גַּם אִם אֶעֱקור אֶת עֵינַי מִתּוֹךְ אֲרֻבּוֹתֵיהֶן

וְאַשְׁרֶה אוֹתָן בְּחומֶר חִטּוּי

לא יוּסַר מֵהֶן הַמַּרְאֶה הַהוּא שֶׁל

מוחַ מְעֻרְבָּב בְּדַם בְּנִי וּשְׁבָבֵי עֶצֶם עַל שְׁטִיחַ הַסָּלוֹן,

החִוָּרוֹן הַמַּחֲרִיד שֶׁל פָּנָיו

וְהָאוֹר הַמָּלֵא שֶׁבּוֹ הוּא שָׁרוּי יַמְשִׁיךְ

תָּמִיד לְאַכֵּל מִבִּפְנִים גַּם אֶת חֲלָקַי הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר.

מִבַּחוּץ אֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהִתְוַכֵּחַ,

מִתְעַקֶּשֶׁת לְהוֹכִיחַ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּלְעַצְמִי

שֶׁאֵבֶל הוּא תַּהֲלִיךְ

שֶׁמִּסְתַּיֵּם בְּלִקּוּט עֲצָמוֹת,

וְהַוִּכּוּחַ עוֹזֵר לִי עַד גְּבוּל מְסֻיָּם,

כְּמוֹ הִתְעַמְלוּת בּוֹנָה עֶצֶם.