האיגרת השבועית

תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(משך זמן משוער לקריאה: 2:30 דקות)

- מגיע לי!

- מה?

- להיות מאושר!

- אכן כן. מגיע לך וזה לא תלוי בגורם חיצוני, לבד מן ההחלטה האישית שלך, הבחירה האישית שלך. תתאמן על זה. מאחל לך בכל לבי שתהיה מאושר.

- מגיע לי!

- מה?

- שיאהבו אותי!

- הי, רגע אחד, עכשיו אתה לוחץ, מנסה את מזלך. לא. זה לא מגיע לך. לא מגיע לך באופן עיוור ומוחלט שיאהבו אותך.

התינוק חושב שמגיע לו שיאהבו אותו? לא. הוא לא חושב. הוא משתוקק. ההשתוקקות היא תולדת התחושה ובעתיד היא תתגלם במחשבה וברגש. בינתיים הוא רוצה לאכול, לישון, ואפילו עם חיתולים צואים הוא לא יודע להתמודד. הוא יכול לחוש מצוקה ורווחה. עוד מעט הוא ירגיש תסכול ושמחה אבל אפילו אלו אינם נתפסים בידו. לכשיתבגר הוא ירצה שיאהבו אותו. אבל זה לא מגיע לו באופן מוחלט. זה תלוי בזולתו. אכן, על זולתו מוטלת חובה חברתית לאהוב. לא בכל מקרה ולא באופן מוחלט, אלא באופן מושכל. את היטלר וצוררים שכמותו אין חובה יקומית ומוחלטת לאהוב. אבל את רוב בני האדם אפשר וצריך. אבל אי אפשר לכפות. זה לא עובד. זה אף פעם לא עבד. הסוד הוא פשוט: למד את עצמך לאהוב את זולתך.

יוצרים רבים מגיעים אל הבמה מתוך משאלה אישית שבטעות יסודה. הם רוצים שהקהל יאהב אותם, אולי כי אין ביכולתם לאהוב או אפילו להעריך את עצמם מתוך עצמם. הם זקוקים לאמת מידה חיצונית. אם הקהל אוהב אותם, הם חושבים שהם בעלי ערך. אם הקהל אינו אוהב אותם, הם מאבדים את האמון בעצמם. במהרה יזדקקו לסמים, אלכוהול, עזרה פסיכולוגית, פסיכיאטרית. עליהם ללמוד שעל מנת שהקהל יאהב אותם, לבד מהגדרת ערך עצמם, שהיא תנאי הכרחי אבל לא מספיק, לבד מהגדרת עצמם כבעלי ערך, הם מחויבים ללמוד לאהוב את הקהל. גם אז אין הבטחה מוחלטת שהקהל יאהב אותם. הקהל הוא ישות אוטונומית, בדיוק כמו היוצר. הוא יכול לאהוב ועלול לא לאהוב. מה תעשה אז, יוצר יקר? תעשה סמים? אלכוהול? לא. כי אם קיימת בך הכרת ערך עצמך, שאינה תלויה בדעת הקהל, כי אז, אם הקהל אוהב אותך – מצוין! הוא לא אוהב? – תהיה מתוסכל ועצוב למשך יום, יומיים, שבוע, מדי פעם תיזכר בחוויה הזאת, אבל לעולם לא תתמוטט.

כן, צריך ללמוד זאת.

באהבה,
אמיר

במאית, מתרגמת, מורה, אשת תקשורת, יוצרת מרתקת שהלכה לעולמה השבוע. בין השאר ביימה גם את "את ואני והמלחמה הבאה" מאת חנוך לוין. מוסיקה: אלכס כגן ובני נגרי. פסנתר: ברט ברמן. משתתפים: בת שבע צייזלר, גד קינר, שפרה מילשטיין, רמי פלג ז"ל.

הצעה לדוגמא:

האם יהיו לי אי פעם ילדים ועם מי?

