שלום
אימא וילד עוברים לידי ברחוב. הילד מרים יד לכיווני בתנועת "שלום". האימא בחיוך רחב, מתרגמת את תנועת הילד בקול: "שא-לום"! אני מחזירה בתנועת יד "שלום" עם חיוך.
כשילד אומר שלום לזר ברחוב זה כל כך מתוק. אם הוא היה אדם מבוגר האם זה היה נחשב למוזר?
מדוע זה ייחשב למוזר אם כל מי שעובר ברחוב יגיד לי שלום? יכול היה להיות נחמד. היינו הרבה יותר פתוחים ונעימים ולא היינו מהלכים בתחושה שצריך להישמר, להיזהר, לחשוד.
אם ילדים עושים זאת, אולי זה מדרך הטבע שלנו. דרך שנזנחה עם עבור השנים.
גרביונים
לבשתי את השמלה הפרחונית שלי ואת הגרביונים השחורים.
אלון שואל: עד איפה הגרביונים שלך מגיעים?
סליחה? אני בולעת רוק ותוהה.
זה גרביונים רגילים? עד לכאן? הוא מצביע על אזור המותניים.
כן.
זה כמו של הבנות שלי בגן. הם גם לובשות גרביונים ושמלה וחצאית.
גם שמלה וגם חצאית?
כן.
נראה לי ששמלה וחצאית לא כל כך הולך ביחד.
כן, ככה הם לובשות.
אם ילד בן ארבע תוהה מה יש לי מתחת לשמלה, למה אפשר לצפות מגבר בן ארבעים?
ארוחת צהריים
נועה, את צמחונית, נכון? הוא שואל בפעם העשירית. למה את לא אוכלת עוף?
אלוני, אני חושבת שאתה כבר יודע למה.
כי את לא רוצה לאכול חיות, נכון?
כי אני אוהבת בעלי חיים ואני לא רוצה לאכול אותם.
גם אני לא רוצה לאכול חיות.
אתה לא מוכרח.
אבל אימא שלי מכריחה אותי. כן, היא אומרת שעוף זה בריא. עוף זה בריא, נכון?
אני לא רוצה להרוס לילד בן חמש את הקשרים עם ההורים שלו, אבל לעזאזל, הוא לא מפסיק לשאול שאלות. הוא קולט שיש פה דבר ששווה להתעכב עליו.
תראה, זה תלוי את מי שואלים. יש הרבה דברים בעולם שאדם אחד יגיד לך זה ככה, ואדם אחר יגיד לך אחרת. אני מאמינה שאימא שלך דואגת לך, אבל אני חושבת שבבשר העוף יש הרבה דברים לא בריאים ושאפשר לאכול הרבה דברים אחרים בריאים.
אני אוכלת את המרק הצמחוני שהכינו במיוחד בשבילי.
אבל את אוהבת עוף?
אני מניחה את הכף.
תראה, לפני שהתחלתי לחשוב על זה, מאוד אהבתי עוף. כי ככה ההורים שלי הרגילו אותי וככה לימדו אותי לאכול מאז שהייתי ממש קטנה. אבל אז התחלתי לחשוב על זה שאני לא רוצה לאכול חיות וזה כבר לא היה לי טעים.
שתיקה.
אלי בת שלוש
אלי מחזיקה בידיה את המתקן. שלוש מגלשות ושלושה כדורים בצבעים ורוד, צהוב, ירוק. היא מזמזמת הברות אחרונות של כל משפט: "...גלגלי האוטובוס מסתובבים, מסתובבים, מסתובבים, גלגלי האוטובוס מסתובבים, בכל רחבי העיר...". הגנן שר ומנגן בגיטרה.
אלי מצמידה את הצעצוע קרוב לחזה וחוצה את החדר בהליכה נמרצת. מדדה, הליכה לא אחידה ולא רציפה, תואמת לגילה.
אמהות מקיפות את קירות החדר. משקיפות, מהנהנות, מחייכות.
מדי פעם מתגנב לפניהן מבט מבוהל כשהן רואות את הילד שלהן חוטף צעצוע מידי ילד אחר. מיד מזנקות מתוך הקיר ומזמרות באוזניו: למה חטפת לו?! זה לא שלך! נוהגות כפסלים בכוננות, ממתינים להתעורר לחיים.
בינתיים אלי כבר בפינת החדר, מארגנת ומסדרת את הכדורים. עיניים בוערות בציפייה לגלגלם במורד המגלשות.
דניאל, גם הוא בפינת החדר, קורא בספרון הצורות הגיאומטריות. הנה משולש אדום, מלבן ירוק, קו צהבהב, בית אדום, חלון ירוק, דלת צהובה. ככה אנחנו רוצים שהבית שלך ייראה כשתגדל, בסדר דניאל? המגלשות הצבעוניות שהופיעו זה עתה מימינו מגרות הרבה יותר.
דניאל קם בהחלטיות, פוסע שני צעדים, לוקח כדור צהוב ומגלגל אותו במורד המגלשה הירוקה. אלי צווחת צרחה מבועתת ובוכה בזעקה לתקרה.
אישה בלונדינית מתוחת פנים, בעלת גוף מלא, עיניים כחולות וחסרות מנוח, מזנקת מן הקיר. יד אחת אוחזת בחוזקה בידה של אלי הקטנה, יד שנייה מניעה אצבע: נו- נו- נו! צורחת: שיתוף, אלי! לשתף! שיתוף!!!
(נועה פרומרמן, חברת קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר)
