להם בית, בסוף שמו אותנו בקריית גת. היא פגשה את אבא שלי בצבא, בדיוק אחרי מלחמת יום כיפור, הוא איבד את היד שלו שם, והיא הייתה החובשת שטיפלה בו. מה עוד אתם רוצים לדעת, נראה לכם שאני ערבי? הבאתי לכם תעודת זהות מה אתם רוצים ממני? יש לכם טעות.

 

שוטרת א': אולי תשתוק הפה. אנחנו יודעים מי אתה.

 

בחור: מה אתם יודעים מי אני. מה עוד חסר לכם לשמוע אני ישראלי. אני יהודי.

 

שוטרת א': אתה ערבי.

 

בחור: גברת שוטרת. הבאתי לך תעודת זהות, את חושבת שזייפתי אותה. תבדקו את המספר תעודת זהות אצלכם.

 

שוטרת א': אתה באמת חושב שאנחנו מטומטמים ולא יודעים מי אתה ומה באת לעשות פה.

 

בחור: מה באתי לעשות פה? אני. אני. 3 שנים עשיתי קו. אלף קווים עשיתי. בלבנון, בשטחים, בחברון. אני הסתובבתי בקסבה בשכם כמו אידיוט עם אם 16.  שלוש פאקינג שנים בשביל שאיזה שוטרת רוסיה שלא מדברת בקושי עברית תגיד לי שאני ערבי. קשקשתא, את יודעת מי זה? אני גדלתי על זה. בכל חופשת קיץ הייתי רואה "הלב" בטלוויזיה. מרקו. נילס הולגרסון, "פינוקיו, חכה לי פינוקיו, חכה לי". תעזבו אותי, אני לא עשיתי כלום, מה את רוצה ממני.

(המפקדת סוטרת לו. שתיקה).

בגלל שאני נראה ככה, תימני, עם זקן. אני נראה לך ערבי, אז זהו.

 

שוטרת א': תסתכל על עצמך. אתה לא סתם תימני... אתה ערבי. אתה ערבי מסריח. אתה ערבי. אתה מכיר תימני שהוא לא ערבי. אין כזה דבר. תיקחי אותו.

 

בחור: תעזבו אותי. אני ישראלי.

 

שוטרת א' (בלעג): ישראלי.

 

בחור: אימא שלי הייתה שומעת אום כולתום בבית, זאת הייתה מוסיקה ששמענו בבית, כשהיינו ילדים. אבל אני לא ערבי. ההורים שלי היו מדברים ביניהם בערבית, סבתא שלי בקושי יודעת עברית. אבל אותנו לא לימדו מילה, תמיד הלכתי לבית כנסת ביום כיפור. אני לא ערבי. אני ישראלי, אין לי שום קשר לזה. זה  ההורים שלי זה לא אני. הכול נמחק.

אני ישראלי. מה זה אין כזה דבר זה מה שאני. מחקתי הכול. אין שום שורשים. אני ישראלי. אני לא ערבי.

(מפילות אותו. יוצאות. הוא נותר לרגע במקומו. קם ויוצא)

קישור קבוע

הלשון השוֶדית / נתן אלתרמן (1943)

 

מעטים הם יודעי הלשון השוֶדית

מי דובר בה? אולי רק השוֶדים עצמם.

וקטן ומֻצְנָע העָם.

כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת.

 

ועת שוֶדיה אמרה: "הנני מקבֶלת

מגבול דַנְיָה את כל היהודים הגוֹלים",

נוכחו וראו כל עמי החֶלֶד

כמה דל הוא בשוֶדית אוצר המלים.

 

כי רבות מדינות כבר כָהֵנָה הכריזו,

אך הללו הראו את גִנְזֵי לשונָן

במילות "אינפילְטְרַציה",

ו"קווֹטָה" ו"ויזה...

רק בשוֶדית מלים שכאלו אינן.

 

ועת נער נמלט אל גבול-שוֶודיה מציד,

היא איננה פונה לעַיֵן בַמפות.

היא פשוט מוליכה אותו פנימה לַבַית,

בלי לדעת כי זו שאלה של טרַנְסְפורט.

 

מדינות בעולם יש גדולות שבעתים

ומקום בהן רב למַחְסֶה וּמָלון,

אך לפני הצילן איש-טובע ממים

אוהבות הן תמיד להביט בַמִלון.

 

יען שפת מִלּוֹנָן ססגונית כַפּרפר היא -

יש "קצה-גבול-של-יכולת",

או "כושר קליטה".  

רק בשוֶדיה עוד חי המנהג הברברי

להציע לַהֵלֶך כוס תה וּמִטָה.

