"ואתה תצוה": שמו של משה לא נזכר בפרשה זו, אבל הציווי הוא אל משה, ואולי הציווי הוא אל מהותו של הנביא משה שמצויה בנפשו של כל אדם.

תחילת הפרשה בתיאור מפורט של בגדי הקודש לאהרן ובניו בבית המקדש. לאחר מכן מובאות הוראות האל לקידוש הכוהנים בטקס שבו דם הקורבנות ממלא תפקיד מרכזי.

"נר התמיד" עורר את השאלה, מהו "תמיד". יש גורסים שזהו נר הדולק כל העת. אחרים טוענים שהוא נר הדולק כל הלילה וכל הלילות אבל לא ביום.

מדוע ציווה הקב"ה על נרות המנורה שידלקו לפחות כל הלילה? מהמדרש (ויקרא רבה פרשה לא) משתמע שמצווה זו מסמלת את הברית שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל:

"בר קפרא פתח: 'כי אתה תאיר נרי' (תה' יח:כט). אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ:כז). נרי בידך 'להעלות נר תמיד'. אלא אמר הקב"ה: אם הארת נרי, הריני מאיר נרך". על בסיס התפיסה הזאת של זיקה ותלות שבין אדם לבין אלוהיו, מתקיים אורח החשיבה הקבלי.

במשך הדורות אף יוחס לנרות שבמקדש כוח על-טבעי, כשהתחילו להאמין שבכוחם להגן על עם ישראל. כך אפשר להבין את מאמצי שלטונות סוריה לבטל את הדלקת הנרות במקדש בימי אנטיוכוס ואת להיטות היהודים לחדש אותה מוקדם ככל האפשר:

"מצווה אחת יש להם, שאם לא יעשו אותה, יאבדו מן העולם, וזו הדלקת נר בבית המקדש, שנאמר 'להעלות נר תמיד'... כל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהן מאירות תמיד בבית המקדש... אין ברייה יכולה להם, עמדו וטמאו כל השמנים שבבית המקדש, ולא נשתייר כי אם פך שמן שלא היו יודעים שהיה מונח תחת המזבח, ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים".

לרמב"ם פירוש רציונאלי. הוא טוען שמטרת מצווה זו היא שבני-אדם יקבלו יראת כבוד כלפי בית המקדש ועל ידי זה יגיעו גם ליראת שמים ולקיום המצוות המעשיות:

"הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושׂה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושׂג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו. הוא אמר: (את שבתֹתי תשמֹרו) ומקדשי תיראו (ויק' יט:ל).

הרמב"ם כורך פירוש זה בשמירת שבת כדי להדגיש את יראת המקדש".

ואולי לא בא אור הנר אלא להרחיק את תחום האפלה. משחר ימי האדם הוא חושש מן האופל, מן התכנים של עולם הרוחות החיצוני לו, או עולם היצר הפנימי של עצמו. שם שוכנים השדים ומרעין הבישין של חייו. כמו באותו שיר ילדים מיתולוגי שנוגע בקצות העצבים של החרדה: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן. סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור!" (מילים: שרה לוי תנאי. לחן: עמנואל עמירן). האור במובנו הפיזי והמטאפיזי, יחד עם ההתכנסות אל תוך הקהילה הם ערובה להשבת השקט הנפשי, ומכאן גם מובטחת למאמין הדרך להתעלות רוחנית.