דנה דבורין, שחקנית, במאית, מפיקה, הגישה תכניות ילדים בטלוויזיה, בוגרת תיאטרון החדר, מספרת על תקופת לימודיה בקבוצת המנחים (בימוי, משחק, הנחייה), בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי

1. מבוכת התיאטרון

א. תיאטרון במעגל סגור

התיאטרון במבוכה. הוא איבד את התפקיד הקלאסי שלו כגורם מעורר של תודעה חברתית, כמכוון של דיון אישי ובין אישי מובהק, כגורם מחנך ומגבש תודעה חדשה או מחודשת לשם תיקון מצבו של האדם.

דוגמאות קלאסיות הן תיאטרון "הבימה", בשנותיו הראשונות, ששם לו למטרה לגבש תרבות עברית חדשה, כמו גם תיאטרון "האוהל" שהגדיר עצמו כתיאטרון פועלים, או התיאטרונים הסטיריים "הקומקום" ו"המטאטא" וקדם להם "התיאטרון הארץ ישראלי". כל מה שהציגו – בין אם הייתה זו קלאסיקה מחודשת, דרמה, טרגדיה, קומדיה או סטירה – התכוון לרענן את תודעת הקהל ולכוון לחשיבה אקטואלית. כל אלו הם כבר היסטוריה רחוקה.

באחד ממפגשי "שבתרבות" שנערך לא מכבר בפתח תקווה, ובו הגשתי קטע מתוך "היטלר, הוידוי האחרון", בתוך גל המחמאות וההערכה, אמר צופה אחד: "אבל זה לא בידור!" האמירה זאת גילמה בתוכה במשפט פשוט אחד, את ציפיותיו של קהל רחב: תיאטרון הוא בידור. מה שנאמר מגלם בתוכו גם את מה שלא נאמר: תיאטרון אינו אמנות. כי אמנות מטבעה נועדה לעורר דיון אישי ובין אישי, נועדה לנער את מערכת האמונות והדעות המרכזית, לעכור שלווה מדומה, לערער על הסדר הקיים. בידור נועד לענג עינוג זמני, לשמר סדר קיים, או במילים פשוטות יותר: להרדים את תודעת הקהל, להרחיק אותו מן הממשי ולקבע תודעה כוזבת.

ראוי להבהיר שאין בכוונת הדברים האלה לבטל את הצורך האנושי בבידור. הוא לגיטימי וראוי. אבל במצב הדברים היום, למה הדבר דומה? למי שאוכל "במבה", בוקר צהריים וערב וזהו מזונו היחיד. אפשר למות מזה. כך גם הבידור, לאורך זמן, ממית תודעה.

האמריקאים, שהמציאו מחדש את הקפיטליזם החזירי, הגדירו זאת באופן מבריק בשתי מילים: "תצחיק אותם!"

קטע מתוך "שיר אשיר בגשם" (1952): תצחיק אותם!

ועל כן מרבה התיאטרון להציג קומדיות, מחזות זמר ודרמות משפחתיות שכמותן אפשר למצוא בטלוויזיה וודאי שאין חובה לטרוח בגינן ולצאת אל התיאטרון. גם כשהוא מציג שייקספיר ודומיו הקלאסיים, הוא עושה זאת בצורה ערמומית. הוא נמלט מתפקידו הקלאסי, אל המסווה של "תרבות גבוהה". גם זו יכולה להיות חוויה לגיטימית לעצמה. אבל אם בה כדי לעורר תודעה, במוקדם או במאוחר היא מתישה ומשעממת.

גם אם הבמאי מבקש לסנן פנימה אמירה אקטואלית אופוזיציונית, כלומר חתרנית, המסר מוחבא במיומנות רבה כל כך שדרוש בולדוזר כדי לחשוף אותו וגם אז הוא יתגלה חיוור ומרוכך. ודאי שלא יהיה בכוחו לעורר דיון קל וחומר לעודד לפעולה אנושית מתקנת.

בכינוס האחרון של בת"י, איגוד במאי תיאטרון ישראליים, אמרה המחזאית עדנה מזי"א – נציגה מובהקת של התיאטרון הרפרטוארי המסחרי הגדול – שקשה למצוא היום מחזות ישראלים ראויים. זה היה רק אחד מהדברים שאמרה אשר עיצבנו את הבמאים הנוכחים במקום. אבל אמירה זו יש בה אמת מסוימת. התיאטרון הרפרטוארי הממוסחר, הבנוי על פי מודל קפיטליסטי מובהק, יש לו מרחב רפרטוארי מוגבל ביותר. עליו למצוא מחזות שיביאו קהל, שלא יעוררו התנגדות ויהיו קלים לעיכול. השילוש הלא קדוש הזה מבטל את התיאטרון כגורם מתקן והופך את טקס ההליכה לתיאטרון לחוויה מרכזית ובאמת לא חשוב מה מתרוצץ שם על הבמה.

יוצרי תיאטרון הם בני אדם מן הישוב וככל האדם הם מתפלגים על מערכת השעות והאמנות שלהם בעקומה נורמאלית, כלומר הם מתרכזים במרכז. לרובם חשוב ביותר להתפרנס, בכבוד או שלא בכבוד, ולמלא את המשאלה הבסיסית ליצירה. האם אפשר לטעון כנגדם? ודאי שלא. זוהי זכותם האלמנטארית ללא כל ערך מוסף. כמו באוכלוסיה הכוללת, רק מעטים מביניהם חדורים בתחושת שליחות חברתית.

"מה הם רוצים ממני? אני בסך הכול שחקן", אומר בן דמותו של השחקן הנדריק האפגן ב"מפיסטו" של קלאוס מאן.

