הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)


51. נצבים: דברים כ"ט 9 - ל'

52. וילך: דברים ל"א

...הברית שכורת האל עם עמו במעמד פרשת ניצבים, תוקפה יפה לכל בני ישראל, לדורותיהם, מן העבר ועד לעתיד. הדגש הוא על דרך התשובה אל האל. התשובה פירושה אחדות ישראל. נטישת הפולחן היהודי פירושה פיזור העם ואיום על עצם קיומו.

 

אין כאן איום על חייו של כל אדם לעצמו, שהרי כל אדם יכול לחיות את חייו ולבחור את אורח-החיים הרצוי לו. יש כאן איום על הגדרת זהותו כיהודי השייך לגוף החברתי היהודי.

 

לכאורה הדברים פשוטים, והם הוגדרו יפה גם בהכרזה העולמית בדבר זכויות האדם, שנחתמה בעצרת האומות המאוחדות, ביום העשרה בדצמבר, שנת 1948. סעיף 18 בהכרזה מדבר על זכותו של כל אדם לחירות המחשבה, המצפון והדת. חירות זו כוללת את "הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, מנהגי פולחן ושמירת מצוות". 

 

לשון זו מניחה מראש את חירות הבחירה של האדם. אולם מתוך הניסיון האנושי אנו יודעים כי במקרים רבים אין האדם מודע לחירותו זו, או איש לא לימד אותו על קיומה, או שהזולת מונע ממנו את מימושה של חירות זו, או שאין בכוחותיו שלו לממש זכות זו. מעטים יכולים להגדיר את עצמם באופן אוטונומי. מי שמחויב בהגדרה עצמית נפרדת, לפחות בחלקה, הוא היוצר האופוזיציוני, שנוכחותו בקהילה היא תנאי הכרחי להתפתחות תרבותית.

 

האם אחריותו של אדם בפני אלוהיו נובעת מעובדת שייכותו הביולוגית לעם הזה? או שהיא נובעת מעצמו כאדם נפרד בתוך העם הזה?

 

עבור רוב בני האדם, הבוחרים באורח החיים הקואליציוני, ההליכה אל הדת נועדה למלא בתוכן את תחום ההגדרה העצמית. הם בוחרים בציות כללי למצוות הקהילה הדתית. כמו עדת האוהדים השרופים של קבוצת כדורגל, המקיימים פולחן שבועי קבוע במשחקי הליגה, הם מזדהים עם "הקבוצה" ומגדירים את עצמם בזיקה לקבוצה הנערצת. הם בוחרים באמונה כוללת ומוחלטת בקבוצה, וכל עוד הקבוצה עונה על ציפיותיהם, הם מתייחסים אליה ללא ביקורת או הטלת ספק. האיום על זהותם האישית מדרבן אותם לקיים אורח-חיים בעל אופי דתי, וזה מספק להם את הפיצוי על החסר שבהגדרת עצמם, מגדיר עבורם את זהותם האישית והקבוצתית, ומסייע להם להתחבר אל העולם שמחוצה להם.

 

מקרה שונה הוא של פרופ' יהושע ליבוביץ ז"ל, שהיה אדם דתי הממלא מצווה קלה כחמורה, שטען שאורח חייו נובע מבחירה אישית. הוא היה נוהג לומר שהוא עובד את השם, לא בגלל שעבודה זו תתגמל אותו בתגמולים נאים של הטבות שונות בעולם הזה או בעולם הבא. היא לא מבטיחה לו את ניצחון קבוצת הכדורגל שלו, ולא מבטיחה לו חלק בעולם הבא. הוא מאמין שעבודת השם עושה אותו אדם הגון. גם אצל ליבוביץ מופיעה עבודת השם בזיקה למוסר, שהוא תוכנו של מושג האלוהות.

 

"כי המצוה אשר אנכי מצווך היום, לא-נפלאת היא ממך ולא-רחוקה היא. לא בשמים הוא,  לאמר, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא-מעבר לים הוא, לאמר, מי יעבור-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי-קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו. ראה, נתתי לפניך היום את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות ואת-הרע" (נצבים: דברים ל' 11-15)

 

הציווי הוא שמירת חוקי התורה הכתובים בספר הזה, ותשובה מלאה בלב ובנפש (שם: ל' 10).  האל דורש לא רק שמירה חיצונית של החוק הכתוב, כלומר שימור ההתנהגות ההיסטורית החיצונית, אלא גם את האמונה שבלב: "בפיך ובלבבך לעשותו".

 

מדרשי אגדה, דברים רבא (נוסח וילנא), פרשה ח, ד"ה: כי המצווה וגו': "לא בשמים היא, אמר להן משה, שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים. כבר אני מודיע אתכם, לא בשמים היא, שלא נשתייר הימנה בשמים. ד"א מהו לא בשמים היא? שמואל אמר, אין התורה מצויה באיסטרולוגין (באסטרולוגים) שאומנותן בשמים. אמרו לשמואל, הרי אתה איסטרולוגין וגדול בתורה! אמר להן, לא הייתי מביט באיסטרולוגים, אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה. אימתי? כשהייתי נכנס לבית המים (לבית הכיסא או לבית המרחץ, מקומות שאסור להרהר בהם בדברי תורה). ד"א לא בשמים היא, אמרו לו, רבינו משה, הרי אתה אומר לנו לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, והיכן היא? אמר להן, במקום קרוב היא. בפיך ובלבבך לעשותו, אינה רחוקה מכם, קרובה היא לכם".

 

כאן הפה מסמן את המעשה והלב מסמן את האמונה במעשה. הפה המדבר משול לעשייה מוחשית, עשיית המצוות, כי ביהדות יש למילה הנאמרת משמעות של פעולה. העולם נברא במאמר האל, באמירתו של האל. הלב משול לאמונה הפנימית, ולא רק מן הפה והחוצה. אמונה היא בתחום החוויה הפנימית של האדם. יש לה כמובן השלכות חיצוניות, אולם בעיקרה היא דבר שמתבסס בכל מרכיבי החוויה האישית: תחושה, תמונה, מחשבה ורגש. יש הבדל בין אמונה לדעה. האמונה יציבה יותר ופחות מושפעת משינויים חיצוניים. אמונה יכולה להשתנות בעקבות טראומה חזקה או תובנה כוללת ומספקת. דעה ניתן לשנות בשכנוע עצמי ובקלות יחסית. אמונה אינה זקוקה בהכרח לחיזוקה של הדעה. מראשיתה, האמונה באל נולדת בדרך ההוראה. האמונה היא בחירה אישית, על בסיס לימוד אישי. הילד לומד שיש אלוהים, או לומד שמשהו שמתרחש בעולם מקורו באל.

 

כדי שהאמונה באל תתקיים, אין צורך בחיזוק דעתני-שכלי, בדרך של הוכחה אמפירית כלשהי. גם ההיפך הוא נכון. אי אפשר להביא הוכחה אמפירית שהאל קיים או לא קיים. גם אם תמצא ההוכחה לכך שהאל קיים או אינו קיים, לא בהכרח ישנה הדבר את האמונה בקיום האל או את הכפירה בו...

לאיגרת השבועית של 2014 . 9 . 17