הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש הקשבה, יש קבלה" (מרטין מוגילנר, במאי, בוגר תיאטרון החדר)


(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

סיפור שעניינו הלם קרב. הרומן מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 4 מתוך 4)

 

בלילה חלמה שהיא נמצאת במקום סגור, ספק מבנה, ספק קופסא, ללא דלת, ללא חלון, וכל גופה שותת דם. התעוררה בבהלה. כאב עז הלם בראשה. 

"נמרוד סובל מקלאוסטרופוביה," אמר הרופא בבי"ח "אברבנאל", כשהבחין בנמרוד המסתובב כארי בסוגר, מתבונן כל העת לעבר הדלת הסגורה בעיניים קמות. "את מבינה, פחד ממקומות סגורים, משהו באישיות שלו..."

"איזה אישיות, דוקטור? אם זה באישיות, איך ייתכן שעד לפציעה, נמרוד מעולם לא התאונן, אף פעם לא הראה סימני חרדה ממקומות סגורים. נמרוד היה האדם השליו ביותר שהכרתי, אפילו במידה מוגזמת, החובות הכניסו אותו ללחץ, זה נכון, אבל לפני כן?!"

"גברת בר נתן, זה לא מאפיין רק את נמרוד, הלומי קרב רבים מפתחים קלאוסטרופוביה במקומות סגורים. פוחדים ממחנק, פוחדים מהגבלת תנועה...  כפי שבעצמך סיפרת לי.  את רואה שהוא מקבל לא פעם התקף חרדה שהסימפטומים שלו דומים מאוד להתקף לב, ואז באה אצלו גם תחושת החנק, והפחד הנורא ממנו, כי הוא בטוח שהוא הולך למות, ולכן הוא נמנע מלהיכנס למקומות שעלולים להוות עבורו איום..."

 

"...הם באו מן השמש, לא הבחנו בהם." אמר נמרוד כמצטדק. "זה היה יום מוזר, נחשולים אדירים של חול ואבק התערבלו סביבנו, בקושי יכולנו לראות, ואז פרצה פתאום השמש כמו אש ענקית בשמיים. האובך נעלם, נשארו רק השמש... והסנוורים. הטנק עליו פיקדתי נפגע מפגז ישיר. הסוחוי ירד עלינו כל-כך נמוך, שאני רואה עדיין את עיני הטייס... עפתי מן ההדף... הקסדה נמעכה ופגעה לי בראש."

נמרוד השתתק. ניכר היה כי קשה עליו הדיבור.

"כששבה אליו ההכרה," אמר רונאל, "נמרוד קם, התרוצץ בשטח כמו משוגע, אסף את חלקי הגופות... עשרים דקות הוא התרוצץ בשטח עד שהתמוטט."

נמרוד האזין לדבריו וקפא. הבחינה ברעד העובר בו. כמעט שיכלה לשמוע את הלמות ליבו.

"אני חייב לצאת סליחה..."

ועוד לפני שהיה סיפק בידי מישהו להגיב, זינק החוצה.

כשמצאה אותו, דקות אחדות אחר כך, על ספסל בשדרה, התנודד כילד במצוקה, או כמתפלל בטרנס.

"תנשום, תנשום עמוק נמרוד..."

קם והחל לפסוע הלוך ושוב, והמחשבות – כהבזקים מפיסטופאליים – מטיחות בו תמונה אחר תמונה.

"נמרוד..."

"די ריקי, דדדדדי..."

 

טרטור הטייפ, המשווע לקולות מלחמה מזה, הבלוק הפעור מזה, ומעליהם, הצלם ועוזרו – יורים הבזקי אור. סוף-סוף ניאותה השמשייה להתייצב על רגלה הדקיקה. הבזק אור פתאומי ישיר, חתך את עיניהם. נמרוד שיחרר את ידו והגן על פניו.

"קח את הזמן שלך, שום דבר לא בוער." אמרה טלילה, כשנוכחה שסערת רוחו אינה שוככת.

"קוששתי אותם. קוששתי אותם כמו שאברהם קושש עצים..." קולו נדם.

"הולכת בינינו, הלומי-הקרב, בדיחה, שמאז המלחמה, צריך לגרד אותנו ואת המשפחות שלנו עם שפכטל מהקרשים, אלא שלא נמצא עדיין שפכטל מספיק גדול."

 

חלפו ימים אחדים, וכשנדמה היה שהמפלצת עשתה טיים אאוט, שבה זו ותקפה.

"תפסיקי כבר עם הגירודים האלה שלך ריקי, זה משגע אותי. תראי את עצמך, תראי מה את עושה..."

הביטה בזרועה השמאלית. אודם עז כיסה אותה. מה את עושה פוסטמה? שמעת מה הרופא אמר... תת המודע שלו רואה בך את השתקפות האני שלו...

"נמרוד קום, תתגלח, תתקלח, תרגיש יותר טוב."

"לא מסוגל, די!"

"כבר למעלה משבוע לא התגלחת, תראה איך אתה נראה."

"לא צריך למצוא חן בעיני אף אחד."

"בשביל עצמך נמרוד, בשביל הילדים..."