 

ולכן הגדרות היא איננה בוררת

ואיננה מרבה דקדוקי מנגָנון,א

היא כותבת פשוט: "הַכְנִיסָה מֻתֶרת"...

ויסלח לה האל על דלוּת הסגנון.

 

ויאמַר לה האל בדמעה: שוֶדיה, שוֶדיה,

שתי מלים נשכחות את כָתַבְתְ על פתחים.  

אך שוות הן טרקְטַטים ואנציקלופדיה,        

כן... אפילו בריטניקה... כל הכרכים.          

 

ואזי מלאכים בלחישה יְמַלֵּלוּ

ואָמרו זה לזה: מָה רבה התהום,

אם שתי המלים הפשוטות האלו

הולידו דמעה בעיני מָרוֹם.

עוז ותמורה / יואב איתמר (2013)

 

מעטים הם יודעי הלשון הישראלית

מי דובר בה? אולי רק הישראלים עצמם.

כי ארצם במזרח התיכון אובדת,

וקטן ומֻצְנָע העם.

 

ועת ישראל אמרה: "אינני מכירה

באף אחד כפליט אלא כמסתנן",

נוכחו וראו כל עמי החֶלֶד

למה בדיוק הממשל התכוון.

 

כי רבות מדינות כבר כָּהֵנָה הכריזו,

אך הללו הראו את גִנְזֵי לשונָן

יש להן "אינפילְטְרַציה",

ו"קווֹטָה" ו"ויזה"...

רק בישראלית מלים שכאלו אינן.

 

ועת נער נמלט אל גבול-ישראל מציד,

היא איננה פונה לעַיֵּן בַּמפות.

היא פשוט מוליכה אותו בחזרה לַבַּית,

בלי לחשוב כי זו שאלה של מצוקות.

 

מדינות בעולם יש גדולות שבעתים

ומקום בהן רב למַחְסֶה וּמָלון,

אך הן קבעו מכסות לקליטת הפליטים

בשבילנו יהיה זה מוצא אחרון.

 

יען שפת מִלּוֹנָן ססגונית כַּפּרפר היא -

יש "קצה-גבול-של-יכולת",

או "כושר קליטה".

רק בישראל עוד חי המנהג הברברי

לתת להם בתחת בעיטה.

 

ולכן הגדרות היא איננה בוררת

ואיננה מרבה דקדוקי מנגָנון,

היא כותבת פשוט: "לכו לכלא"...

ויסלח לה האל על דלוּת הסגנון.

 

ויאמַר לה האל בדמעה: ישראל, ישראל,

פעם עמך גם חיזר על פתחים.

עכשיו מחנות ריכוז את יוצרת,

ואצלך נגמרות כל הדרכים.

 

ואזי מלאכים בלחישה יְמַלֵּלוּ

ואָמרו זה לזה: מָה רבָּה התהום,

אם גורלם של הפליטים האלו

הולידו דמעה בעיני מָרוֹם.

קישור קבוע

(מתוך ערב הסיפורים של יוסי)

 

שדים ורוחות

‏כשאנחנו רוצים לקנות דירה או להקים מפעל, הולכים לקבלן, לעורר דין וקונים. בהונג קונג איש לא יעלה על דעתו לבנות בית או מפעל, מבלי להיוועץ במומחה לרוחות. אספר לכם עכשיו מה קרה במפעל שלא נועץ במומחה לרוחות, רחמנא ליצלן.

 

‏במהלך הנחיתה בשדה התעופה של הונג קונג הבחנתי על הקרקע במבנה שבמרכזו היה חלל גדול מאד בעל צורה משונה. שאלתי את שכני לשורה במטוס, איש מכובד, מהו המבנה הזה.

- "אה, זה כלום", ענה לי, "בחלק הלא בנוי היה דרקון. בכל פעם שרצו לבנות בחלק הזה של הבניין, פועלים נפצעו ולא היו מוכנים לעבוד שם, לכן השאירו אותו כמות שהוא והמשיכו לבנות מסביב".

תשובתו נשמעה כנה ואמיתית. התפלאתי לשמוע זאת מאדם רציני. סיפרתי לו שבאתי לבדוק מכונות שלנו שהן בעייתיות במיוחד ולא הצלחנו להבין את הסיבה לתקלות שחלו בהן. הוא שאל מה מספרן הסידורי. עניתי לו, "ארבע ושמונה".

- "זה לא טוב, אלה מספרי מזל רע!".

- "אתה חושב שיש קשר בין מספרם הסידורי לבין הבעיות שלהן?".

