הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


השחקן מרצ'לו מסטרויאני, שבבגרותו כבר הספיק להופיע בכמעט מאה הצגות תיאטרון ובשבעים סרטים לפחות, נשאל פעם מה הוא עושה בין סרט לסרט. הוא ענה: "בין סרט לסרט אני סמרטוט".

 

הבמאי והכוריאוגרף התעשייתי וינסנט פטרסון ("אלביס" ואחרים) מספר שאחרי קריסת בנייני התאומים בשנת 2001, הכלכלה נדרדרה, תעשיית הבידור קרסה ולא הייתה לו עבודה. הוא נתכנס אל תוך הבועה של עצמו, משוכנע שאף אחד בעולם לא רוצה אותו ולא ירצה אותו עוד לעולם. קנה אקדח ונסע למלון מרוחק. נכנס לחדר, התיישב על המיטה, שלף את האקדח ושם את לוע האקדח בפיו. באותו הרגע צלצל הטלפון וקול של בחורה משירות חדרים שאל אותו אם הוא רוצה שיביאו לו קרח לחדר. הוא עדיין חי.

 

שחקנים רבים יכולים להבין את המצב הזה. מדוע רק שחקנים? כל אדם שנמצא בין עבודות, מובטל מרצון או מאונס, חווה תחושת אפסות ומחשבות דיכאוניות במידה זו או אחרת.

 

יש לשער שבתחילת הקריירה שלו, פטרסון היה זקוק להגדרת עצמו מתוך עצמו. הוא היה זקוק לאמונה שלמה ביכולת היצירתית שלו, וזאת כמובן לצד מיצוי כישרונותיו ועוד מהלכים אחרים, כדי שהתעשייה תקבל אותו. אבל במהלך השנים בכור ההיתוך המסחרי, האמונה ביכולת האוטונומית עלולה להישחק והגדרת העצמי נעשית תלויה בתעשייה. ברגע שבו התעשייה נוטשת את פטרסון, לא נותר לו עוד על מה להישען והוא נכנס למצב קריטי. למזלו, שיחת טלפון אחת מביאה אותו לארגון מחדש של אישיותו ולאיזון בין הגדרה אישית פנימית לבין הגדרות חיצוניות. היום הוא ממשיך ליצור.

 

האם העבודה שלי ו/או היצירה שלי מגדירים אותי? כן, במידת מה, אבל זו רק הגדרה אחת. מה שקובע את החוסן האישי הוא אותו עמוד שדרה אוטונומי ופנימי שאינו נשען על חיזוקים חיצוניים מזדמנים, חשובים ככל שיהיו. אם התעשייה מקבלת אותך, טוב מאד. ומה אם לא? על כן גם הצלחה אישית לא תוגדר על פי פרמטרים תעשייתיים של קבלה, פרסום או ממון, אלא על פי היכולת שלנו להתמיד ביצירה, אפילו כנגד כל הסיכויים החיצוניים.

 

מצב הסמרטוט הוא השלב בחיינו שבו חייבים לגייס את כל כוחות הנפש, שברגע זה הם נמצאים במצב ירוד למדי, ולתכנן את מימוש החלום שמעולם לא הוגשם. לא חייבים לתכנן את המהלכים הניהוליים של היצירה, כלומר, תקציבים וכיוצ"ב, אלא דווקא את עצם היצירה עצמה.

 

אם נגדיר את השלב הזה בחיינו כשלב הקיפאון שהוא שלב של התנגדות אישית פנימית (ע' "המעגל הפתוח", עמ' 26), הרי שההתנערות, הכואבת כשלעצמה, היא הטיפול הטוב ביותר במצב ההתנגדות. גיוס המשאבים האישיים למטרת יצירה, גוזל אנרגיה מהמערכת כולה, מחליש אותה במידת מה אבל בעיקר מחליש את מצב ההתנגדות הפנימית. על כך יש מידע רב של מי שדיווחו שגררו את עצמם מהמיטה אל היצירה ולפתע התעוררו לחיים חדשים.

לאיגרת השבועית של 2014 . 1 . 23