כל ערב בשעה שש אני יורד לרחוב וקונה זר ורדים.
ורדים לדולציניאה ורדים לדולציניאה אני צועק בקול.
דולציניאה עומדת במרפסת רחוקה נראית בלתי נראית ושומעת את צעקותיי.
דולציניאה אני אומר לה, בואי, רדי אלי, קחי ממני את הורדים, כמה זמן אפשר להמשיך כך לעמוד ברחוב ולצעוק ורדים לדולציניאה?
זה מגוחך, זה פשוט מגוחך.
דולציניאה שומעת את דברי ומחייכת.
לבושה בשמלה פרחונית התואמת להפליא את הורדים שקניתי לה, אין לה מה להפסיד. הורדים שלי כבר אצלה. אין שום סיבה שתרד למטה.
על המרפסת שלה יש שלווה גדולה, רק אני נשאר עם הורדים כל ערב כל ערב. אחר כך אני מייבש אותם ותולה אותם מעל מיטתי.
בלילות באה אלי דולציניאה ותולשת אותם, מפזרת על מיטתי את העלים, קורעת את הגבעולים ונועצת בי מבט מקפיא דם.
מספיק דולציניאה מספיק אני אומר לה אני יודע שאת מסוגלת להיות אכזרית.
דולציניאה לא מוותרת בקלות. היא אוספת את הורדים וקושרת כתר לראשי. אני מרגיש כמו בגן חובה כשמוכרחים לסבול את הזר על הראש לכבוד יום ההולדת אפילו שזה דוקר. אני מודה, אני מוכן לסבול למענה. זה מרגיז אותי אבל זאת עובדה.
תקוע עם ורדים מיובשים על הקיר, על המיטה, בתוך העיניים, בתוך האוזניים, בתוך הפה, אני מתעורר בבוקר לתוך יום אפרפר ומזדחל באיטיות נוראית.
עד שתבוא השעה שש. עד שהיא תבוא.
