הצטרפו לאיגרת השבועית

"החדר" הוא התיאטרון היחיד בארץ שבו אתה מרגיש כמו בבית (מאיר אלוני)


הולך ברגל בדרך לתחנת רכבת ההגנה בדרום תל אביב. כמעט תשע בבוקר. השמש כבר יצאה. רציתי להתחמק ממנה ועברתי למדרכה ממול, המוצלת. הראש שלי רגיש לשמש והכובע היה עמוק בתיק. אמרתי לעצמי שממש מתאים לי כובע קאובוי, כובע הקש שאני תמיד לוקח איתי לטיולים. אולי אמצא איזו חנות לקנות בה אחד כזה, אבל בעצם אין סיכוי. הכול פה פיצוציות ושווארמות. מי חושב באזור הזה על כובע קאובוי של טיולים? למי יש ראש לטיולים?

 

כבר כמעט ירדתי מכל עניין הכובע ואני עולה על גשר השלום בדרך לתחנת הרכבת, ואז אני רואה בפינה, במרכז הגשר, נגן חצוצרה, יושב על כסא קטן והכובע שדמיינתי לעצמי תלוי לידו. "תגיד, אפשר לקנות ממך את הכובע?" שאלתי, והוא מחייך אלי , מנותק מכל הבלגן, והטרוף שמסביבו, בחיוך שהוא אי של שפיות, טוהר וניקיון, בלב הבלגן. הוא מחייך אלי ואומר, "באמת? אתה רוצה לקנות את הכובע שלי?" חשבתי שהוא בטח עומד לדפוק לי מחיר מופקע, אבל איפה? זה שליח אלוהים, פשוט ואמיתי, ושוב הוא שואל אותי, "אתה באמת רוצה לקנות את הכובע? למה?"

 

אז סיפרתי לו. סיפרתי לו שאני נוסע למדבר, לערבה, לעבוד ואין לי כובע וראיתי את הכובע שלו ואמרתי לעצמי שזה הכובע שאני צריך. "עשר שקל", הוא אומר לי, "שים פה במזוודה". בעוד אני חופר בכיס ומחפש את המטבעות, הוא אומר לי, "אני ינגן שיר בשבילך". וה"בשבילך" היה מודגש מאוד, כי זה היה מפגש אינטימי בין שתי נשמות, שתי נשמות שיצאו מהמרוץ. מפגש אינטימי במקום הכי סואן בארץ, גשר ההגנה, מעל איילון, ביום ראשון בבוקר, בשעה תשע, וחיילים חולפים במהרה, מכוניות פולטות פיח ועוקפות זו את זו, ממהרות לדרכן והוא מנגן שיר, בשבילי, והוא מקרב את החצוצרה לפיו והצלילים נובעים, ואני מחבר צליל לזיכרון וצליל הנשיפה הופך לשיר מוכר, I did it my way. פרנק סינטרה.

 

מישהי זורקת מטבע לתיבה ואני עומד שם, עם מוצ'ילה על הגב, מכנס קצר, כפכפים, חולצה קרועה. גבר בן 35 שהתפטר לפני חודש מהעבודה כי נמאס לו לשבת מתחת למזגן מול מחשב בתוך משרד ולחכות לגיל שישים, בדרך לקיבוץ בערבה, אלוהים יודע מה לעשות שם, וחיוך מתפשט על פני, חיוך שעולה מהבטן, למעלה אל הלחיים. חיוך שהוא לא מהחוצה פנימה, אלא מבפנים החוצה. ואני חושב שאלוהים שלח אלי את הכובען המנגן הזה. I did it my way, הוא אומר לי. יא אללה, באמת I did it my way. זה היה שליח אמיתי והוא הוציא אותי להרפתקה הזו וניגן לה את אות הפתיחה.

 

(יוני כפרי, חבר קבוצת המנחים בתיאטרון החדר)

לאיגרת השבועית של 2013 . 11 . 7