"יקבלו אותי גם ככה!"

 

בתחילה עוד נדד מצב רוחו בין התפרצויות לשביעות רצון. "כל זמן שאני מצליח לנצח את אורי בשש-בש אני בסדר." אמר.

"בוא נראה אותך ממלא תשבץ."

"אל תגזימי, הזמן הזה עבר. אני וריכוז כבר לא חברים. ריכוז הלך לחפש מישהו יותר נחמד. שש-בש זה משהו אחר, צריך יותר מזל."

"ומה עם אוכל?"

"לא רעב."

"תראה איך אתה נראה."

"לא נורא. בסך הכול ברחו להם כמה קילו."

"אם חמישה עשר קילו בחודשיים, הם רק כמה קילו, נראה מה תגיד על שלושים, כי לשם תגיע מהר מאוד, בקצב הזה."

 

*

נמרוד, גיבור כל דמויות הילדות של רוויתי, שנאלץ להמציא את עצמו בכל פעם מחדש, ולהתאים עצמו לגיבורים שהוצאו מן הסיפורים ומן השירים, הובא פתאום הביתה. ללא הודעה. ללא התראה. ולא היה זה עוד נמרוד, ולא האיש, ולא האב שהכירו. ונותרו שתיהן עם אפס תאוותן בידן, ועם ריקנות כמותה יכול לחוש רק אדם שהיקר לו אבד... או גרוע מזה – ישנו ואיננו!

כשהוחזר – כלא עצמו בין חומות השתיקה שהלכו וגבהו מסביבו, והגיטרה, תקוותה היחידה, בת לווייתו לאבל, פיעמה אקורד אחד, נוגה, שהצטלצל שוב ושוב בין כתלי הבית כרקוויאם בלתי גמור.

 

את מי הוא מבכה, את חבריו, או שמא בוכה האקורד האחד על נפשו שלו המרוסקת?, תהתה ריקי, זו הכלואה באיש האהוב שראתה לראשונה כאליל יווני ניצב בכיכר המצבה, מול התותח המפאר את הכניסה לעיר ומבטו קבוע בשמיים, לכיוון הים. מבעד לרקוויאם האצור בצליל האחד, ניסתה לקחתו משם אל זיכרון השמש האדומה שהייתה תלויה על גגות הבתים הלבנים, כאדונית העולם, והחלה לשקוע, צוללת לתוך בארות עיניו הכחולות, ומשהו חזק, בלתי נשלט, עצר את נשימתה וליבה עלץ כמשוגע. מטוס חג בשמיים והותיר אחריו שובל לבן, אחריו הותיר שובל אדום, בזווית עיניה הבחינה כי גם הוא היפנה מבטו כלפי מעלה, כאילו יש בכוחו של השובל ליצור איזה קשר ביניהם.

 

האפלה ירדה מוקדם משציפו.

 

כשהסכים, חודשים רבים אחרי הפציעה, לעבור לחדר השינה, התמלאו קירותיו קרעי בכי ויללות רודפים ונרדפים במקום אהבה מבקשת אחר פתח תקומה או תשועה. והסוסים בוטשים בשולי בטנה, מטפסים ועולים אל חלל גרונה, קורעים בה קריעה, מציפים את פניה ושורטים כשבר החרס, עד יללה נשמעה מתוכה. ומשהתרוקנה מאפשרות של פדות, טבעה איתו לתוך חלומותיו, ולתוך מנוסתו, ולתוך התאיינותו מחייהם. כשהתעוררה, מצאה עצמה בתוך ים של שתן עכור, שלה? שלו? הוי אביונה ארורה! ועוד טרם התאוששה מן ההלם, מצאה אותו ישוב שוב על כיסאו בחדר המגורים, כמי שנוצק באבן, מבטו קבוע בקיר הלבן שקלט ריבוא ימי צער, והזעקה עומדת בגרון, והעשן, והאש, שחרכה את ידיו, שאחזו בשרידי חייליו, ובשרידי הטנק השרוף, שהפך ביתו, ובעיקר – כלאו.

 

בלילה הביט בה, וככלב-נחייה הוליך את אצבעותיו על פני גופה. שמעה את סוסי הלילה שועטים לעברה, הפכה בשר מבשרו, וידעה תשוקתו. וביניהם, הנאחזים זה בזו כעגורני ישועה, עמדו ניחוחות האתמול. הם חשו נימוחים, ומתקשים, מתפיחים ומתרוקנים, מתקרבים ונסוגים, צוחקים ומתייפחים – והיו גוף אחד ונשמה.

וכשהחושך החל לפנות מקומו לאור שחרית, והחדר מלא היה עדיין אדי חמדה וניחוחיה, פרצה שוב הצעקה והבליעה כל פחד, והצליל המהדהד ממילת אהבתו, כמנעד הים בקונכייה, היו לה, למלאותה הֶמְיָה מתחדשת.

כשהתעורר היו פניו טובים וכל חזותו שלווה.

כפרוכת בהיכל קדושה היה הבוקר, כשפניו מילאו את קורי היקיצה שבה.

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

לאיגרת השבועית של 2013 . 1 . 31