"זה" חזר, ודווקא עכשיו, כשאיה צריכה את כל כוחותיה לטיפול בנכדתה הראשונה, גילי. לשאת אותה, לשיר לה, להסיע בשבילי החתחתים של המושב, למעלה, למטה, בזהירות, שלא תאבד את שיווי המשקל בעגלול, בעמידה, בישיבה, שעדיין אינם יציבים במיוחד.
הנסיעות למושב השכם, שלא לאחר את הרכבת, הויכוחים אם נהגי המוניות שלא רוצים להסיע את סידני:
- קבלתי טראומה מכלב אז אני לא מסיע כלבים.
- כלבה כזאת קטנה מאיימת עליך?
- אני אזמין לך מישהו אחר (במקרה הטוב).
מתקשר:
- אתה מוכן לקחת נוסע עם כלב?
- אל תגיד כלב! תגיד כלבה קטנה על הברכיים!
ופעם אחרת כשנלחצה: אני אאבד את האוטובוס! הלוואי שכלב יישך אותך! הלוואי שכלב יישך אותך! הלוואי ש..." וזה עבד.
וסידני חדשה אצלה. איה צריכה לסחוב אותה על הידיים בגלל שהיא סובלת מפחדים וטראומות. למה? הכדורים שאורי נתן עזרו קצת. אבל עדיין, לסחוב עם החבילות עם הסירים והצעצועים, טבעות מושחלות על מוט, ספרים. האם אגמור היום לסרוג את האפודה?
ובתוך כל זה, "זה" חזר.
קודם, כשנהגה לצוף בחדרה, שהוא גם הסלון שלה, חדר האוכל, חדר הטלוויזיה שלה, בבדידות הסטודיו שלה לא באה המחלה, סבלה מבריאות שלמה עד להכעיס וכל מחלותיה היו "טלפוניות":
- יש לי חום, לא תוכלו לבקר עכשיו!
- לא אוכל לבקר אותך!
- לא אוכל להגיע לפגישה, לטיפול...
ככה זה נמשך עד לסוף הגבינה והלחם. עד טיגון לביבות מקמח ומים זמינים כמוצא אחרון. אז היא לא באה לשעשע אותי ודווקא עכשיו? וכבר הייתה חייבת לתת דעתה על התרופות החדשות. מסתבר שהישנות לא מועילות מעבר הקלה לטווח קצר ולאחר התקפות חוזרות ונשנות במשל שבועיים הלכה לרופאה.
- קחי רקסיס וגם אוקסיס ומשהו למניעה, רשמה הרופאה בהירוגליפים זריזים
- אני לא רוצה מניעה, ניסיתי לפני שלושים שנה ולפני ארבע שנים והם רק מעודדים את זה.
- אך לפני הכל נעשה לך א.ק.ג וזריקת הרגעה.
- האחות אווה עשתה לי א.ק.ג. לפני שנכנסתי אליך.
- עכשיו תעשה לך זריקת סרקוזין ותרגישי מיד יותר טוב.
שועלה ותיקה, איה ב"זה", וביקשה א.ק.ג. איך שהגיעה לשם.
- שלושים שנה לא הייתה לי התקפה...
- כתוב פה 2003!
- לא כזאת! הרקסיס תמיד פתר את הבעיה!
- יש לך מזרק סרוקסין?
- לא. תרמתי את המזרק של אבי ז"ל לבית שרה ו...
- קחי סולווקס בשביל השיעול היבש.
- הוא מדבק?
חשבה מיד על התינוקת.
- לא.
הרוקח שהביא לה את הרקסיס ואת האוקסיס, שאל אם יש לה מזרק סרוקסין.
- תרמתי ליד שרה, אולי אשאל מהם.
- בשביל מה לך? יש מבצע. מאה שקל במקום שלוש מאות ושישים!
- כמה זמן המבצע?
- לא יודע. נמשך כבר הרבה זמן.
- אני אחשוב עד יום חמישי. אני רוצה גם דקסמול צינון.
- קחי דקסמול סינוס. יש בו אותם חומרים ועוזר גם לשיעול.
- הסולווקס לשיעול ויש לי נטייה לנזלת.
- קחי! זה אותם חומרים.
לקחה. היא האימא של המושפעות כשצריך להרגיש טוב בשביל הנכדה שלה גילי. כשועלה ותיקה חשבה שהזריקה שעשו לה היום, תחזיק מעמד, תפתור את הבעיה יחד עם היתר וזהו. ולא הוא.
הכדורים הקלו מעט את השיעול. הרקסיס היה חדש. הקודם פג תוקפו. ניסתה להתמיד במדיטציה מלאה בשעות מוזרות, ארבע בבוקר, העיקר לתפקד.
כשהגיעה הביתה מתנשמת לא הצליחה להפעיל את מכשיר האוקסיס. בהיסטריה מתגברת ובידיים רועדות ניסתה לקרוא את ההוראות. לשים חומר במחסנית? למה לא רשמו לה את החומר? אולי הרוקח שכח לתת, מרוב שניסה למכור לה את המזרק והדקסמול סינוס? יש לו רווח מזה? מה אעשה? מדיטציה.
חיכה לה כיור מלא כלים ותוך שעה יש לה שיעור פרטי במטבח, כי הסלון אפלולי. לבשה אפודה חמה חדשה, שחזיתה הייתה מרוססת מים בתום שטיפת הכלים. אלה לא חלחלו דרך האפודה אל גופה, אז השאירה אותה להתייבש. בשש ועשרה התקשרה לתלמיד, שזכר שעליו לבוא בשבע. טוב, אמרה בלבה. היא תספיק לקפוץ לבית המרקחת ולקנות את מזרק הסרוקסין. היום פתוח עד שבע. אספיק לחזור לשיעור. לקחה עמה את מכשיר האוקסיס, כדי שהרוקח יסביר לה את השימוש.
- זה נכון שהרופאה הייתה צריכה לרשום למזרק הסרוקסין?
שועלה ותיקה לומדת חוקים חדשים.
- נכון. הרופאה שם, אולי תספיקי. אין חומר לאוקסיס. הוא כמעט בלתי מורגש. סיבוב קטן ימינה ואחר-כך שמאלה עד שזה ננעל ואז לנשום את הגרגרים הבלתי נראים.
- ימינה, שמאלה עד ששומעים קליק. זה כמו הסנפה של סם. זה עוזר?
עם האוקסיס, אולי יכלה לחסוך את המזרק? את השיעור נאלצה לדחות בטלפון הנייד. רצה בשביל המרשם לחומרי המילוי של המזרק: חצי סיסי סרוקסין ומי מלח. עדיין לא ידעה להשתמש במזרק המורכב, שהיה לה חדש וזה הסתיים כמעט בקומה. הזמינה רופאה הביתה בליל שישי שהזריקה לה סרוקסין והסבירה לאיה ששכחה להסיר שסתום מרכזי במזרק ולכן לא עבד.
וביום ראשון בבוקר טיילה עם נכדתה גילי בעגלול בשבילי המושב הירוק והפורח, כשסידני, הכלבה התשושה שוכבת ליד התינוקת, מאזינה יחד אתה ל"אילו ציפורים היו דוברות כבני אדם/ איזה ספורים...".
