הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


(התגובות מופיעות ע"פ סדר הגעתן אלינו)


יוני איתיאל: פרפורמר יוצא מן הכלל

(קול ישראל, "בילוי נעים" עם יואב גינאי, 6.1.2012)

תיאטרון החדר נמצא אי-שם בדרום תל-אביב ומספק חוויה נהדרת לצופים. מדובר בחדר ממש. 18 מקומות ישיבה. כשהייתי במקום היה פול האוס. החוויה אינטימית עד לרמת הקמט האחרון בפניו של השחקן, וזה מספק גם אפשרות להתבונן בקהל היושב איתך.

הגילוי של המופע הוא אמיר אוריין שמתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה. אני והקהל מאד התרשמנו. אני ממליץ לקהל לבוא ולהתנסות בהצגה בתיאטרון החדר. זה ייתן משהו שונה מן המקובל, בלי אווירת הביזאריות שעלולה לדחות קהל בורגני. 

(יוני איתיאל, מבקר תיאטרון)

-------

 

אבישי מתיה: גורלו של ילד מוכה

(מחשבות בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר, 6.1.2012)

 

אדולף היטלר היה ילד מוכה. אדולף היטלר היה ילד. תחת הניסוח "יחסו לאדולף היה נוקשה ואלים", שמעטר את תוכניית ההצגה "היטלר", מסתתר גיהינום עלי אדמות. אלואיס שיקלגרובר, אביו של אדולף, היכה אותו וחבט בו. והיטלר הנער כילה את זעמו באחותו הקטנה פאולה, כפי שנחשף לפני מספר שנים במכתביה. כל הזעם שנצבר, כל האלימות שהודחקה, עוד יתפרצו בהמשך, יתגלגלו ויתפוצצו ויקפדו את חייהם של מיליונים. אבל בינתיים, היטלר הוא רק ילד. מפוחד. מושפל. מבוהל. אחוז אימה.

 

העלבון הראשון שהוא סופג מאביו מצמית. הקללה הראשונה מקפיאה את דמו. והמכה הראשונה מרסקת את הזהות העצמית. ילד מוכה לעולם לא ישוב להיות מי שהיה. וככל שהמכות ניחתות על גופו, עורו נצרב, לבו נשבר, כתמים כהים מופיעים והדמעות זולגות בהיחבא, הוא מעצב לעצמו דמות חדשה. השנאה למכהו מעורבת באהבה ובפחד ובמתח גופני בלתי נסבל. הוא חסר אונים. הוא אינו יכול להכות חזרה. זה גם אביו. בתחילה הוא מפנים שהוא אשם. זה לא אביו, זה הוא. זה מגיע לו. זה בגללו. הוא חייב להשתנות. להיות ילד טוב. להתרפס. להשלים. אבל זה לא עובד. הזעם משתלט עליו. הוא טובע בביצת השנאה. גופו נצפד. ידיו קפוצות לאגרופים. והוא מוציא הכול על הקורבן הראשון שימצא. אחות קטנה. חבר לימודים. סתם עובר אורח.

 

אם המכות נמשכות, אם ההתעללות אינה נגמרת, זה רק יילך ויחמיר. מבחוץ אולי ייראה אנושי, אך בפנים תצמח לה המפלצת. מי שלא חווה זאת על בשרו לעולם לא יידע, או יבין, כיצד הארס מפעפע. כמה השנאה העצמית מרעילה את נשמתו, איך התיעוב הבלתי נשלט מציף את גופו. הזעם הזה, חרון האף, האדום שבעיניים, עוד יתפרצו. ואם יחברו למוח, או יזכו ללגיטימציה סביבתית, או אז גורלו נחרץ. או שמא זהו גורלנו.