ב. שחקן בבריחה מעצמו

השחקן הוא משל לתיאטרון והתיאטרון משל לחיים. כפי שהתיאטרון נמלט מהתמודדות עם הממשי, כך גם השחקן. שהרי כבר נאמר שהשחקן הוא ככל האדם וככל האדם הוא מבקש ליצור בשלווה ולקבל אהבה. זוהי זכותו האלמנטארית והוא מוכן לממש אותה גם ללא ערך מוסף.

באמצע המאה הקודמת, ראה התיאטרון צורך חיוני בתגובה מעוררת למציאות המיידית שבתוכה הופיע. כך גם השחקן פעל מתוך מודעות אישית וחברתית. היום צצים בכל יום מורי נבוכים המבטיחים בשורות חדשות כדי לעשות כל יוצר למצליח, כלומר מקובל בציבור ומרוויח ממון ופרסום.

יש קו נמשך אחד בין חלק גדול מבשורות אלו: הניקיון. ניקוי השולחן מהחיים המיידיים והתרכזות במשימה יצירתית כאילו כל העולם כולו לא קיים. מי שעמד לפחות פעם אחת על במה, כתב ולו פיסקה אחת, צייר ציור אחד, יודע שמדובר בפרדוכס בלתי פתור. לעולם אינך יכול למחות לחלוטין את המציאות הפנימית והחיצונית, האישית והחברתית. שחקן, ברצונו או שלא ברצונו, רגיש לכל תנועה של קהל. ידו של הצייר מגיבה לתנועות וצלילים סביבתיים וכן הלאה.

על כן, ברצוננו או שלא ברצוננו, בנקודת זמן האורבת לנו בכל רגע, נאלץ להגיב למציאות המיידית, הנעימה או המתסכלת ולנקוט עמדה יצירתית באשר אליה.

כי ההרמוניה האנושית והאמנותית מתקיימת רק כאשר יש תנועה נמשכת בין מה שעלינו ליצור לבין החוויה האישית הכוללת שלנו.

(א.)

--------------

2. הספק והאמון, דרמה אנושית (47, המשך)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 47.

...כל תופעה מתקיימת בתוך הזמן שלה. לכל אדם הזמן הפרטי שלו והזמן המשותף לו ולחברה שבתוכה הוא חי. זמנו של אדם בא לידי ביטוי בקצב התרחשות האירועים בתוכו, עד שהוא נותן להם ביטוי חיצוני. ברגע מתן הביטוי החיצוני עליו לפעול על בסיס הזמן המשותף לו ולחברה שבתוכה הוא פועל.

ככל שהזמן הפרטי הוא דומיננטי יותר בחייו של האדם, כך הזמן המשותף לו ולזולתו פחות דומיננטי. מי שפועל בזמן הפרטי שלו בלבד, מבטל את הזמן המשותף לו ולזולתו, והתוצאה היא התכנסות פנימה וניתוק מהסביבה החיצונית. ככל שמגמה זו נמשכת כך הולך ומתבטל הקונפליקט שבינו לבין הסביבה החיצונית.

ככל שמתמעטים הגירויים החיצוניים החודרים אל האדם פנימה, מתמעטת ההפריה ההדדית בין הזמן הפרטי לזמן החברתי המשותף לאדם ולסביבתו החיצונית, עד לניוון הזמן הפנימי שלו וביטולו. תהליך האיון העצמי של אדם כזה יש לו משמעות מעשית גם מבחינת זמנו של האדם. לדוגמא: תהליך התבגרותו של אדם מתבטא בהשפעה ההדדית שבין הזמן הפרטי לחברתי. זקנה מנטאלית של אדם מתבטאת בניתוק הקשר בין הזמן הפרטי לחברתי.

עקרון זה תופס גם באשר לחברות ועמים. לכל חברה הזמן הייחודי שלה והזמן המשותף לה ולחברות אחרות. לכל גרם שמימי הזמן הייחודי לו והזמן המשותף לו ולגרמי שמיים אחרים.

("המעגל הפתוח", עמ' 139. המשך יבוא)

ברשותכם...

וַאֲנִי פונה אליכם כאל אחת המעצמות החזקות בגוש המערבי... האמינו לי, אין לי מה להסתיר,  גלוי-עיניים וגלוי-לב עומד אני לפניכם. רואה אני את השינוי ההיסטורי בהתהוותו... ואותה מלחמונת מזהירה שלכם אשר ארכה ששה ימים בלבד, "מלחמת ששת הימים"! כן, פנינה ממש, בת-תחרות אמיתית לקרבות ברוסיה ובצרפת. מלחמונת שהסבה לי רגעים יקרים של התרוממות הנפש.

("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין)

ההצגה הבאה: יום ו', 19.7.2013, בשעה 14:00, בחדר, טל': 03-5171818.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

44. דברים: דברים א' - ג' 22

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה, מול סוּף, בין-פארן ובין-תֹפל ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א' 1).

הפטרת השבוע: ישעיה א'. קטע שראוי לתת עליו את הדעת בכל עת:

"שמעו דבר-יהוה קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה. למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיה א' 10-11).

לכאורה עוסקים פסוקים אלו בתוכחת הצביעות הדתית בבית המקדש בירושלים, אבל משמעותם אנושית אוניברסאלית. לא על עצם קיומו של הפולחן הדתי יוצא זעמו של הנביא, אלא על השחיתות האישית והציבורית הסותרת את עקרונות המוסר הנותנים תוקף לפולחן. האירוע האמנותי והפולחן הדתי, שניהם כלים לטיהור האדם מסבל ותוקפנות, ומיועדים להביא אותו למחוזות של סובלנות ואהבה. אבל אם התנהגות האדם מחוץ לתחום האירוע האמנותי או הדתי, סותרת עקרונות מוסר אלו, הריהי מבטלת את תוקפם והופכת אותם למס שפתיים חיצוני, מצוות אנשים מלומדה (ישעיה כ"ט 13).

