1. הקול שלי
"עכשיו יפה. עכשיו הכול שקט.
עכשיו אין איש. אין איש בינינו, אהובי.
נפשי שמחה. אבל רק בוא כבר, בוא..."
השחקנית על הבמה מגישה קטע מתוך המחזה "פונדק הרוחות" של נתן אלתרמן (1959). מונולוג ידוע של הדמות נעמי, הרעיה הזנוחה. אחד מהקטעים הקלאסיים המרטיטים בדרמה העברית. רך, עדין, פגיע. לשחקנית זו יש הנתונים האישיים הבסיסיים המתאימים לגילום הדמות.
היא מגישה את הטקסט באופן משכנע. יש להניח כי ברגעים אלו היא עצמה משוכנעת באותנטיות של הקשר האישי עם הטקסט. אבל בהדרגה, ככל שהקטע נמשך מתגברת בחדר תחושת אי נוחות מסוימת. ניתן לחוש באותה תהום הנפערת בין השכבה הגלויה של ההתנהגות, לבין השכבה האישית, הנפשית, הפנימית. כל אחד יכול לחוש בתנודות אלו, אף שבדרך כלל לא לכל אחד ישנם הכלים להגדרת התופעה. לאותה תהום שבין התוכן הפנימי לחיצוני אנו קוראים "מצב של התנגדות", ולשיטתנו ישנם כלים להתמודדות איתה. אבל לא על כך נדון כאן. השחקנית מכירה כלים אלו זה מקרוב, אבל עדיין לא ביססה לעצמה מיומנות בהפעלתם. יש לעצור ולשוחח.
אני שואל אותה מה קורה.
- "זה לא הקול שלי", היא אומרת.
- "למה את מתכוונת?"
- "אני לא יודעת, מין חוסר נוחות. זה לא הקול שלי"
- "זהו בהחלט הקול שלך. אבל ברגע זה קול אחר מתערב ויוצר קונפליקט פנימי. על כן חוסר הנוחות שלך. על כן מתעוררת המחשבה שזהו לא הקול שלך. אבל זוהי מחשבת שווא. ברגע שבו נדע להבחין בין הקולות, נוכל להניח לקול האותנטי שלנו להישמע".
אדם-יוצר מודע, בדרך כלל, לתבנית העולם שבו הוא חי. הוא מודע למערכת הערכים המפעילים את הסביבה שבה הוא יוצר. ברצונו או שלא ברצונו, סביבה זו משפיעה על התנהגותו, באופן גלוי או סמוי. זוהי הנחת יסוד הכרחית.
רק להזכיר שהשחקנית ניחנה בתכונות אופי בסיסיות ההולמות את הדמות. יש בה רוך ופגיעוּת ועדינות. אבל היא חיה בעולם שבו מעמד האישה, על כל הבעיות החברתיות המתלוות עדיין למעמד זה, הוא בכל זאת שונה ממעמד האישה בתקופה שבה נכתב המחזה. בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, עדיין הייתה שרירה דמות האישה הקטנה והעדינה, הממתינה ליד החלון לבואו של בן זוגה. במאה העשרים ואחת מועדפת דמות האישה העצמאית לכאורה. זו ששמה פס על בן הזוג אם הוא תוקע לה ברז. אישה שיש בה מרכיבים של נוקשות ונחישות. קשה לעמוד אל מול קהל בעידן האישה המשתחררת ולהציג את האישה הכנועה. זו תחשב לפעולה אופוזיציונית.
הדוגמא הקלאסית לכך היא דמותה של אופליה ב"המלט" של ויליאם שייקספיר. גם זו דמות כנועה ועדינה שנסיבות הדברים במחזה שוברות את רוחה והיא מתאבדת. כך גם ביצוע אותה שחקניות עד שלהי המאה העשרים. לאחר מכן הופיע הביצוע "המשוחרר", כלומר צעירה נוקשה ואסרטיבית. בתנאים אלו לא ברור כיצד אופליה קשוחה כזאת יכולה להגיע עד להתאבדות. מן המקובלות הוא "שהיום כבר לא מתים מאהבה".
באותו אופן מנסים לשפוט אירוע אופוזיציוני בכלי של אירוע קואליציוני. באותו אופן אנו שופטים את התודעה של יום אתמול באמצעות התודעה של היום. דור הפרחים היה שלב בשחרור הגבר והאישה ולא תקופה "מתירנית". זהו מונח שנולד מאוחר יותר, בתקופה ה"אסורנית". תקופת הקיבוץ הישראלית לא הייתה תקופת דיכוי הפרט כפי שהתקופה הקפיטליסטית מנסה להציג אותו היום.
כאשר באים היום להציג יצירה קלאסית, עלינו לזכור שהיא נטועה בנוף אחר משלנו. פרשנות חדשה היא לגיטימית כל עוד היא מוכנה לשלם את המחיר על כך והוא הכחשת העבר, וכל עוד נעשים בה העדכונים הטקסטואליים המתאימים.
מה נעשה בנעמי של אלתרמן? נראה לי שיש לביאו על בסיס החוויה ההיסטורית שלו מאז. שאם לא כן המונולוג הזה מיותר ולא ראוי להציגו. לבד מזאת, בתקופה הקשוחה והמנוכרת שבה אנו חיים, מוכרחות להיות פינות של רוך, עדינות ופגיעוּת, שהרי אלו יכולים לאזן אותנו ולספק לנו רגעים של אושר ואצל קהל אל מול במה ואל מול עצמו רגעים אלו הם בבחינת תיקון.
(א)
--------------
2. הספק והאמון (21)
באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"
מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 21
הרמוניה ודיסהרמוניה (המשך)
...ביהדות, בדומה לדתות אחרות, נתפס האל כ"אל קנא ונוקם", אבל גם כ"ארך אפיים ורב חסד". למאמין ניתנת האפשרות לקבל את המכלול המורכב הזה כולו, או לבחור מתוכו את המתאים לו. נראה שבכל פרק זמן נתון, האדם או החברה נוטים לאמץ לעצמם את דמות האל הקנא או את דמות האל רב החסד, אבל לא את שני המרכיבים יחד. לחילופין יכול מאמין לתפוס את האל כרב חסד כלפי מאמיניו ואל קנא ונוקם כלפי האחרים. אם ננסה לברר את השורש האישי או החברתי של בחירה זו, אנו עשויים למצוא שיש מתאם חיובי בין תפיסת המאמין את עצמו ואת עולמו הסובב אותו, לבין תפיסת המאמין את דמות האל. מאמין הנוטה לתפוס את עצמו כטוב ואוהב אדם, ואת סביבתו כתומכת ואוהבת, עשוי להשליך תפיסה זו על האל ולראות בו אל רב חסד. מאמין המצוי במצב של מצוקה וכעס, עלול לבקש מאלוהיו לנקום את נקמתו מאויביו. תפיסה זו עשויה להשתנות עם הזמן ועם שינוי התנאים הנתונים בחייו של המאמין...
("המעגל הפתוח", עמ' 114. המשך יבוא)
