הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


יש תאטרון שהוא בידור.

יש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

 

בקבוצת השחקנים יצר השחקן שגיא יצחקי קטע דרמטי שבו אדם מטיח את עצמו אל עבר מחסום שהוא לכאורה בלתי עביר. אחר כך הוא עובר את המחסום ויוצא לחיים חדשים. כן. קטע אופטימי. בהחלט.

 

לכל אדם יש מחסום כלשהו בזמן כלשהו. התגובה הנפוצה היא להטיח את עצמנו אל מול המחסום האישי. לפעמים בזעם, בתסכול, בחוסר אונים. תחילה קשה לגעת בו בעדינות, ברכות.

 

יום אחד הוא נפרץ. כך יש לקוות ואם עדיין לא נפרץ, יש לקוות שהדבר יקרה ביום מן הימים ואז ישתחררו מאגרים של אנרגיה ליצירה חדשה, הולכת וגדלה, הולכת וצומחת. מהו אותו רגע של שבירת מחסום? כיצד הוא מתרחש? 

 

"ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'. לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש. לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש. לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה (מלכים א, יט, 11-12).

 

פרשנות מקובלת לקטע הזה היא שאלו ארבע צורות החיים והמוות של האדם: העולם הזה, עולם יום המיתה, דינה של גיהינום ודינו של בית הדין העליון (מסכת שמחות, סדר חיבוט הקבר, פרק א). הרי זו מסכת של הפחדות מזעזעות. מתאימות לשבטים שהורגלו בהפחדות ואיומים כדי ליצור אצלם הרגלי ציות עיוור. אבל הפרשנות הזאת אינה יחידה. אפשר גם אחרת.

 

הביטו וראו שהפסוק המקורי כלל לא מדבר על מוות, אלא על חיים והם חווייתיים באופן מלא ומכונן יצירה. האדם היוצר נדרש לצאת מתוך עצמו ולעמוד "בהר", כלומר לעמוד אל מול העלייה במעלות היצירה, שם הוא עומד בפני עצמו ובתוך עצמו הוא מוצא את האפשרות ליצירה ואת חזון היצירה.

 

כדי לפרוץ את המחסום האישי שלו, עליו תחילה לעבור דרך רוח גדולה מפרקת סלעים.

הרוח הגדולה מפרקת תסכול אבל עדיין לא מפרקת מחסומים אישיים.

אחר כך עליו לעבור דרך הרעש הגדול.

הרעש מפרק כעס אבל עדיין לא פורץ מחסומים.

אחר כך עליו לעבור דרך האש.

האש מפוררת את הפחד אבל עדיין לא מפוררת מחסומים.

 

הוא היה מתוסכל וכועס ופוחד ומתאמץ ומפעיל כוח פיזי רב, בדיבור ובתנועה, לעיתים עד אלימות אבל ככל שהוא מטיח את עצמו במחסום, המחסום הולך ומתחזק.

 

הנה עוד פעולה פרדוכסלית של אדם-יוצר. תחילה הוא מתאמץ מאד ואז הוא מתעייף ואז הוא חסר אונים. האם היה יכול לוותר על המאמץ הפיזי מלכתחילה? כן. הוא יכול, אבל בדרך כלל אין עושים זאת.

המאמץ מפרק את הבסיס הרגשי של המחסום והמחסום עדיין במקומו עומד.

 

חסר אונים, בדממה, הוא מביט במחסום ונוגע בו.

לקול הדממה הדקה הוא נוגע במחסום האישי שלו והמחסום נופל.

הוא יוצא לדרך חדשה.

בקול דממה דקה.

כל אדם יכול לגעת בקול הדממה הדקה.

 

שלכם באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2016 . 8 . 25