מכאן נובעים דברי הנביא. אדם חייב לבדוק את עצמו, ביחס שהוא מקיים, בין התנהגותו בתחום הפולחן, לבין מה שהוא עושה מחוץ לתחומו. אם אדם נכנס לתחום האירוע הדתי, מתפלל לאלוהיו ומצהיר בחסידות שהוא מקבל את עקרונות המוסר המובעים בתפילה, ואחר כך יוצא מבית התפילה ומדכא את זולתו, הרי הוא כמי שאישיותו חצויה, שסועה ופגומה. תהום נפשית פעורה אצלו, בין פולחן לחיים.

פגימה כזאת יש לה השפעה רחבה בתחומים רבים. אדם ההולך לתיאטרון לראות הצגה העוסקת בדיכויו של אדם, מזדהה עם המדוכא וכואב את כאבו, ואחר-כך יוצא משם ומדכא את זולתו, אישיותו פגומה באותו האופן. יש אומרים שרוב בני האדם נוהגים כך. בבית התפילה או באולם התיאטרון הם מתרגשים ממעשי העוולה ומזדהים עם המדוכא, אבל בצאתם משם הם אדישים לגורל הזולת. אבל התברר שאצל רוב בני האדם מוטבעות גם תכונות של אמפטיה, הבנת הזולת, שיתוף פעולה ואחווה, כלומר, הם עשויים להיות אמפאטיים לזולתם גם מחוץ לתחום האירוע הדתי או האמנותי.

קְטַן קוֹמָה הָיִיתָ וְעַז מַבָּע, נַפּוֹלְיוֹן בּוֹנָאפָּרְט

שֶׁיָּצָא מֵהַסֵּפֶר עַל ז'וזֶפִין רַעְיַת הַקֵּיסָר.

לָבַשְׁתִּי חֻלְצַת פַּסִּים מְכֻפְתֶּרֶת וְטַיִיץ שָׁחוֹר הָדוּק

רָאִיתִי אוֹתְךָ עַל הַמִּדְרָכָה מוּלִי וְלִבִּי טַם טַם.

בְּקִיטוֹנִי הַקְלָסְטְרוֹפוֹבִּי, שֶׁחַלּוֹנוֹ נִפְתַּח אֶל מִרְפֶּסֶת סְגוּרָה,

(שָׁם הָיוּ לִי בְּגִיל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה לֵילוֹת לְבָנִים שֶׁל

מוֹפְעֵי רוּחוֹת רְפָאִים בְּלִוּוּי נְגִינַת מַפּוּחִית דַּקָּה)

נָתַתִּי לְךָ לְנַשֵּׁק אוֹתִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

אֵיךְ חִכִּיתִי בְּיוֹם שִׁישִׁי בְּפַחַד שֶׁלּא תַּזְמִין אוֹתִי לַמְסִבָּה

וְאֵיך רָוַח לִי כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת דְּמוּתְךָ הַקְצָרָה אַךְ אַמִּיצָה

בְּשַׁעַר הֶחָצֵר. בֵּין רַגְלַי הִסְתַּבֵּךְ הַכְּלַבְלָב גָ'אמְפִּי

שֶׁהָיָה מְאוֹנֵן עַל הַחֲתוּלִים שֶׁלָּנוּ אוֹתָם אַהֲבָה אִמָּא שֶׁלִּי

יוֹתֵר מִשֶּׁאַהֲבָה אוֹתִי.

מוּל הָרְאִי, בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁל הוֹרַי שֶׁנָּמוֹג בַּעֲרַפֶל

הַחוֹר הַשָּׁחוֹר שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת,

הִתְמוֹדַדְתִּי עִם בָּבוּאָתִי בַּשִּׂמְלָה הַלְבָנָה הַסְרוּגָה

שֶׁהִבְלִיטָה לִי קְצָת בֶּטֶן וְהָלַכְתִּי שׁוּב לְנַסּוֹת

לַשָּׁוְא לְצַיֵּר אֶת הַסּוּס הַלָּבָן שֶׁל גוֹגֶן.

אַחַר כָּךְ כְּשֶׁלּא רָצִיתִי לִשְׁכַּב אִתְּךָ

הֶעֱנַשְׁתָּ אוֹתִי וְשָׁלַחְתָּ אֵלַי אֶחָד אַחַר הַשֵּׁנִי

אֶת כָּל הַחֲבֵרִים שֶׁלְךָ כְּדֵי שֶׁיַּתְחִילוּ אִתִּי

לַמְרוֹת שֶׁיָּדַעְתִּי, זֶה כָּל כָּךְ הֶחְמִיא לִי. הֶעְמַדְתִּי פָּנִים

כְּאִלּוּ בֶּאֱמֶת רוֹצִים אוֹתִי

וְנָתַתִּי לְכֻלָּם לְנַשֵּׁק אוֹתִי אֲבָל לא יוֹתֵר מִזֶּה.

שְׁמוֹתֵיהֶם וּפְנֵיהֶם גַּם הֵם נָמוֹגוּ בַּעֲרָפֶל, חוּץ

מִיּוֹנָתָן הַיָּפֶה שֶׁאַחַר כָּךְ סִפְּרוּ עָלָיו שֶׁנָּפַל בַּמִּלְחָמָה.

שֵׁשֶׁת הַיָּמִים, אוֹ אוּלַי יוֹם כִּפּוּר

(מבוסס על מקרה אמיתי)

חלק 1

כל מה שאני רוצה זה לישון. מאז שראיתי את העיניים האלה, אני לא יכול לישון. פתאום עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים הן מביטות בי, חודרות אותי, נכנסות לנשמה. לכו מכאן. אולי זה הבן שלו? אותו מבט מתחנן "פליז קפטן, פליז!". אני חש ביד שלו מחזיקה ביד שלי. הנשיקות שלו הגעילו אותי. כמעט הכנסתי לו סטירה באותו הרגע, אבל לא רציתי ללכלך את היד. הוא מתחנן "פליז, פליז, נו, קפטן מי פמלי, בייבי פליז, נו!". מה הוא מנסה לעבוד עלי? ואז קם המניאק השחור ונעץ בי את העיניים האלה. זוג פרוז’קטורים שחורים. אני טובע בתוך העיניים האלה. די, אני לא יכול. שמישהו יציל אותי.

