הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוסרו כדי להקל בקריאה)

 "כי-תצא למלחמה על-אויבך ונתנו יהוה אלוהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת-תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאישה".

 

מדוע דווקא "אישה יפת-תואר"? בניגוד למה שמתואר בשירי הגבורה השבטיים והלאומנים – שהם אחד מהביטויים המקובלים בהיסטוריה של עמים היוצאים למלחמה – החוויה האישית המיידית של האדם במלחמה אינה אלא דייסה מגעילה של פחד וכעס. פחד המוות והכעס על חוסר האונים שבהתמודדות איתו. מנהיגים השולחים את החייל למלחמה, עוטפים אותו בעידוד מליצי ונלהב על בסיס האידיאולוגיה המכוננת של אותה חברה בזמן נתון. העידוד הזה מכסה במסך אטום את תודעתו האישית הפעילה. המסך התעמולתי מושם בין הפקודה ההיסטורית של היציאה למלחמה, לבין החוויה האישית המיידית של כל חייל לעצמו. כדי להתגבר על פחד המוות, מוכן החייל לעטוף את עצמו באידיאולוגיה המלחמתית ולמות למענה. אידיאולוגיה זו מייצרת כמויות עצומות של אנרגיה המתועלות לתוקפנות. עם תום המלחמה וגם לפני כן, ובלי קשר לתוצאותיה, בדרך כלל מכריזים המנהיגים על השגת הניצחון, ואז מתפרקת אנרגיה זו במעשי הרס, ביזה, זלילה ואונס. יש להניח שרוב העמים מאמינים שהצבא שלהם הוא "הטהור מכל הצבאות" ומעשי זוועה כאלה הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא בתחומם – רק בתחומו של האויב. כך יש להניח שרוב הישראלים מאמינים שהצבא שלהם הוא "טהור". אבל כותב התורה יודע יותר מזה. הוא יודע שהחיבור בין "צבא" ל"טוהר" הוא אוקסימורון, כלומר דבר והיפוכו. על כן באים החוקים הללו להסדיר את הזוועה ולמזער את נזקיה.

לאיגרת השבועית של 2010 . 8 . 19