- "יש קשר!", אמר בקול החלטי, "ואני לא אתפלא אם גם יש רוחות רעות סביב המכונות שלכם. מי נותן מספרים כאלה למכונות?".

 

ביציאה משדה התעופה הוא הזכיר לי: "תשנו את מספר המכונה כדי לרצות את הרוחות".

נפרדנו לשלום כשאני מגחך לעצמי.

 

‏הגעתי למפעל. הכניסה אליו עברה דרך קומה ראשונה שהייתה מלוכלכת. אדי קיטור נפלטו מצינורות פגומים שהיו מונחים לאורך הקירות. הלכלוך שלט בכל. כשראיתי זאת אמרתי בליבי שאין זה פלא שהמכונות מתקלקלות בתנאי סביבה גרועים כל כך. עליתי לקומה עליונה ועולם אחר נגלה לעיני. מקום יפה, מצוחצח, ‏נקי להפליא. המכונות ממוקמות בחדר נקי, הכניסה לחדר הורשתה רק בחלוקים לבנים ובכיסוי ראש.

 

‏התירוץ של מכונה בסביבה מלוכלכת יורד מהפרק, חשבתי לעצמי. בדקתי את המכונות והכול נמצא תקין. החלטתי להמתין מספר ימים כדי לראות אם התקלות האקראיות יופיעו שוב. למחרת בבוקר חיכה לי מנהל משמרת הלילה צ'אנג. הוא ניגש אלי ואמר:

- "אני יודע שזה יישמע לך מוזר, כאיש מערבי, אבל הבעיות צצות רק במשמרת שלי".

לרגע ארוך הוא היה מהורהר, אחר כך התקרב אלי ולחש:

- "בעלי המקום לא בדקו את המקום לפני ההתקנה ואני חושב שהרוחות בקומה לא נתנו הסכמתן".

שאלתי אותו, גם כן בלחישה: "מה אני יכול לעשות כדי שהרוחות יסכימו לקבל את המכונות?"

צ'אבנג המשיך ללחוש: "תישאר איתי למשמרת לילה".
 

הסכמתי מיד ובשעה אחת עשרה בלילה חזרתי למפעל. תחילת המשמרת עברה ‏ללא אירועים מיוחדים, כשלפתע עט הסימון המותקן על המכונה החל לנוע באקראי ולסמן ללא הבחנה. הדבר היחיד שעצר את העט היה כיבוי מוחלט של המכונה. חיוך גדול פשט על פניו של צ'אנג. "זו רק ההתחלה", הבטיח.

הסורק, שבדרך כלל מסתובב במהירות עצומה, החל לשנות מהירויות, דבר שהיה מלווה גם בקולות משונים עולים ויורדים. חלקים שונים של המכונה כבו ונדלקו ללא שליטה. עמדתי נפעם, לא מאמין למראה עיני. נראה היה כאילו יד נעלמה מפעילה את המכונות ומשטה בי. לאחר לילה כזה הנזקים היו ‏גדולים.

בבוקר אמר צ'אנג: "הרוחות כעסו אתמול".

- "לא רוחות ולא שדים", אמרתי, "פשוט, מתח החשמל שלכם לא יציב, זו תופעה מוכרת. מחר נחבר את כל הציוד למכשיר מיוחד שימנע את התנודות החריפות במתח ותראה שהכול יהיה בסדר".
 

‏בלילה השני, בתחילת המשמרת, התחברנו לציוד המיוחד, אבל מעשה שטן, מייצב המתח לא עבד, על אף שבארץ אמרו שהכול נבדק ונמצא תקין. צ'אנג גיחך כשראה את אכזבתי:

"הן כנראה לא רוצות שתחבר את הציוד שלך".
 

לקחנו סיכון והתחלנו לעבוד בלי הציוד המיוחד. מדי פעם הייתי עוצר את העבודה, בודק, מודד מתחים והכול נראה כשורה עד קרוב לסיום המשמרת ואז תופעות ליל אמש חזרו. חששתי במיוחד למקור הלייזר שערכו רב וניזוק בליל אמש. מיד כיביתי את מקור הלייזר ולתדהמתי הלייזר המשיך לעבוד. ניתקתי את המכשיר מתקע החשמל והוא עדיין עבד. זה היה כבר יותר מדי בשבילי. לא האמנתי למראה עיני. הייתי בהלם מוחלט. מפעילות המכונה פרצו החוצה בבהלה ואמרו שלעולם לא יכנסו חזרה עד שנרצה את הרוחות. צ'אנג הסתכל בי ואמר: "עכשיו אתה מאמין?".