מי יציל אותי? מה יציל אותי? כל יום מביאים עוד ועוד כושים. ממלאים את הרחובות. למישהו איכפת מזקן כמוני? מהכושים אכפת להם. אני עוד רציתי לעשות טובה, להביא אחד פחות. אני מת לישון, לישון. רק להניח את הראש על הכרית לעצום עיניים, לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים. אבל עכשיו, מתוך הגל אני רואה את העיניים, את הפרצוף. מים הוא מבקש, מים, בלי מילים, רק בידיים. בדיוק כמו המניאק הזה שראיתי בחצר לפני כמה ימים. אותן עיניים. אותן תנועות. ואני כמו פרייר, לא מבין מה עובר עלי.

אני הולך לקיוסק וקונה לו בקבוק גדול של מים מינרלים קרים. מי עדן קניתי לכושי. במקום להגיד לו מה שאמרתי אולי לאבא שלו ובצדק אמרתי: "תישתה מים מהים". גם הוא התחנן במבט, הוא לא היה צמא אני בטוח, אבל רצה שארחם עליו. שאני ארחם עליו? את כל כמות הרחמים שיש לי כבר הוצאתי מזמן. אז, כשהבאתי אותם באניות מסריחות מרוב אנשים, דחוסים, מבולבלים, מבטים מבוהלים, מתחננים, כבר אז זיהיתי את הכול בעיניים. אבל הם היו משלנו. יהודים שיצאו מן התופת. על הגב סחבתי אותם. אז גמרתי את כל כמות החמלה שהייתה לי.

אבל מי בכלל זוכר מה עשיתי? את מי זה מעניין מה עשיתי? מה תרמתי? את הכושי זוכרים לי. זה כן. את הכושי. איזה כותרות ענק היו בעיתונים: "זרק כושי לים". אפשר לחשוב מה כבר עשיתי? אבל עכשיו, במקום לישון אני חושב על הכושי.  אלה לא ייסורי מצפון מאוחרים. מה פתאום ייסורי מצפון?! שלא תיטעו לרגע. החיים לפעמים אכזריים. מה? אני לא יודע?! יודע! ועוד איך יודע! אין כאן אחד שחי במדינה הזו שלא יודע. אין כאן אחד שלא איבד מישהו בדרך. ואני שואל בשביל מה? בשביל שעכשיו יכניסו את כל הכושים האלה? מה זה? מדינה פותחת רגליים כמו זונות בדר-א-סלם? מאיפה שהבן זונה התגנב לאוניה שלי? כן! לאוניה שלי!

(המשך יבוא)

(יוסי זיו, מנחה-במאי ושחקן, בוגר תיאטרון החדר)

סיפור. חלק 2 מתוך 2

ד,

כעת נחזור עם המצלמה לחדרון הצנוע בקיבוץ:

- "אם לא היית נכנס לחדר החולים הזה, ואם היו נותנים לך זריקת חיסון בזמן, היית מתגבר על הווירוס של הפוליו, והיום היית יכול להיות כמו כל הילדים האחרים. כל הבעיות הפסיכולוגיות, המורכבויות הנפשיות שלך, היו נעלמות. היית ילד בריא והרמוני כמו כולם". אריה מביט בה בתימהון, כמו גם במצלמה איתו.

-"כמו כולם? אני? כמו כולם? אימא, אני לא רוצה להיות כמו כולם, אני לא כמו כולם, ולעולם לא אהיה כמו כולם. ואימא, לידיעתך" הוא קם ללכת, המצלמה מטיילת על אימו המופתעת מדבריו: "אני בריא, אימא, אני הרבה יותר בריא מילדים אחרים. אימא ותעזבי אותי עם הסיפור הזה, טוב?" הוא קם בדרכו החוצה, לחצר, לטבע. למרות שאנו שומעים את קולה הערב של אימו: "אריה לאן אתה הולך? אולי תישן הלילה בבית? במקום ללכת לחדרי הילדים השוממים, המשמימים האלה?" ואריה לא עונה הוא יוצא.

ה.

מכאן אולי נאפשר למצלמה, ורק לכמה שניות, לטייל עם אריה הקטן בן שנה וקצת, הצועד לצערי הרב, מחדר הילדים שבו הוא גר אל חדר הילדים שבו שוכבים ילדים חולים מאוד, נגועים במחלת הפוליו. כן, כי צריך להראות שהוא בן שנה בלבד, ברגע הנוראי הזה שבו חטף את הווירוס האיום הזה שנקרא פוליו או פוליומליט בלעז. איך ילד בן שנה צריך לדעת לא להיכנס לשטח האסור? בסך הכל התחשק לו לדבר איתם. בא לו לשחק איתם, וכעבור כמה דקות, זועק מכאבים ברגליים, בשרירים, בעצבים. מתפוצץ מכאבים. ואז כלום. משותק מכף רגל עד ראש. לא זז. כמעט מת, מצאו אותו. המצלמה מוצאת אותו.

ו.

- "הבעיה היא שאני לא זוכר שנכנסתי לחדר החולים. אולי יש לך רגשי אשמה? שלא השגחת עלי?" אריה מעז ללגלג על אימו.