 

יוזף סטלין, עוד רוצח המונים, היה אף הוא ילד מוכה. גם הרודן בניטו מוסוליני. ואף סדאם חוסיין חסר העכבות. אומרים שילד שהתעללו בו, או פגעו בו פגיעה אנושה, עשוי להיות מתקן עולם. מטפל. פסיכולוג. מאמן. או מנהיג. כזה שמשתמש באנשים כפי שהשתמשו בו, בצורה אינסטרומנטאלית, כאילו היו חפצים. אין בו שמץ היסוס כשהוא מורה לחסלם או שולח אותם אל מותם. הוא אלים מאד כפי שהינו אלימים אליו. הוא מניפולטור וערמומי ובכיין וקורבן כי כך למד לשרוד את התופת. הוא גומר רע, כי כך הכתיב לעצמו את גורלו.

אבל מנהיג עלול להיות מסוכן גם אם אביו לא היכה אותו אלא רק השפיל, או הקטין, או לגלג, או ביזה. כשהיה עליו ללמוד להשתיק את כאבו, למלא אחר ציפיות האב, לאהוב את מי שרדה בו, להשלים עם מה שיש. זה עוד יתפרץ. הפחד מאיבוד שליטה ירקיב בגופו והנשמה שלו תהיה מסוכסכת עם עצמה, כי אסור לכעוס על אבא, ואם אני אשם, זה בלתי נסבל להיות אני, אז אולי אאתר זהות חלופית, ואמציא את עצמי מחדש, ועוד פעם, ושוב, ושוב. אבל אין לאן לברוח. גם מאמריקה בסוף חוזרים.

 

(אבישי מתיה, סופר, משורר, מאמן)

-------

 

ורדה צ'צ'יק: היה בן אדם

(בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר, 7.1.2012)

 

אחד המסרים שמפעפעים בין השורות שנכתבו במחזה "היטלר", המבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין, הוא מסר נורא שנוטים להדחיק: שמי שאחראי לאחת מזוועות השיא של כל הזמנים, היה בן-אדם, ושהיו בנשמתו, בנפשו, באישיותו, אפילו מקומות רכים כמו אהבה לאחייניתו ולכלבתו, חולשה למיני מתיקה, ואהדה לאי-אלה יהודים שניקרו על דרכו במהלך חייו. אמיר אוריין מצליח לאחד את הקצוות - הפרעה נפשית ואישיותית, מגלומניה חולשות אנוש וחולשות גוף, וזוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה.

 

(ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת)

-------

 

שושנה ויג: הפסיכו-לוגיסטיקה של השיגעון נורמאלית

(בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר, 7.1.2012)

 

תשכחו מכל מה שאתם מכירים ביציאה לתיאטרון. תשכחו מעמידה בתור בכניסה לאולם. תשכחו מרכישת כרטיסים בקופה או דרך מפעל מנויים. בתיאטרון "החדר" יש מפגש אינטימי בין השחקנים לבין הקהל. אתה נמצא במחיצת השחקנים והבמאי לאורך כל האירוע הוא משוחח אתך לפני ההצגה, משחק בהצגה ואחר כך גם חשוב לשחקן לשמוע ממך רשמים, לנסות לחבר בין החוויה האינטימית של השחקן לבין החוויה האינטימית של הצופה. לכן בסופו של המפגש אין פלא שנפרדים מהשחקן בחיבוק. והשחקן בהצגה שצפיתי בה הוא אמיר אוריין.

 

אמיר אוריין ייסד את תיאטרון החדר בשנת 1985 מאז מוצגים בחדר שנראה כמו סלון בבית משנות הארבעים או החמישים הצגות רבות. המדרגות המובילות אל הבית הן מדרגות משובשות אך חלקן עשויות שיש. בית ישן ברחוב הרב קוק בתל אביב, כמעט צופה לים ומלא חזון. זו חוויה שונה לבקר בביתו של השחקן ולצפות בהצגה שהוא רקח עם טובה רוגל בשנת 1986. לקח לאמיר אוריין יותר מעשרים וחמש שנים להופיע כשהוא משחק את הטקסט שהוא כתב על היטלר.

