אצלנו בבית היה נהוג להדליק בנר שלישי של חנוכה שתי חנוכיות. אחת לפני שקיעת החמה עם שמונה נרות ואחת אחרי שקיעת החמה עם שלושה נרות כנהוג.
אבי שהיה ניצול שואה, לא סיפר הרבה על משפחתו ועל השואה. חנוכה היה הזמן היחיד שבו שמענו ממנו על השואה. חודשים אחדים אחרי שהגיע אבי למצוות, הגיעו הגרמנים לעיירה שבה גר. אבי, שחשוב היה לו למלא את כל המצוות, שמע בקולה של אימו שצוותה עליו שני דברים: לברוח ליער ולא לבוא לבית הכנסת כפי שציוו הגרמנים, ולעולם לא לחשוף את עצמו או לעשות את צרכיו בפני אחרים.
אבי, שכאמור מצוות כיבוד אם הייתה חשובה לו, נמלט מפני הגרמנים, נפצע מיריות כשחצה את הנהר, אך הצליח לשרוד והצטרף אל הפרטיזנים שנדדו ביערות ונלחמו כמיטב יכולתם בגרמנים. כשהחלים דיו כדי לחצות את הנהר, התגנב אבי לעיירה וגילה כי הגרמנים העלו באש את בית הכנסת וכל היהודים שהיו בו נשרפו.
הוא חזר אל הפרטיזנים, שהיו אנטישמיים לא פחות מהגרמנים, חי איתם ונלחם לצידם כשהוא מקפיד לא לגלות להם שהוא יהודי. ערב ראש השנה הנוצרי כאשר החלו הפרטיזנים לחגוג, זכר אבי שראש השנה הנוצרי חל יחד או בסמוך לחג החנוכה. הוא החליט לעשות מעשה: הוא התרחק מחבורת הפרטיזנים החוגגת, לקח שמונה זרדים, נעץ אותם בקרקע הדליק אותם וברך בלחש. בעודו מברך על הנרות המאולתרים, חש יד ענקית חובטת בעורפו ושמע לחישה בשפה שמזמן לא שמע, "סיז דעם דריטע". זה השלישי.
מאז היה לאבי גם חבר שליווה אותו לאורך המלחמה וגם איש סוד.
אבי לא סיפר מה קרה לאיש הזה. הוא אמר רק ששמו היה יאנק.
כאשר הגיע אבי לישראל, מדי שנה היה מדליק בנר שלישי שתי חנוכיות. הראשונה לפני שקיעת החמה ובה שמונה נרות ועליה היה מברך: יתגדל ויתקדש שמי רבה יהי שמי רבה מבורך לעולמי עולמיה. מדליק נר אחד ואומר: סייז פאר מי מאמע, זה בשביל אימא שלי, סייז פאר מי טאטע, זה בשביל אבא שלי, סייז פאר מיין שווסטער, זה בשביל אחותי, סייז פאר מיין ברידער, זה בשביל אחי, סיייז פאר מיין זיידע, סיייז פאר מיין בובע, זה בשביל סבא שלי זה בשביל סבתא שלי, וכך הולך ומונה את כל בני משפחתו ובנר האחרון אומר וסייז פאר יאנק.
אחר כך היינו ממתינים עד השקיעה ואז היה אבי מדליק שלשה נרות לנר שלישי, נושא את שתי החנוכיות אל אדן החלון. כמו שנהוג, לפרסום הנס.
(חוה בן-צור, מספרת סיפורים, חברת "המליאה" בתיאטרון החדר, 0507-455-443)