- "אריה יקירי, מחמל נפשי, איך יכולתי גם להשגיח עליך וגם לחלק תרופות, גם לחלק אוכל בכל הקיבוץ, גם ללכת עם הרופא לבדיקות בבתיהם של כל החולים? וגם לדאוג לכך שאתה לא תעבור לחדר הנגועים? זה בלתי אפשרי!" המטפלת שלך הייתה חייבת למנוע ממך את הטעות הגורלית!" המצלמה מחפשת את המטפלת, בקיבוץ...

ואין לו מה לומר, למה לו להאשים את אימא שלו על כך? האם ניתן לשנות את העבר? כן, זה אפשרי. נו, באמת? אפשרי? אולי בקולנוע לא בחיים האמיתיים. כאילו קולנוע זה לא חיים אמיתיים.

ז.

עכשיו המצלמה אצל אריה, בראש שלו, פלשים של זיכרונות. הוא נזכר כיצד שני הוריו עומדים מודאגים מאוד ליד מיטתו של התינוק אריה וכל גופו משותק.

ח.

"תראה ילד, אתה אולי לא זוכר, אבל כל הגוף שלך היה משותק! מה יכולנו לעשות? לא היה כסף בקיבוץ. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, רק רופאים שהיו מקורבים לצלחת התרופות חיסנו את ילדיהם. אתה לצערי לא קיבלת את החיסון", היא מנסה לשכנע אותו. "כל הגוף שלך נלחם בווירוס וסילק אותו. אתה גיבור, ילד שלי. בוא אלי תן חיבוק, גיבור ווירוסים שכמוך". המצלמה מראה את אימו, מחייכת בהנאה ואוהבת מאוד. אך אריה חומק לו באלגנטיות מהחיבוק של אימו, בדרך החוצה. תמיד בדרך החוצה :

- "עזבי אותי. יגאל ניצח אותי בתחרות סוסים'" היא שומעת כאב עז בקולו הרך. והיא עדיין בעניין הפוליו:

- "נו, יגאל, גם הוא היה חולה ויצא מזה לגמרי".

ט.

בשדות, סביב לשני המתחרים התקהלו כמה אוהדים שמחאו כף ליגאל, הוא מבסוט. אריה מתבונן היטב כדי לראות את תגובתה של חמוטל. האם חמוטל איתו או עם יגאל? חמוטל לא מגיבה למבטיו של אריה.

- "בוא עוד תחרות אחת?" אריה הכאוב והפגוע מתוצאת התחרות, מציע.

- "אתה באמת רוצה ?" קול הזלזול נשמע ברמה.

- "עוד אחת וזהו". שניהם מתחילים לנוע לכיוון הקיבוץ, הסוסים עייפים, צועדים לאיטם. אריה מבין שתהיה עוד תחרות אחת, מהקיבוץ אל השדות. יגאל לא מבין ולכן מצעיד את סוסו בקצב הליכתו של הסוס.

- "אתה לא רואה שהסוסים עייפים, קצת התחשבות". יגאל מתפרץ בצחוק רע, חושף את שיניו הלבנות.

- "כשנוח לך הם עייפים. פחדן". אריה לא מוכן לוותר לו, נאבק. תמיד נאבק.

- "צער בעלי חיים, לא חושב?" ממשיך לצחוק וללגלג. חשבתם לרגע שאולי איכפת ליגאל על הסוסים? חשבתם שאולי הוא רוצה להגן עליהם מפני תחרויות מרובות מדי שעלולות לפגוע בבריאותם? לא חשבתם.

- "אני אקרע אותך בשח-מט". אריה משכנע את עצמו, מבטיח לעצמו וגם ליגאל, כי בשח-מט הוא חזק. ואם לפי דעתו יגאל סתם מתחמק מעוד תחרות ועוד תחרות, כדי שהוא יוכל סוף-סוף לנצח אותו. כי אולי לא שמתם לב ואינכם יודעים, אריה מעולם לא ניצח את יגאל בתחרות דהירות סוסים. וזה כואב. ויגאל מעולם לא ניצח את אריה בשח-מט.

יגאל ואריה, לאחר שהשיבו את הסוסים למקומם באורווה, מאחר ורחצו את הסוסים באהבה, וגם הורידו את האוכפים, החזירו אותם לתאיהם באורווה ונעלו היטב את הדלתות. והמצלמה הראתה לנו אפילו את הריחות והגללים. ואפילו האכילו והשקו את סוסותיהם. ריחות, כפי שאמרנו לא נביא לכאן, אבל המצלמה יכולה לצלם את המקור לריחות. לא?

י.

שניהם מגיעים לבית הילדים בקיבוץ. בראשו של אריה תמיד אותה שאלה מטרידה: "היכן חמוטל?" המצלמה תראה לנו את אריה ואת חמוטל לחילופין.

כל הבנים מאוגדים סביב משחק השח-מט, אריה מתמודד נגד יגאל. לאן הלכו חמוטל ודיאנה המתוקות? יגאל נראה מצוברח מאוד ורוצה עוד סיבוב, אריה מסכים. יגאל מובס, אריה איננו מניד עפעף, לא שחצן, לא מלגלג, לא מתרברב ולא מתלהם. לזכותו יאמר. רק מנצח פעם ועוד פעם. שאר הנערים מריעים לו והוא רגוע. עוד ניצחון ועוד ניצחון. עד שיגאל נמאס לו:

- "אז מחר אני אראה לך מה זה לדהור על סוסים! אני אלמד אותך איך דוהרים!" ויוצא מחדר הסלון, לכוון חדרו, ומשם צועק: "אני אלמד אותך לקח", צחוק הילדים נשמע מחדר האוכל, שהוא למעשה גם הסלון המרכזי בבית הילדים.

- "כמה סיבובים שתרצה, בשח-מט תמיד תפסיד", גם אריה מרים קולו כדי שיגאל ישמע אותו היטב בחדרו.

- "למה?"

- "כי לי אין רגליים להכות בסוסים ולכן המוח שלי התפתח על חשבונם". איך אריה אומר זאת? בפתיחות? מתוך כאב? סתם זורק רעיון.

