הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מוציאה לאור את האדם שבאמן!" (גבריאל דגן, פסיכולוג)


תאטרון נתפס לרוב כבידור

אבל תאטרון הוא גם שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

  

(משך קריאה משוער: 4 דקות)

 

הקטע הבא מיועד למעטים שעדיין לא הלכו שבי אחר פיתויי התעשייה, הפרסום המתעתע והממון המתכלה. כי מי שמתווה את מהלך ההיסטוריה לעולם אינם ההמונים אלא בני המיעוט, כי בדרך כלל מהם יוצאת תורה ותיקון ואפילו זהו תיקון קצר מועד – בכל זאת תיקון הוא.

 

מסע קצר, לא ממצה ממש אבל בהחלט מאפיין, כולל עדויות ששמעתי מפי שחקנים ובמאים, מגלה שהפרינג' בישראל נראה רע. האולמות מוזנחים, הבמות מרושלות וככלל נושבת לה בחלל רוח נכאים מייללת בשברון לב, "אוי לנו איך נפלנו ומאין יבוא עזרנו?". (רמז לחובבי נומרולוגיה ושאר צירופי אותיות: "מאין" היא לא רק שאלה אלא כאן היא גם התשובה!) מתברר שעזרנו לא יבוא מעם השם יתברך. ברגע זה הוא טרוד בשיפוץ היכלותיו שלו. תראו את בתי הכנסת המשודרגים, המפוארים ותראו את אולמות הפרינג' העלובים.

 

(במאמר מוסגר: אפילו הבניין הכי משופץ בתאטרון הישראלי, זה של התאטרון הלאומי הבימה, חזותו השקופה למשעי אבל האטומה למעשה, מתייחסת אל הקהל שלה כאילו היה מטרד ומכניסה אותו אליה מהצד, שלא יקלקלו לו לבית הזה את הפרונט. הצבע הלבן המכסה את מסדרונותיו הוא משמים וקודר ומשרה דיכאון וחוסר תקווה. זקני העיר זוכרים את הבניין הלא מטויח של הבימה משנות החמישים של המאה הקודמת. לא מטויח אבל מדרגות החזית הרחבות התייחסו אל הקהל כאל אצולה רוחנית נשגבה ופתחו לכבודו שערים בחזית הבניין.)

 

מה שמשופץ ומה שאינו משופץ הם מהסימנים של התקופה ובמקרה הזה זהו סימן גרוע לרוח האדם, וככל שבתי הכנסת ילכו ויתהדרו להם עוד ועוד, ילך הפרינג' ויתפורר עוד ועוד. כי יש קשר ישיר בין ההליכה המתגברת לבתי הכנסת, לבין ההידרדרות ההולכת ומתגברת של הפרינג'.

 

- "אז מה?!" אני שומע קול מהשורה האחרונה - "אתה אנטי דתי?!" לא, אני עונה לו, ותעזוב אותי מהשטויות האלה שלך. כאן מדובר בדיני נפשות של יוצרים וקהל.

 

אפשר לבכות מערב עד בוקר על אכזריותו של השלטון ואווילותה של שררת התרבות. אפשר לשיר קינה על הצנזורה השלטונית מלמעלה ועל הצנזורה ההמונית של הקהל מלמטה. המצב הזה לא החל מהיום ולא מהשרה הנוכחית. יש לו שורשים היסטוריים ארוכים. אפשר להתאבל על תקציבים הולכים ומצטמקים. תקציבים עושים תאטרון עשיר יותר או עני יותר. הם לא עושים תאטרון טוב יותר.

 

זו הרוח - לא יותר.

זו רוח התקופה ורוח האדם.

רוח קפיטליסטית רעה מסובבת את התודעה היוצרת וממלאה אותה בקש וגבבה מהסוג של: "רק מה שעולה כסף שווה כסף ושווה תשומת לב והוא יצירה רצינית!"

לא. זהו שקר קפיטליסטי שחוק. זאת ועוד: יצירה אמנותית על פי הגדרתה אף לא עושה כסף וגם יצירה בידורית לא תמיד עושה כסף ובנוסף לזה היום בישראל לא תקבל מימון אם לא עברת את תנאי הצנזורה המחמירים הנהוגים במדינתנו.

מכאן: תאטרון אמנותי אינו מקצוע...


ההוא בשורה האחרונה מלהג שוב: "הו! בטח! ספר לי על זה! להיות שחקן זה בטח לא מקצוע! מי יכול לחיות מזה?!"

תאטרון אינו מקצוע כי הוא יעוד, הוא תשוקה ומשאלה לחוויה מרוממת.

ההוא בשורה האחרונה משתתק בתדהמה ואני מקווה שיישאר במצב הזה עד סוף הקטע וזה כבר קרוב.

 

כי אם תאטרון אינו פרנסה כי הוא יעוד ואתה לא רוצה לכלות את חייך בחנופה לשלטונות למיניהם, כי אז עליך לעשות את התאטרון העני ביותר שאתה יכול להעלות בדעתך ולהציג את התכנים החריפים ביותר שאתה יכול להעלות בדמיונך. ואם לא תמצא מקום להעלות בו את יצירתך, הצג אותה בביתך או בבית חברים. זה הזמן לתיאטרוני חדר וסלון ומרחבים מוגנים. כי אם כבר עני אז להיות עני גאה!

 

שלך באהבה,

אמיר

לאיגרת השבועית של 2015 . 10 . 15