(תקציר הדברים)

זיכרון אישי: ספטמבר 1983. הנער רון מגיע מבת ים, שהייתה אז ידועה כעיר מזרחית, לכפר הנוער הדסים, מקום אשכנזי יוקרתי. הוא מתייחס אליהם כבני אלים. הבגדים שלבש, הכפכפים המרעישים שלו, הגדירו לו את מצבו החברתי.

חבורת נערים זהובי תלתלים יושבת בצל העץ ושרה בטון מנומס והוא ילד שורד בן 13. הוא חושב שהגיע ממקום "לא נכון".

שואלים אותו מהיכן הוא מגיע והוא עונה: "בת ים". מקשים ושואלים מהיכן הוריו והתשובה שנפלטת מפיו: "הורי ניצולי שואה והם באו מגרמניה".

ביחס לשואה המזרחי נמצא בעמדה בעייתית. הוריו לא שלמו בדמם כדי להקים את המדינה. אמנם, בשנים האחרונות מדברים גם על שואת יהודי לוב ועיראק, אבל זו תוpעה שולית. הוא מגדיר עצמו כנוסע נוסף אל מול האסון האולטימטיבי. אל מול שואת יהודי אירופה, שום אסון אחר לא יכול להתקיים.

כל קורבן, ולו הגדול ביותר, לידו יש עוד קורבן.