(בינתיים רואים במצלמה את מימה היפהפיה, נכנסת לבית הילדים, כל הבנים משתתקים ומביטים בה בתאווה. מימה אפילו לא מבחינה בשקט המתוח שיצרה כניסתה האוורירית, אל בית הילדים של הקטנים ממנה. היא באה לרחוץ את גופה האדיר ביופיו, במקלחות של הקטנים. היא כבר בת 22 שנים)

- "פשוט נגמרו לנו המים בחדרי הרווקים. אז באתי אליכם", היא אומרת וממהרת אל המקלחת... יגאל חוזר ומצטרף אל חבורת הגברברים. המצלמה גם.

-"זה בסדר, אנחנו כבר התרחצנו", לא להאמין, אבל גם אריה בין המתלהבים. המתלהמים. המצלמה גם.

-"שתוק !", יגאל נותן לו בעיטה קלה מתחת לשולחן, יגאל מרגיש כאילו הוא דוהר שוב על הסוס. המצלמה גם.

מימה נכנסת למקלחת, מתחילה להתפשט. המצלמה גם. יגאל אריה ויצחק נעמדים, גופם המתבגר מזדעק, מתקרבים לאט-לאט אל חור המנעול, ממתינים מעט, שומעים אותה שרה, המים מתחילים לזרום.

- "יצחק, לך לבדוק שאף מבוגר לא מגיע בדלת". יגאל פוקד עליו בקול מצווה כמו קצין בצה"ל.

- "לך אתה!" את יצחק לא מסובבים על האצבע, כפי שיגאל נוהג באריה בתחרויות הסוסים האין-סופיות, יצחק עקשן.

- "אוקי, אני הולך לשמור, אבל תקראו לי", אריה בחור טוב, נאיבי קצת, גם וותרן וגם אוהב אנשים. מתבדח, מבין עניין במהירות, הולך מייד אל הדלת כדי שאיש לא יפתיע אותם בזמן מעשיהם... המצלמה הולכת איתו.

כמובן, יגאל מציץ ראשון דרך חור המנעול,  גם המצלמה. כמה ביטחון יש לנער הזה, בזכות אביו מר חזק, יגאל חזק, שם חזק, משפחה חזקה בקיבוץ, מעמד עליון. למרות שיצחק דוחק בו כל העת, יגאל ממשיך להתבונן לבדו. חושב על עצמו קודם-כל. נו אז מה, הרי גם יצחק רוצה לראות אישה עירומה. זה טבעי. זה נורמאלי. לכן, יצחק דוחק בו. יש מאבק כמעט אלים בין שניהם ליד חור המנעול. גם אנחנו והמצלמה, רוצים לראות את מימה עירומה. אבל יגאל לא מאפשר לנו, עם המצלמה, לגשת אל חור המנעול. גם אריה היה רוצה. גם יצחק. אבל יגאל עם הביטחון שלו קצת מגזים.

-"איזה שווה!" יגאל לוחש לאוזנו של יצחק. אריה מתעצבן שהם לא קוראים לו לבוא לראות אותה במערומיה, "ראית איזה אשכוליות?!" יגאל לוחש ליצחק, שמנסה גם להציץ ולא מצליח. יגאל מראה בידיו, את גודלן של האשכוליות "כאלו" ורק אז, יגאל מפנה מקום ויצחק מצליח לדחוק אותו ולתפוס את חור המנעול אל תוך עינו.

-"וואו!" עכשיו יצחק צוחק, מאחר ודחף את יגאל, עכשיו יצחק צוחק. נהנה, "יש לה ענקיים"! הוא חושב שהוא לוחש. וגם המצלמה צוחקת.

- "אולי תשתקו", אריה לוחש להם ממקום המשמר על הדלת, "שומעים אתכם עד לפה! דבילים!" אריה עוזב את המשמר, "נמאס לי, שמישהו יבוא להחליף אותי, נו כבר!", הוא מתקרב אליהם. אך ברגעים אלה ממש כבר שומעים שהמים נסגרו...

ואז בדיוק ברגע שאריה עזב את המשמר בכניסה לבית הילדים, נכנסת יונה, והמצלמה אחריה. היא מייד רואה את יצחק ויגאל ליד חור המנעול וצועקת עליהם.

יונה היא חתיכה מדהימה, רזה גבוהה יחסית, גוף חטוב ועיניים חומות כמעט שחורות, זריזה מאוד ונוטה לצעוק: "תתביישו לכם! מה אתם עושים? זוזו מפה גועליים! אתם מגעילים אותי! עופו מכאן!", מגרשת אותם, פונה אל מימה, "מי זאת שם? הילדים כאן מציצים לך! אולי תסתירי את גופך!" מימה לא עונה, כאילו לא ממש, לא בדיוק איכפת לה, במצלמה רואים אותה מתנגבת עירומה. רואים אותה מנקודת המבט של יצחק, כולו מחייך אל יונה, כמי שהתגבר על הבושה והצליח לראות בחורה במערומיה, במציאות, לא רק בסרטים.

יגאל מזנק לעבר יונה, פותח את חרצובות לשונו כועס וזועם עליה: "למה תמיד את באה ברגע הקריטי והורסת לנו את כל התוכניות שלנו? אין לך מה לעשות בחיים העלובים שלך?"

יונה איננה מוותרת לו וגם היא זועמת עליו בחזרה: "לא! חוצפן קטן, אין לי! אתה לא חושב שאתה מגזים!? למה שתציצו לה?"

