הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיה אוטוביוגראפית המשלבת בין ההזוי למציאותי)

 

בורחת מהבית

 

הייתי בת 12 כשעלה במוחי הרעיון לברוח מבית הוריי. התחלתי לתכנן את המבצע בקפידה ובדייקנות. נכנסתי לבית והלכתי בשקט למטבח. זכרתי את סלי הרשת הירוקים  בהם הייתה אימא אוספת הרבה בקבוקי חלב ריקים. ספרתי אותם: 30. היו לי כל מיני שאלות: כמה ייתן לי אדון פלדמן בשביל הבקבוקים? וכמה יעלו שני כרטיסים? ואיפה תחנת האוטובוס שייקח אותנו לטבריה? ואיך לצאת מהבית עם הבקבוקים כך שאבא לא יראה אותי?

המתנתי בדריכות שאבא יצא מן הבית, ואז שמתי את ילקוט בית הספר על כתפיי. בשתי ידיי החזקתי שני סלים, מלוא חופניים בקבוקי חלב. הרמתי את הסלים והנחתי אותם ליד הקופה במכולת של אדון פלדמן.

"אדון פלדמן, אימא חולה, אבא צריך כסף בשביל הרופא". 

"איין, צוואי, דריי, פיר, פינף..." הוא המשיך לספור, "למה אוספים כל-כך הרבה בקבוקים?"

"אדון פלדמן, המצב קשה. כמה  כסף תיתן לי?" כל מטבע שהניח על השולחן נראתה בעיני כאוצר. עכשיו הייתה בידי שקית ניילון מלאה במטבעות. 

"רק בריאות לאימא, אישה טובה", אמר אדון פלדמן.

בפעם הראשונה בחיי היה לי כסף משלי. חזרתי הביתה והכנסתי בזהירות את השקית מתחת למזרון מיטתי בסלון. בבוקר חיכיתי שאבי ואחי ילכו מהבית.

את שקית הכסף החבאתי בתוך ילקוט בית הספר. בתחנה המרכזית שאלתי את הקופאי

איך מגיעים ליבנאל.

"יש אוטובוס לטבריה ומשם יש אוטובוס מיוחד ליבנאל".

אני בדרך אליך סבתא רבקה. חלקת גן עדן. כך אני זוכרת את הצריף של סבתא רבקה, גיבורת הילדות שלי. סבתא ישבה על שרפרף בכניסה לביתה כשסינר קשור מעל שמלתה הפרחונית וקילפה ירקות. "סבתא רבקה!" רצתי לקראתה. לעולם אזכור את מבע עיניה היוקדות ואת החיבוק החם בתוך גופה הגדול. 

"צ'יקיטיקה, קירידה, איפה אבא? איפה אימא?"

"הם יגיעו מחר".

"מה זה? ילדה לבד באוטובוס? לא טוב. אנשים רעים".

עד היום אני חשה על לשוני את טעם האורז הלבן עם הפסוליה, זו השעועית הלבנה, ואת הבמיה הנפלאה והקוסה-מחשי והמלפוף, והסופריטו שהיה המאכל של יום שישי.

סבתא הייתה התופרת של המושבה יבנאל.

 

כשהיינו צועדות בשבילי המושבה היו הבחורים  עוצרים כדי לברך אותה לשלום וכשהמשכנו בדרכנו היו עומדים על מקומם ומוסיפים לעקוב אחריה במבטם. "זאת הסבתא שלי" קראתי לעברם בגאווה. זאביק מהצרכנייה סיפר לי שהבחורים ביבנאל מסתודדים ביניהם מי יהיה הראשון לגעת בשדיים היפים של סבתא. "תגיד להם שאני לא מרשה להם...כן? ככה תגיד להם, שמי שייגע בשדיים של סבתא יקבל עונש מאלוהים".

 

לאחר ארוחת הערב הייתי שוכבת על השטיח ומתבוננת בה כשהייתה תופרת במכונת התפירה "זינגר". ברקע בקעו סלסולי קולה של אום כול-תום ששרה את "אינתה עומרי".

למחרת עם ערב באו השכנות אחת אחת. כולן היו להוטות להקשיב לסיפורי אלף לילה ולילה של סבתא. ברקע נשמע השיר "בסה מֶה, בסה ממוצ'ו". זה היה השיר שאימא נהגה לשיר לי לפני השינה. השמחה להיות בביתה של סבתא הייתה מהולה בעצב. הגעגועים לאימא לא הרפו ממני. הזיכרונות טרדו את מנוחתי. אימא שוכבת בבית החולים ואנשים שמאיימים לכבות סיגריות על גופה ומקללים אותה בערבית, זכרתי אותה שוכבת על הרצפה כשאבא מכה אותה.

יצאתי לחצר, ישבתי על הארץ, נשענתי על עץ הזית.

כשסבתא החלה לספר השתרר בחדר שקט.

"אני חיה בארמון של המלך עבדאללה. אני התופרת של המלכה אום טלאל והיא אוהבת שמלות חדשות הרבה. כל יום אחה"צ אני הולכת בשוק. אנשים עושים לי דרך כבוד. מה אני יגיד לכם? אני הולכת, ומה אני רואה? בא אלי גבר. מה זה גבר? סודני. אולי יש לו שני מטר. מסתכל לי בעיניים חזק. על הגוף שלו לובש גלבייה צבע תכלת ולמטה הרבה זהב. הוא צוחק. שיניים לבנות והפנים שחור. הלב שלי כמו פטיש, עושה לי בום, בום. פתאום מתחיל הסודני לזיז הגוף שלו והידיים לצד מכאן ולצד מכאן. אני עוצרת על יד עבייד משחיז הסכינים וסולימן מרקיד הנחשים. מחכה את הסודני הולך. והסודני הולך אלי וצוחק יש על הפנים שלו. אני זזה הצידה. השמש הולכת למטה ואני יש לי פחד בלב. הוא דוחף אותי ועושה בגוף שלו דיגידן דיגידן, כאן וכאן. אדיו סנטו, אדיו סנטו, מתחת לגלבייה פתאום אני רואה יוצא משהו גדול. גדול נורא. מומקן נוס מיטר" (אולי חצי מטר).