 

מהי אותה חוויה אינטימית שעובר הקהל. כשאתה עולה במדרגות לקומה השנייה מקבל אותך הבמאי של ההצגה אבי גיבסון בראל כשהוא מושיט לך עוגת שטרודל וינאית, אפויה באפייה ביתית. באיזה תיאטרון אתה מתקבל על ידי הבמאי ועוד מתכבד בעוגה? מי שטורח לרכוש כרטיסים באמצעות האיגרת של תיאטרון "החדר" זוכה גם להנחה יפה. כלומר רוכשים את לבך כל הדרך אל החדר. מתייחסים אליך כמו שצריך להתייחס לקהל, רוצים שתצא מרוצה, ורוצים שתרגיש שקיבלת תמורה בעת הביקור שלך במקום. האווירה המתקיימת במקום היא אווירה ביתית, תרתי משמע. זהו בית. סלון ומטבח ופרוזדור כמו של פעם. כוסות תה ומיחם עומדים לרשותך, אתה מוזמן לשקוע על הספה המוצבת בכניסה או לתפוס לך מקום באחד הכיסאות. וחשוב מכל לא יהיו מאות צופים בהצגה. ברוב המקרים הם ימנו כעשרים חברים שהזדמנו יחד לפגישה מיוחדת עם השחקן. בלא מסך שיורד ועולה ובלא חציצה כלשהי יופיעו השחקנים.

 

למעשה, אין זה ביקורי הראשון במקום, זה היה ביקורי השני. ביקרתי בתיאטרון במסגרת "המליאה" המתקיימת אחת לשבועיים ביום שישי אחר הצהריים, בה מתכנסים אמנים, שחקנים ויוצרים לקבלת שבת. ביקרתי במקום מתוך סקרנות ואף צירפתי חברים ששכנעתי אותם לבוא. בביקור ההוא החלטתי שעלי לבקר גם בהצגה המוצגת במקום וההצגה שבחרתי היא "היטלר".

 

סיקרן אותי לשמוע מה בפיו של הצורר הגדול שהיה לאנושות כולה ולעם היהודי בפרט. סיקרן אותי לשמוע טקסטים שנכתבו בהשראתה של דמות כל כך שנואה בחברתנו. כשישבתי בהצגה יכולתי ללמוד עד כמה הפסיכו-לוגיסטיקה של השיגעון נורמאלית. ישבתי והפליא אותי שאני מצליחה להתרשם מדמותו של מטורף ועוד לחשוב לעצמי שהוא "נשמע משכנע". המטורף הזה שהיה צמחוני לאחר שאהובתו גלי התאבדה, לא נגע בבשר ודגים, נשמע בעיני קצת משכנע. גם יכולתי לשמוע את השחקן שנכנס לעורו של המנהיג הכי נתעב בהיסטוריה האנושית ומצליח לשרוד את ההצגה.  אמיר אוריין המשחק את דמותו של האיש שהפך לסמל הנתעבות ההיסטורית מצליח להמחיש לקהל את אופיו של הרודן, יימח שמו. היה בנו משהו שהיה מוכן לסבול את ההופעה של היטלר. למדנו לחיות עם היטלר בתוכנו. היטלר שמת בבונקר ב 30 באפריל 1945 עדיין חי בקרבנו. אנו טפלנו עליו במהלך השנים המון מהתנהגויות שלנו.

 

מעניין שהצופים התייחסו יותר ליכולת המשחק של אמיר אוריין ופחות לתכנים הבעייתיים שהועלו בהצגה. הסיפור מאחורי ההצגה הוא דמיוני, היטלר לא נרצח בבונקר שלו אלא כפילו והוא בשנת 1986 בן 96, מבקש לעלות לארץ ישראל כדי שיהרגו אותו. למעשה כל ההצגה היא חתירה לקראת מילוי משאלת המוות של היטלר. היטלר בהצגה אינו היטלר ההיסטורי שאנו מכירים מספרי ההיסטוריה, בהצגה אנו קולטים שהיו לו חיים "רגילים" שאכל וצפה בסרטים, ששנא משוררים ואהב נשים מטומטמות כמו אווה בראון וגם את הכלב שלו.