-"אולי תלכי לקרוא איזה ספר, או להתמזמז עם החבר שאין לך? לפני שאת באה להטיף לנו מוסר?" הוא זועק עליה. ליגאל יש פה גדול והוא לא חושש מאף אחד, עם אבא כמו שיש לו, מר חזק, הוא לא חוסך מאיש את חדות לשונו: "את מבינה יונה, את לא תבואי הנה להפריע לנו כל פעם! אנחנו לא סובלים אותך. מי את חושבת שאת? חתיכה? תאמיני לי, אני מומחה בתחום. את לא! אצלך אין מה לראות! את הרי מקווה שנבוא להציץ לך הא? אז יש לי חדשות בשבילך, לא נבוא. הגוף שלך צר מלהכיל אשכוליות"... וכל הבנים מצטרפים אליו בצחוק.  גם המצלמה.

יונה לא נשארת חייבת, למרות שאני (מאחורי המצלמה) חש פגיעות והעלבות בקולה: "אתם חוצפנים קטנים ומכוערים!  יגאל אתה בטח חושב שאתה איזה חתיך הוליבודי!?"

יגאל עונה בנון-שלנטיות: "כן!", שוב הבנים שאיתו צוחקים. ויונה הולכת בבושת פנים... והמצלמה גם.

בינתיים, בזמן שיונה, הפגועה, עסוקה בעימות המילולי, לענות ולא להישאר חייבת ליגאל ולשונו החריפה, היא זזה מהמקום. למעשה יגאל בכוונה מעביר אותה עד לדלת חדרה, כדי שאריה  יוכל  בחופשיות להציץ. ואריה אכן מתקרב לחור המנעול, מציץ ורואה את מימה, אלא שהיא כבר לבושה חזייה ותחתונים, יפהפייה. קצת שמנמונת.

יא.

כיתה בבית ספר ויצמן, המורה לאה מלמדת אנגלית, אריה מאוהב בחמוטל ומתבונן בה כל העת, חמוטל איננה יודעת זאת, מתעלמת...

Lea: What is the most important word for you Arie?

Arie: For me is love

Lea: And Hamutal ? what is it for you ?

Hamutal: Singing

Lea: So how come your mother said you both were from the same profession in life?

Arie: Did she say so to you?

(אוריאל זוהר: רגל משותקת, לא רגל מעץ. חלק 2 מתוך 2. הסיפור יצא לאור בספר:  "אהבתך מתבוננת בי מאחורי הגדר" בהוצאת אחוה, 167 עמ', חיפה 2013)

לסרט חדש שעובדת עליו, נטלתי על עצמי משימה שידעתי שהיא לא פשוטה, אולי הקשה ביותר שהייתה לי אבל לא הבנתי עד כמה. התפלאתי לגלות עד כמה נשים משכילות, מודעות ומחוברות, לא מכירות את "חוק העונשין - הפסקת הריון" המקומם. ואפילו שהחוק לא נוגע אלי, ולא יוכל אף פעם לפגוע בי אישית, וגם אם לא יצא מזה סרט, רואה בכך שליחות להפיץ את המסר, ומקווה שבמהלך חיפושי וכתוצאה ממנו, לכל הפחות, יותר נשים וגברים יתוודעו לחוק הפטרנליסטי, הכוחני, הזה שגוזל מאיתנו את הריבונות על חיינו, הבחירות שלנו, והגוף שלנו.

על החוק ועל המשמעויות שלו, מוזמנות ומוזמנים לקרוא בפוסט כאן.

ואתם גם מוזמנים לבקר בעמוד הפייסבוק שפתחתי לצורך הסרט 

לצורך הסרט שיעסוק בחוק ובריבונות, או ליתר דיוק היעדרה, של נשים על גופן, מחפשת אישה נשואה בת  פחות מ-40 שנכנסה להריון לא מתוכנן ולא רצוי, ורוצה לעשות הפלה אך אינה עומדת בקריטריונים של החוק. 

מוזמנות לפנות אלי לשיחה לא מחייבת ב- 052-468-6988

או ב- rinashatil@gmail.com  

אשמח ואודה על הפצת המסר.

רינה שתיל, תחקיר דוקומנטרי ועריכת וידאו

הלמר, מומחה לשפת גוף. זה מה שקורה לו כשהוא מצלם סרטון: "בגלל שיש לי add, בכל סרטון שאני מצלם, אני מאבד ריכוז ואז אני משייט לעולמות אחרים. בסרטון הזה קיבצתי מספר שיוטים שלי."

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

מונו-דיא 2013

החוויה המקומית: רטרו

מבחר מונולוגים ודיאלוגים מתחברים לרצף אנושי, אישי וחברתי

הקטעים לוקטו מתוך "מונודיאות" של תיאטרון החדר

משנת 2005 ועד היום

כתבו וביימו חברי קבוצות המנחים-במאים. מבצעים חברי קבוצת השחקנים

יוצרי הערב (לפי א"ב):

אביגיל לזר, אורן רובשטיין, אושרית יפה, אמור דנטי, דבורה שרף

דור אלוני, דניאל לבנון, הלל מליניאק, יוני כפרי, ירדן לב, לאנא פאהום

לי ים תירוש, מיכל אסתר קציר, מיכל שמש מוגילנר, משה שבי

נועה פרומרמן, נורית סמיטשוילי, נעמה יעקובוביץ’, עדי חג'בי

ענבר קרסל, צליל חרלופסקי, רמי גואטה, תהל גלבוע

הפקה: אבי גיבסון בר-אל

ניהול אמנותי: אמיר אוריין

יום ג', 23.7.2013, בשעה 20:30

בתיאטרון החדר (כל המקומות כבר הוזמנו)

יום ג', 30.07.2013, בשעה 20:30

בתיאטרון יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל': 03-5185563

--------------

היטלר, הוידוי האחרון

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 19.7.2013, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 12.7.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.  

"אחר כך משהו קרה"

שלום חברים, הנכם מוזמנים להקרנת הבכורה של הסרט "אחר כך משהו קרה"

ב-16 וב-23 ביולי, בשעה: 22:00

אביגדור וייל, 03-5222470

טל אבני - LuBaZuK

טל, בוגר תיאטרון החדר, שחקן, רקדן, כוריאוגרף, יוצא אל הבמה עם להקתו LuBaZuK, במופע רוק: כותב, מלחין ושר.