"סבתא, מה זה נוס מיטר?" אחת השכנות מסמנת לי שאשתוק.

 

"והנוס מיטר זז מכאן וכאן. וככה הוא עושה עוד ועוד. דוחף אותי לרחוב ככה קטן. הכול סגור. קירות פה ופה. ואני כל הגוף נפתח לי. אש היה לי בפנים. פתאום אני עושה לו פנים עם צחוק שהוא בא אלי. לקחתי כל הבדים שמתחת הידיים שלי, המשי והסטן האדום ויאללה, זרקתי אותם על הסודני ועל הארץ והשמש ירדה, ואני, אש יש לי בעיניים. אני מרימה את השמלה שלי למעלה, הרבה למעלה ועל הגוף שלי למטה אין כלום. ועכשיו אני עושה לסודני "דיגידן  דיגידן". וככה דוחפת אותו מהצד לצד. עושה לו סיבובים. בחוצה. ועוד דיגידן דיגידן. פתאום מים יש לו בעיניים. ומתחת לגלבייה החצי מטר שלו נהיה אחד סנטימטר. הוא רץ בשוק ואני רצה אחריו. התופרת של המלכה, הראש שלי למעלה ואני רואה כולם עושים כבוד לרבקה".

"גיבורה, יש לי סבתא גיבורה".

"לי לי לי לי לי לי לי", גלגלו השכנות את לשונן ומחאו כפים. כל אחת בתורה הייתה הולכת לסבתא ומנשקת אותה ואומרת "הגיבורה של הנשים".

 

מתחת לשמיכה, בתוך החיבוק הגדול של סבתא תכננתי שבבוקר נלך סבתא ואני לצרכנייה של זאביק ונקנה נוס מטר כמו של הסודני, נתלה אותו על הגדר ליד השום והפלפל החריף שסבתא הייתה מייבשת בחצר.

"סבתא, הנוס מטר של הסודני זה מבשר? לחשתי.

"תניימי, תניימי" (תשני תשני).

"אפשר לקנות אותו בצרכניה של זאביק?"

"לא, לא כשר".

"מחר בבוקר אני שמה על הגב שלך כורכום, שום ושמן זית, זה מוציא לך את כל המשיגעון מהראש".

 

סבתא נרדמת ואני מדברת אל אימא: "יום יום אני יושבת בשעה 4 בתחנת האוטובוס ומחכה לך. כשהאוטובוס מתרוקן אני עולה לבדוק את כל הספסלים. אולי בטעות נשארת שם לבד כי נרדמת? ואולי עלית לשמים ולא הספקתי להיפרד ממך?"

עוד יום עבר בציפייה.

 

תמונותיו של המלך עבדאללה גדשו את קירות ביתה של סבתא.

"סבתא, המלך כיבד אותך?"

"המלך אהב נשים יהודיות. הוא חיכה אותי כל יום שלישי. אהבה גדולה הייתה לי למלך. והוא לבש לכבוד שלי גלבייה לבנה עם הכול נוצצים. היה בא אלי סולימן ולוקח אותי דרך הקורידור עם הקירות קטיפה ואחר כך בדרך הגן. הייתי באה לחדר של המלך ועל הגוף שלי שבע צעיפים, כל אחד צבע אחר היה". עיניה יקדו כשדיברה עליו. "המלך, היה לו אור בפנים, היה יפה, הכול נשמה. היה מלטף השדיים שלי בנוצה של כסף".

"למה בנוצה, סבתא?"

"המלך היה מצייר נחשים בנוצות".

"על השדיים שלך? נחשים זה לא מפחיד?"

"לא, נחשים של מלך לא מפחיד".

"אולי כואב?"

"נחשים של מלך לא כואב".

 

למחרת בשעה ארבע אחר הצהריים חיכיתי ליד הצרכנייה של זאביק לאוטובוס. אולי אימא תגיע. ערב ערב לפני השינה הייתי מייחלת לרגע שתגיע. הייתי בודקת את הפנים של כל אחד מהיורדים. אבא ירד אחרון. הוא ניסה לחבק אותי. זזתי אחורה.

"למה באת? אימא חיה? אימא מתה? תענה לי. אימא תגיע? אימא לא תגיע? תענה, אבא רע".

הבעת פניו לא עוררה בי רחמים. כמה פעמים ראיתי אותו בוכה. לבכות זה המקצוע שלו.

"תחזרי הביתה. אימא צריכה אותך".

מישהו השאיר כמה בגדים ישנים על הגדר. כרכתי את כולם האחד בתוך השני  וזרקתי אותם עליו והתחלתי לרוץ. יודה שנהג בעגלה עמוסה ענבים עצר לידי.

"יודה, אני קופצת על העגלה".

בשדה הגפנים היה שקט, שקט עד שנדמה היה לי שאני שומעת את קול העינב מתבקע. לקחתי את אחד השתילים בידי וניסיתי למול אותו בין אצבעותיי. גם שרקתי לו אבל דמעות הגעגועים לאימא הפרו את רחש השריקה. הנחתי את גבי על האדמה והבטתי לשמים: "אלוהים, שמור על אימא".

 (בקי פריישטדט)

לאיגרת השבועית של 2013 . 2 . 7