אוֹדְךָ, עַל גֶּשֶׁם בְּגַנִּי,

רָוְתָה אֲדָמָה, הֵאִירוּ פָּנֶיהָ,

לא שִׁטְפוֹנוֹת זָרְמוּ בְּזַעַם לְכַלּוֹת הַשְּׂנָאוֹת

וּלְשׁוֹנוֹת הָרַע בָּעֲרוּצִים,

גֶּשֶׁם מַדִּיף בּושֶׂם חַמְצָן, רָחַץ

עִצְּבוֹנוֹת הָעֵצִים,

הִנֵּה יִשְּׁרוּ גַּבָּם הַמְאֻבָּק, שָׁלְחוּ אֵלֶיךָ

זְרוֹעוֹת תּוֹדָה, שְׁקוּפִים כַּחֲלוֹם .

בְּרָקֶיךָ הֵאִירוּ אֶת אֲפֵלַת הַלֵּב הַיָּגֵעַ

וּמִלְּאוּ אוֹתוֹ בִּידִיעַת הַשְׁגָּחָתְךָ-

הִיבִּיסְקוּס כָּתום

בָּשְׂמַת אָדום, סָגול

צִפּוֹר גַּן עֵדֶן וְגֶּרַנְיוּם –

הִבִּיטוּ בִּפְלִיאָה בְּצִבְעֵי

סְּתָו שֶׁהִלְבַּשְׁתָּ אוֹתָם

בְּחֶסֶד נִּגּוּדִים, עַל רֶקַע אָפר.

גַּם צוּפִית דְּבַשׁ רִפְרְפָה פּה לְאַחַר הַגֶּשֶׁם,

מְבַקֶּשֶׁת צוּף.  

יָפָה כְּאֶבֶן חֵן מְלֻטֶּשֶׁת, כַּחֲלוֹם אַהֲבָה

שֶׁאֵין בו מִלִּים. אֲפִלּוּ לא הִתְעַטְּשָׁה,

הזְּעִירָה

שׂלום לה, שָׁלוֹם ...

אוֹדְךָ

עַל פְּלָאִים

מול מִפְתַּן בֵּיתִי.

(אסתר ויתקון זילבר, משוררת וחוקרת)