החוויה התיאטרלית ממשיכה ללוות אותך ואתה ממשיך להרהר בהצגה כשאתה יוצא ממנה. זה מה שמבקש ממך אמיר אוריין וצוות השחקנים שלו, התיאטרון מעלה נושאים בעלי אופי חתרני, הוא לא מבקש להציג הצגות שיעניקו לך חוויה קצרה אלא חוויה מתמשכת, שתישאר מרותק גם כשתצא מן החדר, האווירה ממשיכה ללוות אותך ואתה תוהה פעמים רבות שעות אחר כך, מה בעצם היה שם.

 

אני ישבתי על הספה הכי קרובה ל"היטלר", כמה קטעים בהצגה רועדות ומודגשות תנועותיו של השחקן, באחת הסצנות הוא שומט את רגליו הארוכות קדימה ופולש עד כמה שניתן לטריטוריה של הקהל, ואני ישבתי הכי קרוב למקום הזה שבו ההצגה פוגשת את הקהל. זה רגע קצת מביך עבורי כצופה. אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו. הוא מצליח להנמיך אותה וגם לגחך אותה, ויחד עם זאת מצליח להעביר לצופה המון מסרים על אישיותו של המנהיג הכי זוועתי שיצרה ההיסטוריה. יש בהצגה המון אמירות הקשורות להיסטוריה שלנו ושל הגרמנים. מעניין שמוצאים לאורך ההצגה אמירות על הקרבה והאינטימיות הרבה שיש בין היהודים לבין הגרמנים. חברו של היטלר בנעוריו בוינה היה נוימן היהודי שנתן לו קפוטה יהודית אותה שמר עשרות שנים. סבתו של היטלר נישאה ליהודי אך אמו הייתה קתולית. ההצגה מתייחסת לאדם, ואתה משתומם כיצד אין אזכור של השואה למעשה בהצגה. שאלה אחת רצה לי כל הזמן, כשהחל השיח עם אמיר אוריין, האם ניצול שואה היה יכול לשבת בהצגה מעין זו עד סופה? כשבחנתי את הצופים הם היו כמעט כולם צברים, בני הארץ שהיו מסוגלים לשמוע אותו, היו מסוגלים לשמוע על הישראליות "החזקה" שצמחה כאן ועל דמיונה לגזע העליון שאותו רצה לטפח היטלר.

 

משאלת המוות של היטלר הייתה משאלה כמוסה לברוא עולם חדש, שתיפול פצצה אטומית, ביולוגית כימית ואחר כך יקום עולם אחר. לכשיירצח היטלר זה יקומו היטלרים רדומים וינקמו את דמו. חששתי שההצגה תותיר אותי בהרגשה לא נוחה שצפיתי בהיטלר, אבל למעשה ההופעה משאירה אותך מופתע, שקוע במחשבות. כיצד האדם הזה שאהב נשים מטומטמות הרס לנו את החיים, ועדיין חי בקרבנו, כשאנו למעשה לא מצליחים להמיתו. כשישבנו וחיכינו להצגה עיינו בתכנייה והיה כתוב 'היטלר מבקש מהקהל להרוג אותו'. בעלי, אמר לי 'לפרט הזה לא שמתי לב'. לא שמנו לב שהיטלר עדיין חי, גם כששים וחמש שנה לאחר מותו, אנו משתמשים בסמלים שהוא השאיר לנו וזו אולי ההצלחה שלו והכישלון שלנו.

