אני חושב שהמרק הזה הוא המרק הכי טעים בהיסטוריה.
לא, לא בהיסטוריה שלי או שלו, זהו המרק הטעים ביותר שנעשה בהיסטוריה האנושית. נקודה.
ומי הכין אותו? אני. אני מוכשר בצורה יוצאת דופן בכל תחום שהוא, ואין מנוס מכך שכישורי הבלתי מוגבלים באים לידי ביטוי גם במרק שמימי זה.
אני יודע מה תגידו, ש"אני מגזים, אני נסחף, מדובר אך ורק במרק. ובכלל מניין לך היהירות המופלגת הזאת? הרי לכל אדם יש יתרונות וחסרונות..", ובלה בלה בלה. לא! אני קם וצועק, קם ועושה לזה סוף, מאסתי בטיוח העובדות, בבלבול לשם ליטוף החלש והרקוב.
אני קם ומודיע: אני גאון! אני. אני גאון. לא כולם גאונים, לא, לא כולם זהים, לא!
אני גאון, אתם שומעים?!
הגאונות שלי היא אינסופית ובאה לידי ביטוי בכל דבר שאבחר לתת לו ביטוי. שהרי הגאונות אינה בציור, פיסול, ריקוד או כתיבה, לא, לא, הגאונות היא בגאון.
ומעצם היותי גאון, כל דבר שאבחר לעשות יהיה גאוני ולא מילימטר פחות, לא יכול להיות.
ואגב. אם כבר מדברים עליכם, נו עליכם, אתם יודעים, הבינוניים, הרדומים, המוכתבים.
אתם הרי לא תוכלו לזהות גאון גם כשיקפוץ מול עיניכם וישיר הבה נגילה. שהרי אתם מסתכלים מעומקי השעמום התמידי שלכם, ממעמקי השממה, אז כיצד תוכלו לזהות גדולה בעין בלתי מזוינת? לא תוכלו.
כמו שצב יראה לוויתן ולא ידע מה הוא רואה, אך אם יפגוש בצב אחר יכיר הטיפוס כאחד שכמותו. "כל יצור יכול להבחין אך ורק בדומיו או באלה שמתחתיו" סוף ציטוט. ציטוט של מי? שלי.
אם כך, מיותר לגאון לבזבז את זמנו בחברתכם, המתוכנתים. אתם הרי תמיד מצפים שגאון יהיה כך וכך, וזמר יהיה כך וכך ומלחין יהיה כך וכך, מתוכנתים ומרובעים לגמרי.
כיצד תבחינו בי? הא? אני גאון, ממש פה, רואים? רואים אותי?
ודאי שלא. בזבוז זמן מוחלט.
אני הולך.
(אודי גרוס, חבר קבוצת משחק בתיאטרון החדר)
