יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

מדברים אתך שטויות? המתן

במה היא משל לחיים. מה שנאמר כאן על במאים, כוחו יפה לכל בעל תפקיד ניהולי מאחורי הקלעים. זהו מסר לידיד במאי.

לאחר ההצגה שמעתי אותך משוחח עם צופה אחת על ההצגה שלך. אמרה שנהנתה והחמיאה לשחקנים. לא החמיאה לך כבמאי והרי זה ידוע בקרב יוצרים שרוב הצופים כלל לא יודעים מה תפקידו של במאי בהצגה וכיצד הוא משפיע על היצירה כולה. מי שנמצא בחלון הראווה של האירוע, מקבל את כל המחמאות וביקורת משליכים על הדרג המנהל שמאחורי הקלעים. צופה תמים מחמיא לשחקנים על דברים שהם בתחום עבודת הבמאי ולא עולה על דעתו שהבמאי ראוי למחמאה נפרדת. שהרי לפחות באופן תיאורטי, כל מה שעושה שחקן, נמצא בתחום אחריותו של במאי. בנושא משיק לזה כבר עסקנו בעבר ("בכול אדם מתקנא..."). ובכן, הצופה אמרה את דברה והבמאי עלול לחוות תסכול כלשהו.

מה נותר לו לבמאי מתוסכל לעשות? להקשיב בסבלנות ולנשום נשימות רכות, ארוכות ומרגיעות, באופן שאין רואים אותן מבחוץ וכך לשחרר מתח מצטבר...

אחר כך היא ביקרה פרט בהצגה. אתה הגבת בהסבר מנומק מדוע עשית מה שעשית. תגובה כזאת, בתנאים האלה, עלולה להישמע כהצטדקות או כהתרסה, אבל לא הספקת לומר אלא מספר משפטים בלבד וכמנהג המקום, נכנסה הצופה הנלהבת לדבריך ולא הניחה לך להביא את ההסבר שלך לנקודת השובע שלו והתעורר ויכוח מר וזהיר, מלווה חיוכים מאולצים וצחקוקים שנועדו לרמוז שלאף אחד מהדוברים אין כוונה רעה אבל כל משפט נכנס בגופם של המשתתפים במלחמה הזאת כאילו היה חץ מורעל.

הנזק הנפשי כבר נגרם והשיחה הפכה לבליל של דברים מעורבים שאף אחד מהם לא בא על סיומו התקין כי, כמו במקרים רבים אחרים, נכנסתם זה לדברי זו והשיחה הקצרה הסתיימה בתסכול הדדי. שיחות כאלה מתישות במיוחד והן שכיחות, גם בערוצי התקשורת המרכזיים.

החלופה להתנהגות המתסכלת הזאת היא קלה יותר, פשוטה מאד יעילה ובריאה יותר: הבמאי מקשיב לצופה התמים וההדיוט, גם אם הוא לא הדיוט, אלא איש מקצוע. לפעמים גם אנשי מקצוע נופלים בפח שבדרך כלל נופלים בו צופים תמימים. ובכן, להקשיב בלבד ובאורך רוח. לא לעצור את שטף דיבורו של הצופה, לא להיכנס לדבריו. ודאי לא להתווכח בניסיון לשכנע אותו בצדקת הדרך שלך, אלא אם כן עלתה השיחה לרמה אידיאית-פוליטית, אבל היום זהו מצב נדיר ביותר ולרוב אנשים עוסקים בקטנות. לאחר שהצופה סיימה את דבריה, יש להמתין שתי שניות ואז לנשום נשימה ארוכה ורכה שאין רואים אותה מבחוץ ואז אפשר לומר: "תודה על ההערה. היא חשובה לי מאד. אני אחשוב על מה שאמרת".

לכאורה זה מובן מאליו. לא בתרבות שלנו. על כך יש לשוב ולהזכיר. אבל...

למרבה הפלא, בחלק מהמקרים שנצפו אצלנו, התגובה המנומסת הזאת לא מספקת את הצופה הנלהב ולעיתים אף מתקבלת אצלו כהתנשאות או כלא אמינה או סתם מתסכלת, כי עדיין לא נתן ביטוי שלם לכל מה שיושב לו על הלב ושסיבותיו המקוריות הן לאו דווקא בנושא הנדון, אלא דבר עלום שרק הצופה יודע מהו והזעם על אותו דבר עלום פורץ עכשיו על ראשו של הבמאי, שתפקידו עתה לשמש כלי קיבול לתסכול שלא ממין הנושא המדובר.

אבל גם כאן יש גבול למה שיכול במאי מכיל להכיל. אינך חייב לעשות יותר מאשר עשית. עשית כמיטב יכולתך ואם הצופה לא בא על סיפוקו, הוא בלי ספק, ימשיך לדבר ואתה תמשיך להקשיב ולאחר פרק זמן, שתלוי בכל מקרה לגופו, אולי תהיה זו תחילתה של ידידות מופלאה.

שיהיו לנו ימים טובים

באהבה,
אמיר