11 ביולי ב"החתול והכלב", אולם דובדבן, קרליבך 23 תל אביב. 40 ש' כניסה. דלתות ב: 22:00 מופע ב: 22:45. (פייסבוק)

זו פינה חדשה בסצנה התל-אביבית, בניהולו האמנותי של אבי גיבסון בר-אל.

צוללת צהובה

קול קורא!

לאמנים מכל התחומים להגיש הצעות להשתתפות בערבי המחתרת של הצוללת הצהובה בירושלים. פעם בחודש, בימי ראשון, נערוך ערב רב תחומי, של פרפורמנס, תנועה, מייצג, וידיאו, ציורים, פסלים ו... מוזיקה כמובן. התערוכה תישאר חודש בצוללת ותיחשף בפני קהל רחב עד הערב הבא.

האירוע הראשון יתרחש ב 1/9/13

להגשת פרויקטים יש לשלוח מייל, עם הפרטים הבאים:

צילום/וידאו/הקלטה של הפרויקט + כמה מילים על העבודה

מספר המשתתפים ביצירה

תפקיד המשתתפים: רקדן, צייר, מוזיקאי-על איזה כלי וכו'

משך היצירה (עבודות בין 5-20 ד')

מפרט טכני: גודל חלל, הגברה, תאורה.

תאריך אחרון להגשה: 20/7/13  (פייסבוק)

קרן: zolelet2@gmail.com  עדן: officeysm@gmail.com

חנוך לוין כאן ועכשיו

פרוזה. מערכונים. קטעים ממחזות. שירים

במאי ועורך: אלברט כהן. מנהל מוזיקלי וליווי: שי בן יעקב

שחקנים: אסתי קונטס, אביגיל ארנהיים, אשר ברנשטיין

ביום שישי, 12.7. בשעה 21:30, גלריה עמליה ארבל, רח' בן יהודה 100 תל אביב.

- 70 ש"ח; למזמינים מראש: 60 ש"ח

טל': 050-548-0042,  03-544-4399

שלי קלינג: במעטפות

חברי תיאטרון החדר היקרים!

הסרט העצמאי מאוד "במעטפות" שיצרתי בזמן לימודי בתיאטרון החדר ובתמיכתו של אמיר היקר, יוקרן ביולי בבית ציוני אמריקה. הסרט עוסק בתהליכי יצירה ונוגע לכל אחד ואחת מאתנו, הנאבקים להגשים את חלומותינו. בואו ליהנות ולתמוך ביצירה עצמאית!

בית ציוני אמריקה, תל-אביב, 19/7 בשעה 14:30,  ב- 23/7 בשעה 20:00

כרטיסים באתר "אורלנדו סינמה" ובקופות, ב- 30 ש"ח, הנחה לקבוצות!

לאחר ההקרנות תהיה שיחה אתי.

בואו בואו!

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

במחאה - ביטול

(הודעה שנמסרה מטעם קבוצת התיאטרון של רותי קנר)

במחאה על ביטול פסטיבל הצגות לילדים במזרח ירושלים, קבוצת התיאטרון מבטלת את ההצגה לילדים "הדרך לשמה" ב 13 ביולי.

חברות וחברים,

פסטיבל הצגות לילדים של תיאטרון אל חכוואתי, במזרח ירושלים בוטל בשל הוראה של השר לביטחון הפנים של מדינת ישראל. דברים מסוג זה כבר חזה ס. יזהר כשכתב בספרו "מקדמות":

" ...ושום דבר שלא עולה על הדעת לא יישאר בלתי עולה על הדעת..."

והנה זה קורה. ימים שחורים.

כפעולה של מחאה והבעת סולידאריות - קבוצת התיאטרון שלנו מבטלת את ההצגה לילדים "הדרך לשמה" שאמורה להתקיים במוזיאון תל אביב ב 13 ביולי.

אנחנו קוראים לילדים שהתכוונו לבוא להצגה, לפתוח את ליבם ויחד עם שחקני הקבוצה להזדהות עם צערם של ילדי מזרח ירושלים שנשללה מהם הזכות לצפות בהצגות תיאטרון. אנחנו מזמינים כל אחת ואחד מכם להביע את התחושות במכתב, ציור או שיר ולשלוח אלינו לכתובת: rktheatre@gmail.com . אנחנו נדאג להעביר את כל מה שתשלחו אל עמיתינו בתיאטרון אל חכוואתי.

באהבה – לכל הילדים מכל העמים, שעתידם יכול וחייב להיות עתיד של פיוס ושלום.

לכתבה על ביטול הפסטיבל ב "הארץ" / עמירה הס

(העברה: קבוצת התיאטרון רותי קנר)
--------------

ערב סולידריות

במוצ"ש, 20.7, בשעה 20:00, יתקיים בתל אביב ערב סולידאריות עם תיאטרון אל-חכוואתי, בעקבות החלטתו של השר לביטחון פנים לסגור את התיאטרון ולבטל את פסטיבל הצגות הילדים. אמנים, שחקנים, זמרים שמעוניינים להופיע בערב הזה, מוזמנים לפנות אל ורדית שלפי או אל עינת ויצמן.

מחאת הבובות:

אחד מביטויי המחאה כנגד סגירת פסטיבל הילדים באל-חכוואתי הוא סרטון שפרסם אריאל דורון. ("הארץ"), (העצומה)

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

מיסודו של איתי יטוב, בוגר תיאטרון החדר ומנהל אמנותי של "הקבוצה ביפו": שוטף פלוס.

-------------- -------------- --------------

וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ

(תפילה זכה, מחזור יום הכיפורים)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)