 

(שושנה ויג, סופרת, משוררת, פובליציסטית. את המאמר אפשר לקרוא גם ב-News1)

-------

 

שלומית זיו: מעגלים

‪אמיר יקר

יומיים אחרי ההצגה שמילאה אותי במחשבות, מצאתי את הזמן לכתוב את שרציתי לומר לך, על החוויה העמוקה בהצגה "היטלר". אני מודה לך ולאבי גיבסון על החוויה הזאת. ההצגה. והמשחק מעוררי הערצה. כתלמידת תיאטרון החדר מלפני כ-20 שנה מדהים לראות את שיטת המעגל הפתוח שיצרת, עובדת בצורה כל כך מושלמת וטעונה, דווקא דרכך, המורה והבמאי. מדהים ואף מפתיע, כאילו התעוררתי מחלום, מגלגול קודם. היום אחרי שנים, אני כבר יודעת שמטרת יוצר אמיתי, היא האמירה הייחודית ומה הוא עושה עם זה כדי לשפר את העולם, לעזור לו לעלות למקום גבוה יותר, ללא אינטרס וללא שום תנאי וללא כל הבולשיט והרעש והצלצולים שניתן למצוא הרבה בתחום הזה, במקומות שלרוב נותנים יותר מקום לטפל, לפרסום, לכסף ול"שאו" ולא בהכרח לעיקר - העולם שלנו, ואיך הוא מתפתח ועולה בהשראת אנשים מיוחדים במינם. כן, גם היטלר היה מיוחד במינו. השאלה מה הוא בחר לעשות עם זה, ומה בחרתם אתם. זוהי האנרגיה שלכם, המנותבת למקום אחר ויוצרת את הדמות הכריזמטית הזאת במחוזות אפשריים בהחלט ומעוררי מחשבה. מעגלי הזמן סובבים שוב ושוב, סוגרים לי את דמותו של היטלר עם המציאות שלנו, בישראל היום. אותה כריזמטיות, בתוספת תחקיר מדויק ועסיסי עם גירויים פיזיים, מאכלים ומשקאות מעוררי תאווה וסדר יום של האיש היטלר. נתתם את ההזדמנות לשאול, איפה אנחנו ואילו מסקנות ניתן להסיק מהביקור הזה שלו אצלנו... עם כל השטרודל והטעם... הרי כולנו בני אדם. התחושה הזאת הייתה קיימת ובעוצמה גדולה בחדר. אני חוזרת אל החדר אחרי כל כך הרבה שנים. והרי לזמן אין כל משמעות... ובאותם מעגלים אחרי מעגלים אני חוזרת אל החדר ונחשפת ליצירה הזאת.

אני מעריצה את הדרך הייחודית והצנועה להעברת אירוע בצורה אותנטית ומשכנעת ומרגשת כל כך, ושמחה לחזור ולבקר במקום שאני כל כך אוהבת. בתודה ובאהבה גדולה.

 

(שלומית זיו, שחקנית)

-------

 

שרון שלומי: פוליטיקאי

אמיר יקר לי מאוד,
נראה שהייתי צריכה כמה ימים לעכל, כי נורא התרגשתי כשראיתי אותך משחק.
תודה על ההצגה והחוויה, ותודה על המסר המשחרר.
עלה בי חשש לראות את ההצגה בגלל שזה היטלר, אך דווקא בגלל זה היה כדאי לראות, כי ההצגה נוגעת בדיוק בקושי ומביאה לשחרור.
איזה יופי של דבר, לראות את היטלר בחולשתו ובאנושיותו.
פתאום היטלר נראה לי פוליטיקאי ולא רק משמיד המונים,
ואולי זה חשוב לזכור שהוא עוד פוליטיקאי שאנחנו בוחרים ונותנים לו את הכוח לשלוט.
אמיר, אתה שחקן מבריק, מלא עוצמות, ריכוז ודיוק.
והדמות של היטלר מרתקת, מדליקה ומעוררת, מלאה בהומור וכאב.
ואני מאוד אוהבת אותך!

(שרון שלומי, כוריאוגרפית, שחקנית, מנחה)

לאיגרת השבועית של 2012 . 1 . 12