(מבוסס על משנתו של הפיסיקאי סטיבן הוקינג)
אנחנו קבוצה של כפרים השוכנים בחשכת מורדותיו של גיא נאלם. יש אומרים שמסביבנו רפאי הרים המשתרעים עד לאופקים, אולם לא נדע על כך דבר, וספונים בבדידותנו, נישא פנינו לעיר המחוז אשר במרכז. האמת היא, שמעולם לא ביקרנו בה. ואם-זאת נחוש במגעה הענוג ממרחק. יש האומרים שבלב העיר נמצא כור, שהוא, על-פי אמירה שחוקה: "כור מחצבתנו" וממנו מופז עלינו אותו אור עגמומי. לעיתים, בשעת ליל, עת יסובבונו אך פנסים מחווירי פנים, תזהיר מעלינו נקודה ותחלוף. האם זה זר העושה דרכו בין צוקי אין חקר?
כך, בצנעת העמק אשר כלל לא יראה, שנה אחר שנה, נחוג סביב מקדש עירנו זה. בקרבתנו גם שרידי כפרים. על-פי השמועות כשל כוחם אל מול צללי ההרים, והם קרסו. יחד-עם-זאת, מעידים ריצודיהם הרפים, שבין איי חורבותיהם, עדיין רופסים זעיר-עולמות. לעיתים נישא קריאה, אך קריאתנו, הא... אינה אלא אין-אונות, בין צוקי השקט הקר. יש בין נחשולי ההרים הסמויים, והידיעה על כך מעומעמת ביותר, עוד קבוצות של כפרים. בקשב אילם, ייסובו, כמותנו, כך שנה אחר שנה, את ערי מחוזותיהם. ויש ואוושת פתע תפרכס. כאן? בסמוך? או שמא בכורים הרחוקים אך הכה קרובים? האם ייחרד ליבנו, נגרע דבר? "ישנן מחילות", יישמעו אז התלחשויות, "המוליכות לכרך מופלא, כרך המפז נגוהות על סביבותיו!" אך היכן נמצא את זוהרו בשחור המרחבים? ואפשר שזה מכבר קרס, ועכשיו, לאחר שאף ריצודיהם הרופסים של זעיר העולמות אינם נראים עוד, הוא נחבא בכיס שבין צללי הרכסים. רפאי ההרים פורסים ממנו עתה מניפה של מחילות. מהם, במתק שחור, ליטרות של אור, הם נוטלים מכורינו.
אך כל אילו אינם אלא הדים ממחוזות רחוקים עד למאוד. כי, כאן, בכפרינו, איכרינו, בין גדמי החורף שהותירו אחריהם הקמילות, יחזו בעיניהם הנישאות מעל לאופקים, כבר בבוא הפריחות. זו תקווה מלאה, אך אותנו היא אינה מכה בסנוורים, כי אורה עגמומי כאור הביתי היוקד לעת ערב מהכור אשר בלב עיר המחוז. ואין אנו רואים את הלא-אור האורב לנו מכיסו בסבלנות אין קץ. ואף אם מתוך הנראה, נבחין בלא נראה, האם יהא בכוח רצוננו להימנע מנקישתו המשכרת? מאותה משיכה אלי נמוגותם הענוגה של הזמנים? כך, על עירנו, יחדיו עם התילים שעודם מרצדים, ועם כל קבוצות הכפרים אשר חגות כמותנו, סביב עריהן, נאסף ביום מן הימים, אל כמוסתו.
ביום ההוא נאלם לבלי שוב. אך ממי? מעינינו? והרי עינינו, יחדיו עם רסיסי האור שנקוו על רשתותיהם, כבר נחתמו בכמוסה זו. ומה יהא על הזיכרון? או למצער על זכר הזיכרון?האם יאבד? או שרפה תו, כצל חותם, באינותו, עוד בה, יהדהד?
זוהי, יש אומרים, בירת רפאים; ואולי כך היא נצפית אך ממקומנו שמתחת לאופק הדברים; כי מעליו, וזאת בזמנים שיקדימו את זמננו, ביום לא בהיר, הן אפשר, שבשלל פריחות לשמיה נפציע.