דרושים שני שחקנים למיני-הצגה בנושא "האם יהיו לי אי פעם ילדים ועם מי". בת 24 לומדת משפטים בטיול בהודו ובן 30 גיטריסט החוזר לישראל לקבור את אביו. דמות נשמת הילד שטרם נולד נותנת להם הדרכה כיצד למצוא איש את רעהו מבלי לתת שמות. ההצגה עברה מספר קריאות ותצולם לקראת שיווק כפתיח בערב משחקי היכרות. עופר גולני, ofer.golany@gmail.com

להודעות נוספות נא לעבור לדף אודישנים דרושים

היטלר

בקרוב הוא חוזר

טל': 0508-497715, 03-5171818

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

הנוסע הסמוי

מונודרמה מצמררת, מרתקת,

מבוססת על סיפור אמיתי:

רב חובל מגלה על הסיפון נוסע סמוי

ופוקד להשליך אותו לים. הצוות מתנגד.

נכתב כסיפור ע"י יוסי זיו.

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין.

משחק: יוסי זיו.

בכורה: ינואר 2014.

- יום ו', 19.6.2015, 21:30, ראשון לציון.

- יום ג', 23.6.2015, בשעה 16:00,

בית הישג, שדרות רוטשילד 46, תל אביב,

במסגרת האספה הכללית של ארגון SID,

האגודה לפיתוח בינלאומי.

40 ₪ . טל': 03-5171818, 052-340-1478

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

המשרתים

בקרוב הם חוזרים 

טל': 03-5171818, 050-849-7715

"המליאה" של תיאטרון החדר

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

דלת פתוחה ליוצרים וצופים לקראת שבת.

אפשר לבוא וללכת בכל שעה.

הדלקת נרות, שיחה, פרשת השבוע, במה פתוחה.

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות.

המליאה פתוחה לכל.

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 26.6.2015, בשעה 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד.

החדר החדש, ברחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב.

המקום מוגדר מקום פרטי והבאים הם האורחים שלנו.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל: כאן.

(קישור: המליאה)

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח לכם קובץ: (הדוא"ל שלנו)

אמיר אוריין: נשבר

שנים ארוכות, ארוכות ורבות מדי, השפלתם אותנו, רמסתם את כבודנו, הכיתם אותנו בראש חוצות, צבעתם את חדרי המדרגות שלנו בכתובות נאצה שחורות. מרחתם סיסמאות נאצה על קירות הבתים והגדרות. הצגתם אותנו כאויבי המדינה. צעדתם ברחובות וצעקתם: "מוות לשמאלנים!"

לא! אני לא שמאלני ואני לא סמולני, כפי שאתם אוהבים לכנות אותנו בזלזול, בשחצנות, ביוהרה! אני איש שמאל! איש שמאל גאה! ואני יודע שאני מייצג מסורת מפוארת של מתקני עולם וגאונים וכבוד הוא לי להסתופף בצילם! אבל אתם בשלכם! אתם המשמיצים אותנו כולאים אותנו, קורעים לגזרים את היצירות שלנו. נשבר לנו!

האין לאיש השמאל עיניים? האין לאיש השמאל ידיים? איברים? קומה ותואר? חושים? מאוויים, רגשות? האם לא כמוהו כאיש הימין, אותו לחם יאכל? באותם כלי משחית יפצע?

אם תדקרונו, הלא נזוב דם! אם תרעילונו, הלא נמות!

ואם תעשקונו, האם לא ננקום?

אם כמוכם כמונו בכל, כי אז נהיה דומים לכם גם בזאת!

איש שמאל המקפח את איש הימין, מה דינו של איש השמאל? נקם ושילם!

ואיש ימין המקפח את איש השמאל, מה דינו של איש הימין? הלא נקם ושילם!

הנבלה אשר תלמדונו – אותה נעשה,

ואם גם תכבד מאיתנו – נגדיל לעשות בה מכל אשר תלמדונו!

אמן!

(בהשראת ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה)

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(במאמר: אינטימיזציה של האירוע האמנותי)