- "כן, יש כאן תופעות על טבעיות", אמרתי בקול רפה ועדיין לא יכולתי להודות בקיומן של הרוחות.

- "יש לנו בעיה נוספת", אמר צ'אנג. "ההלם שנראה על פניך נתן אישור סופי לכך שיש כאן רוחות, ומחר אף אחד לא יסכים להיכנס לחדר".

 

‏למחרת פניתי להנהלת המפעל ודיווחתי להם שיש בחדר תופעות על טבעיות. בעלי המפעל הבריטים נתנו בי מבט מצמית. "אדוני", פתח אחד מהם, "אתה מהנדס או קוסם? אנחנו קנינו מכונות משוכללות ואתה בא עם סיפורי רוחות. אנחנו דורשים הסברים טכניים למה שקורה כאן ועדיף מוקדם ככל האפשר".

עזבתי בבושת פנים כשאני אובד עצות. כפי שצ'אנג ניבא, אף לא אחד מהעובדים הסכים להיכנס לחדר. לאחר מספר ימים של שביתה מאונס, הביאה הנהלת המפעל מומחה לרוחות לבדוק היכן המקום המתאים ביותר להצבת המכונות.

 

המומחה חיפש, בדק ומצא שהמקום המתאים ביותר הוא בקומה הראשונה, בתוך הלכלוך ובין הצינורות פולטי האדים. לאחר שבנו חדר מיוחד, הורדנו את המכונות למטה ונערך טקס לריצוי הרוחות. לחדר הנקי שבו היו שתי מכונות משוכללות עם מערכות אופטיות עדינות ביותר, הוכנס מגש ועליו חזרזיר מקושט ומסביבו נרות קטורת. צ'אנג הדליק את הנרות, הקיף את המכונות מספר פעמים כשהוא ממלמל תפילה. לאחר מכן הלך עם המגש לארבעת פינות החדר והניח את המגש בדיוק במרכז החדר, עד שנרות הקטורת כבו מעצמם. עזבתי את הונג קונג לאחר ששבוע שלם המכונות עבדו ללא בעיות. תאמינו או ‏לא, המכונות עובדות עד היום.

(המשך יבוא)

קישור קבוע

הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלק רביעי)

 

ד.

   ושוב חלפו שבועות, ושוב נפל דבר ברחבי הממלכה ולא דבר של מה בכך, כי היה זה השוק. "הבו לנו אשראי", קראו אז רבי הממלכה שעה שסקרוהו, "יען-כי נחנקים אנו בחלל נמוך-התקרה הזה";  וכדרכם מימים ימימה, תחת הבט על הרצפה שנסדקה, הגביהו מבטם, כי אמרו נרים התקרה הרבה מעבר לגובה העננים שבהם היא ניצבת כעת חיה. וינקפו אצבע, ותרום, ותהי רווחה. ויאמרו, "ראו כמה מאוורר השוק, כמה מרווח הוא, כמה...", רחרחו כתרים אחר איזה ריח מוכר, "שומם הוא ומשמים, הבה נשוב ונעמיד בו מגדלים מהירוק הירוק הזה". וכאותם יצירים זעירים הכמהים לצוף שבינות לחרכים, כמימים-ימימה, כבר שקודים היו, על ליקוטו  למען דשן עצמם במגדלים מחודשים.
 

  ובאותם הימים איש היה במי-רננים והאיש אחד מהמתרוננים הבכירים. מדי בוקר בבוקרו  נכנס היה ללשכתו העשויה על טהרת עץ הטיק, מתיישב על כורסתו בעלת המרכב הפניאומאטי, משלח את זרועותיו הבשרניות ובאחת גורף  מעם שולחנו את ים הטענות והמענות ומטילם במין חדוות מעשה אל הפח שלרגליו. ואולם, באחד הבקרים נטולי העבים, אלו הלוטפים את האדם בקרני פז, הביט שלא כהרגלו, על אחת מאותן המעטפות והנה הוא מבחין על גבה בבול שעורר בו זיכרון נושן. הרי זה בול הנסיכה השחורה!, התפעם. שכן היה זה בול שערכו לא יסולא בפז ושאותו חמד כבר משחר ילדותו. חיש מהר נטל את המעטפה ויעקר המכתב מתוכה ובעודו עומד להשליך את סרח העודף הזה אל הפח, אחז בו זיק של סקרנות ויפתחהו ויסקרהו בחטף.
 

  "מה זה הקשקוש הזה?", הוריקו פניו, "חונכתי", החל לצטט, "למצות את  שפופרות השיניים עד תום?, איזה זבל! האם אין למתרונן בכיר שכמוני דבר לעשותו מלבד אשר לקרוא מידי בוקר ים של הבלים? ועוד הוא מוסיף וטוען שאין לו מחסן! הא, הא, אתה תקבע אם יש לך מחסן או אין לך?! ומה זה? החזר הוא מבקש, הקמצוץ! אבל..", רקדו השיפולים התחתונים של כרסו, בעוד חרחורי עליצות בוקעים מפיו, "זה כבר עולה על כל דמיון! "חבל, הא, הו כמה חבל...", נכמר קולו במן גוזמא,  "חבל על כל טיפה!", צחק עתה צחוק רם ומשוחרר, "איזו עתיקות! איזו אידיאולוגיה! צא, צא ברל'ה, צא, תתקדם. אוי", התכווץ ממשטמה, "אני כל-כך שונא ריח של נפטלין!" או-אז אגרף ימינו, יהלום בעוז על פעמונו השולחני.
 

  זה אך הלם ותפתח הדלת ויכנס בעדה מתרונן דק וקדורני ויתייצב מלפניו. "ראה", החל הבכיר, "יש לנו עסק עם מישהו שיש לו אוסף בולים עתיק, הא, הא. ואני מוכן להמר שהוא עוד שומר קופה מימי ילדותו, שלתוכה הוא משלשל זוז ועוד זוז. בקיצור יש לנו עסק עם איזה רן חסכן מימי התנ"ך. ועכשיו שמע: למען הוסף עוד קצת שומן רך ומתמוסס בפה שכזה, למגדלינו, חמש ספרות חוב אני רוצה ממנו, אז יאללה היכנס בו עם כל הגז! זוז!".

"אני מיד הולך להעביר הילוך במכונה", תססו קרבי הקדורני, "המנוע הולך לטרטר לו את העור עד שיראה כמו עור של ברווז שקיבל פריחה!".

"תאמר, אתה ממחלק הסופרים?", הוכיחו, "לא!", נקב,"אז, אנא, אל תלאה אותי בתיאורים! לעבודה!" סיים בקול תקיף.

"למה הוא פולש לתחום לא לו?", התמרמר משיצא, הרי התיאורים וביניהם אלו על מונים הנמצאים מאחורי גדרות, בתוך מחסנים ובייחוד אני אוהב: 'שהיה שם כלב גדול!', הא הא. הרי את כל העול של חיבור הסיפורים האלו אנו מטילים על מחלק הסופרים שאותם אנו מעסיקים בעלות סמלית. שכן הם כל-כך מאוהבים בסיפורים של עצמם. הא, הא", התגחך לו בסתרי לשכתו עוד שעה ארוכה.
(המשך יבוא)

קישור קבוע

מילים, לחן וביצוע: נועה דויטש.
תופים וכלי הקשה: עודד שחר. גיטרות: ארנון זיו. בס: שי סולומון.

קישור קבוע

Rob Carter describes his film:

"My visit to the Ebensee Nazi concentration camp in Austria in 2010 was not only highly disquieting but also left a lasting emotional imprint on my mind. Instantly moved by the place, I felt troubled for taking the few photographs I did. So instead, I turned my camera on the breathtaking landscape of the area, especially Lake Traunsee."

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר, הוידוי האחרון

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון 
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

בקרוב הוא חוזר לבמה

אפשר כבר לשריין מקומות
טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)
 

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 27.12.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

בכל יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

 

אורתו-דה: אבנים

מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה (האתר)

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בעשרה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בעולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, נימרוד רונן, נוגה דאנגלי , מייקל מרקס.

יום ב', 27.1.2014 , 20:30, צוותא, תל אביב

תודה לתיאטרון החדר.

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

 

שיעורי יוגה בבר קיימא!

עם נועה, מורה מוסמכת לאשטנגה-ויניאסה יוגה.

לימודי ויניאסה וביקראם יוגה בניו יורק ואשטנגה יוגה בהודו.

בואו לחזק את הגוף בתרגול דינמי וזורם. השיעורים מתאימים לכל הרמות.

החל מיום חמישי ה- 2/1/2014, 9:00 בבוקר, אשטנגה-ויניאסה, מדיטציה ונשימה.

שיעור הכרות ב-20 ש"ח בלבד.

ימי שני, 18:30-20:00. ימי חמישי, 9:00-10:30

*מומלץ להביא מזרון יוגה (למי שאין - צרו קשר ונשמור)

בהרשמה מראש: 050-698-0809. בר קיימא, רחוב המשביר 22, ת"א.

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-529-9528

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il